תיאטרון - "האושפיזין" - ירגש גם חילונים גמורים

לא פעם אנו נתקלים בסרט שמתרחש בחברה לא מוכרת בעלת קודים משלה – צוענים, מוסלמים, איראנים, איימיש, מה לא.

אחד האתגרים שעומדים בפני סרטים מהסוג הזה הוא להכניס את הצופים לתוך העולם הסגור של החברה הזו, ובאותה הזדמנות גם לספר סיפור מעניין.

המשימה נעשית קשה במיוחד כשמדובר בחברה החרדית, שהיא אמנם קרובה מאוד (מי לא יודע מהם ארבעת המינים?) אבל עדיין זרה להפליא (מישהו יודע איך מזהים אתרוג ששווה אלף שקל?). "האושפיזין", סרטו של גידי דר, לוקח אותנו עמוק לתוך החברה הזו, ועומד היטב באתגר.

במרכז הסיפור - משה בלנגה, תלמיד ישיבה חוזר בתשובה, ואשתו מלי, שכבר חמש שנים אינה מצליחה להעניק לו בן זכר. הזוג מתחיל את הסרט על סף ייאוש - כשהמקרר שלהם ריק ואין להם אפילו ארבעה מינים לחג הסוכות המתקרב. אבל אל דאגה. באורח נס זוכים השניים בסוכה, בכסף – וגם בזוג אורחים יוצא דופן, פושעים נמלטים שהיו חבריו של משה לפני שחזר בתשובה. כצפוי, אלו משמשים להדגשת העימות בין הקודים של החברה החרדית לבין אלו המוכרים לנו ביומיום.

וכאן מתחיל הנס האמיתי של הסרט. בניגוד לסרטים ישראליים אחרים ("אהבה אסורה", למשל), הסרט אינו מציג את נהגי החברה החרדית כריטואלים חסרי פשר, אלא לוקח אותנו אל תוך ההיגיון האנושי שמאחורי ההוויה הדתית. משה ומלי אמנם נעזרים רבות בשיחות ישירות עם אלוהים כדי להתמודד עם מצבם, אך המניעים להתנהגותם הם מניעים אוניברסליים כמו אהבה, תקווה, צדק ורצון לשיפור עצמי. הסרט אינו משקיף מבחוץ על החברה החרדית, אלא מזמין אותנו להתארח בה – ובכך כוחו.

הכניסה הסוחפת לעולם החרדי הסגור מתאפשרת בזכות האותנטיות של הסרט - עיצוב מושקע ומרשים של שכונה חרדית עשירה ותוססת, גלריית דמויות משנה המייצגות נאמנה את שלל הניואנסים בתוך החברה החרדית (ברסלבים, חב"דניקים, יהודים ממוצא אמריקאי וכו`), ובעיקר בזכות משחק מצוין של שולי רנד ומיכל בת-שבע רנד בתפקיד הזוג בלנגה. השניים מעצבים ברגישות ובפשטות מערכת יחסים עמוקה בין בעל לאשתו, על העליות והמורדות שבה. באמצעות כל אלה הסרט חוצה בקלות את מחסומי התרבות ומצליח לרגש גם חילונים גמורים כמוני.

העלילה של "האושפיזין" אינה מורכבת, וכל מי שמכיר כמה אגדות יהודיות ינחש אותה בקלות. גם הסיום קצת חלש, ונראה כאילו מישהו החליט לאסוף את כל קצוות הסיפור במהירות. אבל בעיות אלו מתגמדות מול התהליך הנפשי העובר על הדמויות, וההבנה שתהליך זה אינו חרדי או דתי במהותו, אלא חוויה שכל אדם יכול לעבור.

"האושפיזין" לוקח אותנו למסע בירושלים החרדית, שבסופו אנחנו מרגישים כמו בבית; וכשהמסע הזה מלווה בעיצוב מרשים, צילום סוחף ופסקול משובח – והכל בעברית (פלוס מינוס) – זה כבר באמת נס.

רונן אלטמן קידר

עוד על "האושפיזין"