סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: בנאי, בר נוי, גדג'
 

 
 
אביתר בנאי מציע חן ונחמה, נחום היימן עושה צדק עם שמשון בר נוי, אביב גדג` תובעני באופן חריג


אביתר בנאי -  לילה כיום יאיר
(הד ארצי)
 
בנאי ג`וניור בהחלט נאמן למוטו שלו ומציע מוזיקה שמבקשת להפציע אור דק של חן ונחמה מבעד למסך הכבד והעבה של עולמנו. ולא שחסרות אמרות כנף מכוננות נוספות, כמו "כאב הוא הזדמנות להירפא".
 
ככל שאני מקשיב לאביתר בנאי אני משתכנע יותר ויותר שהוא בעצם עושה מוזיקה לילדים. גם זכה, נקייה וטהורה, וגם פשוטה ולא מסובכת, כזאת שמוצאת מיד מסילות אל הלב, אם כשירי ערש, אם כשיר הפעלה ("עד מחר" למשל). והלחנים שלו הם יותר ניגונים, שבקול הרועד, השביר והפגיע שלו, ובשירה הילדותית והלא מתבגרת שלו,  נשמעים כשירה שמותאמת למקהלות ילדים של בתי כנסת, קולות גבוהים ומנגינות שחודרות, ממש תפילות. ואולי הוא בעצם לא שר, הוא בעצם מתפלל. עם טקסטים כמו שלו, אין אפשרות אחרת. שהרי הוא עושה שימוש מרובה בפסוקים מהמקורות בצמוד לשפת יום יום מדוברת, שילוב מרתק בין לשון קודש לשפת חולין.
 
"לילה כיום יאיר", שכשמו עוסק הרבה בלילה ובחושך, במאבק בין לילה ליום, בין אפלה לאור, ובאמונה שמקיצה בבוקר כגילוי וכהארה, הוא אלבום אישי ומרגש שעניינו אמונה והתחזקות. עשרת שיריו (39:24 דקות) הם סיפור דרכו אל תוך עצמו. ממסע הגעגועים ל"אבא", שזהותו פתוחה לפרשנות, דרך המיפנה של "אותיות פורחות באוויר", המאבק הפנימי בנשמתו בשיר הנושא, ההתחלה החדשה שב"כל בוקר קצת", האמונה ב"אב הרחמן", התורה כספר מרכזי לענות בו ("אורייתא"). ויש גם שירים "מקצועיים" שמתעסקים באמנותו - "מחיאות כפיים" הוא על המהות, "כל בוקר קצת" הוא על האופן, ו"ארבעתנו" הוא על החברות ושיתוף הפעולה שהולידו את היצירה המוזיקלית.
 
מבין כל חבריו ושותפיו - רועי שקד, עודד שכטר, גיל סמטנה, איתמר דוארי, דניאל זמיר והאחרים - דומה שהיהלום הוא אמיר צורף, המעבד המפיק המוזיקלי, נגן הגיטרות והקלידים, שאחראי בעצם למבע המוזיקלי המוכר כאביתר בנאי. גאון מוזיקלי ונכס עצום, שבידענותו, בקיאותו, רגישותו וטעמו הטוב מצליח לנווט את בנאי למחוזות מוזיקליים מרתקים ומשובבים -  ממוזיקת עולם יהודית ועד סווינג מענג, ג`אז של פעם. הוא האיש ששומר על המתח, הסקרנות וההפתעה שהופכים כל אלבום של אביתר בנאי לחוויה.
 
והעברית? היא רחוקה מלהיות חוויה. "הופ היא לא הֶספיקה" חריף עדיין בזכרוננו, ואביתר הוא איום לשפה העברית. כואב לומר זאת, אבל דווקא מאדם שהתקרב אל הדת ונעשה מקורב אצל המקורות ורוח הקודש, מצפים שישתבח ולא יתרדד. ודווקא כשהוא שר בארמית (את "אורייתא") הוא מקפיד ונזהר בכבודה ("וּמקורין" "וּמבועין" ו"מִפּנינים"), אבל בעברית הוא מזלזל: "בְּכְּנפיים", "בְּכּוח", "וְמְבקש", "לְכַּפתר", "וְלְהתחיל", "וְלְדבר", "וְלְנגן", ממש עברית רחוב. למה, לְכֹל הרוחות? שיקשיב לאביו יצחק, שותפו ב"כוכבי בוקר" של שמעון קוסון (השיר היחיד שלא כתב ו/או הלחין)  ויפנים מהי עברית צחה ומדויקת.
 
שמשון בר נוי - האיש שבקיר
(העמותה למורשת הזמר העברי / אן.אם.סי. יונייטד)
 
זהו אחד האלבומים המוצדקים יותר בפעילות השימור הבלתי נלאית והמבורכת של נחום היימן, חתן פרס ישראל לזמר עברי, והוא עושה צדק עם אחד הכוכבים הגדולים הראשונים של הזמר העברי הפופולרי, הזמר השרמנטי עם הבריטון הערב והקלאסי של שנות ה-40 וה-50, שהשאיר כמילות השיר "היורד דרומה", "גוון מופלא של צליל".
 
אוסף השירים והלהיטים שהצליח היימן לקבץ (23, 66 דקות) הוא מרשים ביותר, ומהווה נדבך ופרק בשירת ארצישראל: "יש לי כינרת", "את חכי לי ואחזור", "קרה זה רק הפעם", "הורה נהלל", "היורד דרומה", "זו אילת", "משמר הגבול", "סימונה מדימונה", "ראש פינה", "שלכת", "שיר המזג", "הבו לנו יין", "דומינו", "בובה בובתי" וכמובן שיר הנושא והמנוני בית"ר ("שתי גדות לירדן") והלח"י ("חיילים אלמונים"), מהווים חתיכת היסטוריה. במיוחד כשמצורפת חוברת מפורטת ומושקעת עם תולדות חייו של שב"ן (תחקיר: ערן ליטוין), הסברים לפענוח הטקסטים, הערות אישיות של היימן, מלות השירים וגם קרדיטים והרחבות על מקצת היוצרים הבולטים באלבום (צבי בן יוסף ובובי פנחסי למשל).
 
למרות שנעשתה הפרדה ז`אנרית בינו לבין בן-תקופתו, הזמר ישראל יצחקי, לפיה בר-נוי דבק בשירי ארץ ישראל, נופיה ואנשיה, ויצחקי טיפח את השירה הסלונית, דווקא בר-נוי סלוני יותר מיצחקי. וזאת משום שמסורת שירתו ומבטאו לא היו מכאן, נשארו זרים וגלותיים, על גבול שירת האופרה והאופרטה. מה שיצר דיסוננס בין השפה הגבוהה מאוד של חלק מהשירים, לבין יכולתו להתחבר אליה. לא אחת אתה מוצא את עצמך תוהה לפשר המלים והשירה (כמו "שִלהבים בשדות" או "רימון זיכרונותיי"), ולא בגלל איכותה הגרועה של ההקלטה (וגם כאלו לא חסרות כאן), ונזקק לחוברת המלים כדי להבין.
 
זה מעביר אותנו לעברית. ומתברר שחבלני שפה היו כבר לצד ערש הולדתה, והטקסטים המנוקדים חלקית כמו-נועדו לתקן את שגיאות העברית המרובות של בר נוי. "את חכי לי וְאַחזור" (במקום "וְאֶחזור"), "גָפרית" (במקום גופרית), "יְיעַיְפו" (במקום יִיעפו"), ושוואים נעים ודגשים מיותרים, ובעיקר אי יכולת לבטא U שכמעט תמיד הומרה ב-O: "אוֹבעיניה" (במקום וּבעיניה), "אוֹבלילה" (במקום וּבלילה) עד כדי ששר "אוֹרה, אוֹרה" (ב"הבו לנו יין") במקום "עוּרה, עוּרה". וכשאתה קורא את דן מרגלית מתמוגג מנחת (ב"ישראל היום") על שבר-נוי ידע להבדיל את הצירה מהסגול, אתה לא יודע אם לבכות או לצחוק.
 
אביב גדג`. תפילה ליחיד
(התו השמיני)
 
אלבום הבכורה של אביב גדג`, מי שהיה לאורך שנים סולנה של להקת "אלג`יר", הוא יצירה יוצאת דופן, שונה ואחרת, ותובענית בצורה חריגה. מוחו ההוזה, המסויט והמפנטז של גדג` בונה עולם משלו - טקסטואלי, מוזיקלי, רגשי וחווייתי. שלושה עשר שירי האלבום  (72:16 דקות) הם שירים לא רגילים. הם חריגים. לא כתובים לפי הכללים. במיעוטם מתקיים המבנה השכיח של בית פזמון בית פזמון (ב"נחש בעשב" אין בכלל פזמון, ואולי לא צריך להיות?). גם למנגינות שלו, אם אפשר לקרוא כך לניסיונות ההלחנה הכואבים שלו, אין דפוסי התנהגות "נורמטיביים".
 
זו יצירה חווייתית, אינטואיטיבית, אם תרצו "אמנותית". כיוון שאין בו להיטים, שירים מכוּונים לרדיו, אלא מיני יצירות ארוכות (כולל אחת, נושאת שם האלבום, באורך חריג של 17 דקות - וגם היא מפוצלת לשתיים עם שקט ארוך שמפריד ביניהן), מלאות אווירה וכוונה, זה אלבום קונספט. בבואה סהרורית-פסיכדלית לנפשו המיוסרת, הדאוּנֶרית, של גדג`, אחד עם עבר פסיכו-נפשי.
 
העניין הוא שביצירה שכזאת, אין דרך ביניים. היא אכן שונה, אחרת, מיוחדת, אך גם לא מתאימה ו/או שווה לכל נפש. להתחבר אליה או לא? ללכת איתה או להישאר מאחור? ואם תלך אתה, לאן תגיע ומה תמצא? אני מאמין לאביב גדג`, שכואב לו, שחשוב לו להגיד, לצעוק, לבעוט ולשרוט, שהאמירה הזאת היא בדם לבו, אבל אני לא נופל בקסמה. היא לא מדברת אליי.
 
הוא שר ב"ילדה", ש"כאב זה הסם היחיד שמשפיע עלינו", ואני, שאיני בעל ניסיון, תוהה אם כדי לחדור לנבכי נשמתו ולתהות על תהומות נפשו, יש צורך בכימיקלים, או לפחות בתחליפים התנהגותיים. ואני מרגיש לא בנוח להודות שהשירים היחידים שדיברו אליי הם שני השירים שבהם טיפל מוזיקלית עמי רייס, "יוון" ו"הגולם", והפכם ליותר נגישים. גם הטנגו האפלולי והמתוק של "חדר ללילה" דיבר אליי. ובייאושי אני מוכן להסכים שגדג` לא ניסה לשכנע אותי.
 
וזה לא בגלל העברית הנוראית, ואולי כן. כי גדג` שוגה בכל מקום שאפשר. לא מחמיץ הזדמנות להתעלל בכל כללי הניקוד והדקדוק הקיימים. כאילו לא המלה בראש שלו, רק הכוונה. ואני לא מבין, באמת ובתמים, איך אפשר. "שהִכריעו" (הנכון) ו"שהִחסרתי" (השגוי) באותה נשימה. מה? למה? איך? אפשר היה לשיר את הכל תקין וזה לא היה מפחת מהכנות ומהאיכות המיוחסות. ואם יש סיבה להחזיר את איסור ההשמעה לרדיו על יצירות פוגעות, "תפילה ליחיד" היא אבן הבוחן. אין כאן חירות אמנותית, יש כאן חבלה שיטתית, מצד יוצר חסר שפה ויש כאלה שמעזים לכנות את גיבוב ההברות באלבום כ"יצירת מופת". הבושה היא שלהם. אני מסרב להתרגש.


24/08/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. אני אחד שהשפה מאוד יקרה לו, ועדיין "תפילה ליחיד" יצירת מופת!
חרש חרש בצעקה , (25/08/2009)
1. גם אני מסרב להתרגש מהמנייריסט מהדרום
פיט , (25/08/2009) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע