סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן "יאקיש ופופצ'ה” – תעודת כבוד לגשר
 

 
 
הגרסה המופלאה של “גשר" למחזהו של חנוך לוין מנערת מעליו את האיפור הכבד של המומחים וחושפת את אמנות התיאטרון שלו במיטבה


העלוב, הנדוש והמטפטף
 
כעשרים שנה מפרידות בין הצגת הבכורה של "יאקיש ופופצ`ה" בקאמרי בבימויו של חנוך לוין לבין הצגתו של המחזה בתיאטרון גשר בבימוי יבגני אריה – שטביעות אצבעותיו ועיניו ניכרות בה היטב - ושמעון מימרן שהכין את הלהקה למסע הבימתי העשיר של אריה. לוין כתב למעלה מששים מחזות וביים עשרים ושתיים, ובכל פעם שבמאי אחר ניסה את כוחו היה עליו לעמוד במבחנם הכפול של המומחים מטעם עצמם: האם לוין היה מביים כך, האם הבינו מה שלוין כתב. המפויסים יותר הבינו מאז מותו לפני שמונה שנים כי אין ברירה. אם רוצים לראות את מחזותיו על הבמה צריך לקבל את העובדה שאחרים יביימו, וכיוון שכך נפתחה הדרך למגוון תפיסות ושיטות. בעיניי זו ההבטחה הגדולה שיש בתיאטרון.
 
כמעט תמיד העלילה של לוין פשוטה, אך מה שהופך אותה למיוחדת זה שבכל פעם הוא מפתיע מחדש גם כשנדמה שהדברים נאמרו בדרך זו או אחרת במחזה אחר. מה שמאפיין אותה תמיד, בכל מצב, זו השפה ואוצר הדימויים שהם לעתים קרובות נשגבים אפילו כשהם מבטאים את העלוב או הנדוש או המטפטף בקושי. מה שמעשיר אותה הן הדמויות שלוין מפסל בטקסטים שלו, ומלביש על השלד השביר של כל אחת בשר (גם אם לא שרירים של מכון כושר), עורקים, נימים ורוח – נכאה או מרוממת, רואה נכחה או עיוורת, אבודה או מחפשת את האושר (ועל העושר הרי אין מה לקוות).
 
העלילה והדמויות ריאליסטיות רק במידה שהפיוט קובע זאת. זה נשמע אולי אבסורד, אבל זה נובע מהעובדה שלוין לא כתב מחזות ריאליסטיים, או רפורטאז`ות סוחטות גניחה או תמיכה כספית לנשמות המסכנות או הסובלות. הוא כתב מחזות לתיאטרון. כלומר לבימה שהיא מעצם קיומה מלאכותית, לתאורה שמרמה את הצופים בשפעתה, ובעיקר לבמאים ולשחקנים שימלאו את עורקי דמויותיו בדמם, בפעימות לבם, ויחיו אותם. כל ערב מחדש, ואולי גם אם מגע עדין וחדש כל ערב.
 
מסעות המין האנושי
 
כזה הוא "יאקיש ופופצ`ה" שעלילתו היא מסעות, ואני משתמש במילה הזאת בהקשר ברור ליצירתו הגדולה של מנדלי מוכר ספרים, שלוין נראה לי כממשיכו הישראלי המובהק. אלה מסעות של הכיעור אל היופי, של החידלון אל הפריון, של הייאוש אל התקווה. מעיירה לעיירה, אם בשידוך, אם במקסמי שווא, אם אצל זונה טרגית ובשיקוי כוזב, זהו מסע של המין האנושי.
 
המסע הזה בא להשכין זוגיות אמת בין שני מכוערים לשמצה, יאקיש ופופצ`ה, ששודכו זה לזו ולמרות שכל הסובבים אותם רואים את הבדיחה ואת הגיחוך ואת המעליב הם עצמם דווקא רואים את האחר, את הסיכוי להיות יפים בינם לבין עצמם, להיות איש ואישה נאמנים ומחוברים ממש כמו הוריהם (שכנראה כבר מזמן שכחו את כיעורם שלהם). וזהו המסע הפרטי שלהם במובניו הגשמיים הבסיסיים – מין, בעילה, זקפה, אביונה, אין אונים, אוננות. מושגים ומעשים ואברים שלכל אחד מהם נותן לוין כינוי משלו, שנשמע מצחיק אבל הוא פיוטי בדרך הביטוי והשימוש בו, מה שבסופו של דבר מכריע את הכף בהתייחסות אל הסיפור כולו.
 
הכרעתו של יבגני אריה להציג את המחזה בחזות קרקסית יכולה הייתה להפוך את הקערה האנושית העמוקה על פיה, ולהפוך את כל הסיפור למהתלה פשטנית, ממש כמו קריאה של הטקסט כאוסף של אמרות כנף והברקות קומיות. אבל אריה הוא הראשון להבין שמבעד לטקסט ולמתווה העלילה יש רבדים שראוי לחשוף, ואת זה הוא עושה בהצגה הזאת כמעט בשיטה של הפוך על הפוך.
 
פופצ`ה איננה בוכה באמת אלא משפריצה שני סילוני מים מתוך משקפיה. זה מצחיק, בהחלט, זה טריק מדהים, אין ספק, וזה פיוטי כמו השיר שפופצ`ה שרה. זה עמוק כמו מה שמסתתר בתוך המעיל הכבד של יאקיש, וזה אמיתי ונוגע ללב כמו קולה הצרוד והמחוספס של זונת-הדראג, וזה מלאכי כמו השטניות של הגיס המבריק. כי זהו הקרקס – ואם "יאקיש ופופצ`ה" מתייחס ל"אשכבה" שכבר הפכה לשיא-מיתולוגי ביצירתו של לוין, אפשר בהחלט לטעון כי ההצגה הזאת בגשר מתייחסת להצגה המיתולוגית של גשר,  "אדם בן כלב".
 
קולקטיב יבגני אריה
 
את הדמיון הפנימי של אריה יכולים להגשים רק יוצרים שמוכנים ללכת עמו אל מעמקיו, החל בתפאורן מיכאל קרמנקו, התאורן אבי יונה בואנו (במבי) והמלחין אבי בנימין שהם כבר נפשות-תאומות של אריה, וכלה בצוות השחקנים שהוא מגייס להצגותיו, ותיקים שהגיעו עמו מרוסיה וחדשים שאיתר בבתי הספר למשחק. אם עדיין יש בתיאטרון משמעות למושג קולקטיב, הרי שבתרגומו לעברית וחרף כל הטענות שמעת לעת מעלים כלפיו, זה "יבגני אריה". הצוות קם ונופל אתו, והוא קם ונופל עם הצוות שלו.
 
קרמנקו יצר בימת משחק אמיתית שבה "ישחקו הנערים לפנינו" עם צבעים ומכחולים, אבזרים שונים ותלבושות שמזכירות לי, לפחות, את הצגות ילדי השכונה, ועם אפים של ליצנים - אדומים, ירוקים, צהובים. התפאורה של קרמנקו היא גם השחקנים שהם פועלי הבמה של עצמם, ולא רק הציירים של מסילות הברזל והתחנות של מסעותיהם, גם אם מעת לעת נכנס שרירן ענק שאינו מכופף ברזלים אלא רק מכניס ומוציא חלקי תפאורה. גם במבי משתתף במשחק הזה שיצרו אריה וקרמנקו עם תאורה עשירה בצבעי פסטל עשירים ומלאים באותה תאוות בשרים שהחתן-כלה היו רוצים לממש. ואבי בנימין נותן לכל אלה את התוגה ואת האושר במלודיות ובאפקטים שהוא עצמו ושלושת הנגנים שעמו מכניסים כל הזמן ממקומם על הבמה, בישיבה או בעמידה.
 
לציון מיוחד הפעם ראויה שרון רשף-ארמוני שיצרה כוריאוגרפיה שהיא עולם ומלואו של תנועה והבעה, אם בדואט המקסים של יאקיש ופופצ`ה, אם בתמונות המסע והמרדפים, אם בהברקת ההימלטות של השדכן. כל תנועה במקומה, מקפיצה את המשחק של הצוות כולו.
 
והצוות, אוי, הצוות. מעשה חושב אמיתי. ראשונים, חביבים ומיוחדים, הם שמעון מימרן כיאקיש קורע לב בגיחוכו-ייאושו ונטע שפיגלמן, פצצת כיעור של מיניות צפצפנית כפופצ`ה. הם נפלאים כל כך שאני מתקשה לתאר את משחקם השלם והמופתי ויכולתם להחזיק ולפתח את הדמויות שלהם לכל אורך ההצגה ולהביא את משחקם לשיאיו בתמונות הסיום. ישראל (סשה) דמידוב מדהים בתפקיד הזונה פורצדס שאליה מביאים את בני הזוג כדי למצוא מזור לתשוקתם הנופלת. דמידוב כנראה מכושף בעצמו מהעיצוב של תפקידו, ורק כך אפשר להסביר את השלמות בכל תנועה של גופו ובכל צליל סדוק הבוקע מגרונו.
 
אלון פרידמן ארוך ודק בתפקיד הגיס יוצר דמות-חידה מרתקת של מלאך-שטן, בתנועה חתולית בדיבור להטוטי ובשירה, ואלכס סנדרוביץ` נמוך ועגלגל הוא "כפילו" בתפקיד ליבך השדכן-בעל-כורחו, שידו בכל ויד כל בו. נטשה מנור ויבגני טרלצקי, הורים מצד החתן, ורוני בליץ וסבטלנה דמידוב, הורים מצד הכלה, הם ה"מקהלה" המיטלטלת בעקבות הילדים, הם דואגים, הם מתווכחים, הם דוחפים, הם מציצים אל בין הסדינים וארבעתם עושים זאת בוירטואוזיות המוכרת מתפקידיהם הרבים בעבר. אחרונים חביבים הם לופו ברקוביץ` בתפקיד אפיזודי שנותן פעימות קומי-טרגיות למקצב הכללי, ומיכאל ריבקין המשקולן שבלי מילים בבואו להוציא רהיט או מכניס אותו הוא מביא גם את "יסוד האימה" הנחוץ כל כך לתמונת הקרקס.
 
בשש מילים: הצגה נפלאה ותעודת כבוד לתיאטרון גשר. 
 

למועדי מופעים >

17/09/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. למגיב מס` 1
בנצ , רעננה (13/09/2011)
3. שטויות במיץ
אהרהלה , (17/12/2007)
2. מהות החיים בבימויו של יבגני אריה
מעיין , (16/12/2007)
1. לוין היה מחזאי גאון, אבל לא במאי שהבין את המחזאי שהוא היה.
Y , (13/12/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע