האסוציאציה המיידית שלי לצירוף "סרט תיעודי על מלחמת יום כיפור" הייתה תכנית של ערוץ 1 - קריין המספר על התפתחות הקרובות, טורי טנקים מתקדמים, ובמקרה הטוב גם קצת אנימציה פרימיטיבית הממחישה את תנועת הכוחות.
למען האמת לא ציפיתי ש"החווה הסינית – ראשומון", סרטו של ניר טויב, יהיה יותר משיעור היסטוריה מעניין, עם קצת רכילות על דמויות פוליטיות מוכרות. כמה שמחתי לגלות שטעיתי.
סיפור מתח מזעזע
בהיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל, הקרב בחווה הסינית נחשב לאחד מסיפורי הגבורה הבולטים של מלחמת יום הכיפורים. גדוד צנחנים בודד, ללא סיוע, עוצר במשך לילה שלם דיביזיה מצרית שלמה, סופג אבדות רבות, אך מאפשר העברה של ציוד כבד לצליחת התעלה בציר הראשי.
זהו המיתוס, סיפור-מורשת-הקרב של החווה הסינית. אבל הסרט מספר דבר אחר לגמרי. הקרב נפרש בו כסיפור מתח מזעזע: תחילה חוויות הלוחמים, המספרים כל אחד בדרכו איך נשלחו לקרב ללא כל ידיעה מראש, ולאחר מכן סדרה של עדויות המעלה שאלות כמו למה בעצם נשלח לשם הגדוד, ולאיזו מטרה.
וכך, מתחושה כללית של "מלחמה זה רע", אנו עוברים להפניית אצבע מאשימה כלפי מפקדים ספציפיים, שחלקם עודו בחיים, ובמידה מסוימת גם כלפי המערכת הצה"לית שלא טרחה לבדוק גם אחרי המלחמה את השיקולים והטעויות שנעשו באותו קרב.
אפקט הראשומון
את הסיפור הקשה הזה טווה ניר טויב במיומנות מרשימה, מצמררת ממש. כדוקומנטריסט טוב הוא מוציא את עצמו מהתמונה (וייסלח לי מייקל מור), ומאפשר למרואיינים לספר הכל, כאשר רק עבודת עריכה מצוינת בונה מכל הגירסאות את הסיפור.
זו החלטה נבונה: ותיקי הקרב מדברים ברהיטות, בכנות ובפתיחות, וסיפוריהם מרגשים. גם כשחלק מהדוברים מגיבים באופן אמוציונלי או מתקשים לענות במדויק לשאלות, פניהם ממחישות את תחושת הקרב טוב יותר מאלף מפות מצוירות עם חצים (ואין כאלה בסרט).
מי שלא מכיר עלול אמנם להתבלבל ברגעים מסוימים מהשמות, הקיצורים והכינויים הצה"ליים שנלקחים בסרט כמובנים מאליהם, אבל כמעט הכל מתבהר תמיד אצל אחד מהדוברים הבאים (פרט לשאלה אחת: מה בעצם סיני בחווה הסינית?).
הויתור על קריינות רקע ברוב הסרט מתברר כמוצדק להפליא דווקא בקטעים המעטים שבהם הוסיף טויב קריינות: הם מונוטוניים, מתנשאים מעט, ופוגעים באמינות המרשימה של הסרט כולו.
השיאים הדרמטיים של הסרט מוגשים ללא הערות מבחוץ, אלא, כאמור, באמצעות העריכה המבריקה העוברת בין גרסאות שונות וסותרות לאירועים. זהו אפקט ה"ראשומון": גרסאות שונות של העובדות מכתיבות זיכרון אחר את הקרב, ותגובות המרואיינים רק מראות כמה עוצמה אצורה עבורם בַּאמת, כפי שהם זוכרים אותה.
החוויה הזו שונה כל-כך מקריאת גרסה "רשמית" של ההיסטוריה, והיא אולי הסיבה הכי טובה להמליץ על הסרט, במיוחד למי שאינו מכיר את הסיפור, אבל גם למי שחושב שהוא מכיר.
למרות הגימיקים
הטיפול הרגיש בנושא חשוב אינו מכסה על שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא צילום המרואיינים, המתבצע פעמים רבות דרך מסכי מחשב או טלוויזיה, ופעמים אחרות מזוויות משונות או על רקע תאורה בעייתית. זה פשוט לא עובד. המעבר בין סגנונות צילום מתפקד כגימיק שמסיט את תשומת הלב מדברי המרואיינים, ומפריע להתרכז בחוויה הרגשית של הסרט.
הבעיה השנייה אינה בצורה אלא דוקוא בתוכן, ואם לדייק - בחסרונו של מספיק תוכן לסרט באורך מלא. בשליש האחרון של הסרט מנסה טויב להרחיב את הטרגדיה של החווה הסינית לאמירה כללית על התרבות הצה"לית והישראלית, אך החלק הזה אינו מצליח לגעת ולרגש כמו החלקים המוקדמים יותר. לצד עדויות מרתקות על הלחץ שחוו ותיקי הקרב "לא לדבר על זה", יש לקראת הסוף דקות ארוכות ומשמימות המוקדשות לטענות שכבר נוסחו היטב קודם לכן ואינן מחדשות דבר.
וזה חבל. כי למרות הגימיקים, ולמרות הסיום המאכזב, מדובר בסרט חשוב ביותר על מלחמת יום הכיפורים, או ליתר דיוק (כפי שנאמר בסרט) על התדמית של המלחמה. נכון, אי אפשר לדעת מה בדיוק היה שם, אבל צריך לשאול. וסרטו של ניר טויב הוא ניסיון כן, אמיץ ובלתי-מתפשר לעשות זאת.
לפרטים נוספים ולמועדי הקרנות
רונן אלטמן קידר
15/08/2004
:תאריך יצירה
|