סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: 4 אלבומי גרוב
 

 
 
גזרת הגרוב המקומי מתרחבת: על "הדג נחש", עוזי נבון ומכרים, קרולינה ודפנה והעוגיות


"הדג נחש" – מחאה בקצב הגרוב
 
"וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת", אומרת שורת המפתח של "הדג נחש" ב"אני מאמין". ולמי שיחמיץ חלילה, את הביקורת החברתית-פוליטית על סדר העדיפויות הממשלתי שמקריב את הפרט על מזבח חייו, הם מוסיפים: "רואה את הדרעק איפה שאנ'לא מסתכל/ וכדי לא להתרסק, מתמסטל".
 
טוב, זה לא בדיוק ככה. כי שאנן סטריט וחבריו ב"הדג נחש", לא בורחים אל האלכוהול והצינגלה ב"6", אלבומם החדש (הששי במספר, כמובן). הם מחזירים מלחמה שערה ונאבקים על הכבוד והצלם האנושי, באלבום שרובו ככולו מחאה וביקורת כנגד איוולתם וצרות מוחם של מנהיגים וקובעי מדיניות; וכולו חששות ופחדים אך גם משאלות ותקוות של האדם הקטן, בארץ כמו בעולם, לחיות חופשי ולכייף ללא דאגה. מפה, בלב המזרח התיכון, זה נראה מה זה רחוק מהשגה, ולכן התסכול העצום של החבורה.
 
אבל "הדג נחש" הם להקה של גרוב. חבורה שמתעלת את הכעס לכתיבת שירים ואת האנרגיות לטעינתם במקצבים שמחים וסוחפים. נכון שחרא, אבל זה לא אומר שצריך לחיות בדכאון. כמו שאמר בוב מארלי קשישא: "עמוד על זכויותיך והילחם", גם "הדג נחש" נלחמים, בדרכם שלהם. 

"אני מאמין" הוא האני מאמין  הכוללני שלהם, הצהרת הגג, ואחריו נפרטים השירים (11, ושני קטעי מעבר קצרים; 49:36 דקות) לאמירות משנה: "לא מספיק" נכנס בין השאר בבולמוס הצריכה, בהתמכרות למותגים, ובתאווה הלא מרוסנת להתעדכנות; "שיר נחמה" כשמו מנסה להחזיר אותנו לשירים, המנחמים (וצבועים בגוון אופנתי נכון של ים-תיכוניות מצליחה; אחלה טריק להעביר מסר), דווקא כשהכל רע מסביב; "עוד אח אחד" הוא שיר קינה על פריקת העול החברתית, על הזלזול בקדושת החיים ועל האלימות שמפילה חללים בין אחים.
 
על היחס המחפיר, הנצלני והמתעמר בעובדים זרים הם מדברים ב"מערבולת של חול" ויש גם כמה שירים באנגלית, שמנסים להסביר לאוזן זרה את המציאות המקומית הבעייתית והסבוכה: מהאישי והפרטי שבLittle Man, והכמיהה להיות כאחד האדם, אזרח העולם; דרך War נסיון לתמצת ולהגחיך את הסכסוך בארץ הקודש; ועד המסקנה הבלתי נמנעת שב- That Ain’t What It’s All About (מעין רצועת בונוס, אחרי שהאלבום נגמר), ספק קריצה, ספק תובנה, שהכל דיבורים, כּוּלה מלים או "כלאם פאדי", בלשון אחות שמסתננת גם היא לאלבום.
 
בלי שנשים לב ומתוך התעלמות מהגדרות סגנוניות, "הדג נחש" חדלה להיות להקת ראפ והיפ-הופ והרחיבה את המנעד הז'אנרי שלה לגרוב בכלל. ברוח זו הפרולוג והאפילוג עם "סופר גרוב": הראשון משרטט את ההרגשה, האחרון הוא מעין "שירת הסטיקר" לעניים, אוסף של קלישאות רחוב נפוצות ("מי שקרא לי מניאק שיקום", "למה, מי מת", תפוש אותי או שאני שותל אותו פה").
 
זה צעד מתבקש ונבון, אולי גם שימוש מושכל של ברירת מחדל, ביכולות השירה והנגינה של אנשיה. זה גם מה שעושה המפיק המוזיקלי יוסי פיין, שמנצל בצורה מקסימלית את הכישורים של חברי ההרכב, לחגיגה מוזיקלית מגוונת ועשירה, ביחד עם יוצרים (פישי הגדול, יהודה קיסר, אלרן דקל, קותי, עידן K) ומבצעים (קרולינה, גליה ירון) עמיתים.
 
והעברית? אין לי יומרה לתקן דברת של גרוב, ובכל זאת צורם לשמוע התנסחות כמו "...רצח והרג זו איננה הדרך".
 
הדג נחש. 6. התו השמיני 
   
עוזי נבון ומכרים –  נופך מלאכותי של פעם

גם אלבום הבכורה של "עוזי נבון ומכרים" הוא תוצר של גרוב. אלא שהוא משחק של תדמיות ופוזה נבובה שמאוהבת במאפיינים חיצוניים. חבורה צעירה, של עשרה מוזיקאים ונגנים, משחקת - בעזרת תעלולי סאונד -  בנדמה לי. כאילו הם ממשיכי דרך ותיקים של איזה צליל ישראלי קדום ונוסטלגי. כטריק שיווקי, זה אחלה ויופי. כמשחזר מציאות, הוא מלא חטאים, טעויות והטעיות לעייפה (ואולי גם נסמך על זכרונו הקצר של הציבור).
 
כזמר, נבון מנסה להישמע כרפי גינת ארכאי או כיורם ארבל קדום, עם קול "גברי" עמוק, לשון מתגלגלת, פרייזינג מוגזם, רי"ש מוטעמת ונופך של פעם-כביכול. יש פה קטע, אין ספק, אבל הוא מגושם, לא משוכלל, לא קוהרנטי, מזיע בניסיונותיו לתפוש תשומת לב, ונשאר ברמת הדאחקה הגימנזיסטית ובהסכמה אילמת של הנוגעים בדבר.
 
העברית, שלכאורה היא ההנמקה האידיאולוגית לרעיון ולהפקה, היא הבעיה המרכזית של נבון. זו עברית משונה, חסרה, חטופה, לא שלמה ואף משובשת. בטח לא קדומה וגם לא מעוררת כמיהה נוסטלגית. הצירוף: "מוסיקה/ בכל הכוח/ סומרת שערי/ אל נא אבדי תקוה/ גם זאת תוכלי את להרגיש" (בשיר "מוסיקה") הוא להג מילולי שנשמע שירה גבוהה, אך גם קשקוש חסר מובן ופשר. ולא חסרים צירופי מלים ומשפטים כאלה שמנסים לשחזר-להמציא עברית תקנית של פעם (למשל "לכל אדם מגיע זמן, ובו זמן/ שלא ניתן עוד לבוסס עצמו בבוץ" מ"חופש"). וזה לצד שגיאות סתם: "אטעה" במקום "אתעה" ("כיצד אוכל לכבוש ליבך?"), אי הקפדה על "וַאֲני" )שזה הכי תקני שאפשר) ועוד. עברית שלא הייתה עוברת בשלום את אמות המידה הדקדקניות הרדיופוניות של התקופה המיוחסת.
 
במבחן השפה, עוזי נבון ומכרים הם החמצה. מהבחינה המוזיקלית, לעומת זאת, זה סיפור אחר. זה גם גרוב מסוג אחר. כי בעצם ההליכה לאחור החבורה יוצרת מוזיקה ומצלול ביג-בנדיים שלא היו קיימים אז (במובן ערטילאי) במוזיקה העברית-ישראלית והם "חדשים" עבורה בשילובים של סווינג, סול, Fאנק וג'אז. וכאן היתרון היחסי והיכולות של נגני הלהקה באים לידי מיצוי וביטוי. עם חטיבת כלי נשיפה עשירה, מקצבים מתחלפים ולא כבולים לכללים מוכרים, כלי מיתר מעורבים וגם זמרות רקע, יש ל"מכרים" גרוב מסקרן וטריק חביב.
 
אולם, יותר משזה תקליט אולפני, האלבום הוא גרסת ההופעה, גם אם אינו מוקלט לייב. הרושם הוא שעיקר כוחם של עוזי נבון ומכרים הוא על הבמה, בנגינה, בביצוע, בהגשה, בגרוב הייחודי, אולי גם באילתור. זה לא עובד בתקליט.
 
השירים הם לא להיטי רדיו (מלבד "היא לא שם", שהוא בעצם פזמון מתורגם)- לא מפני שאינם ראויים ולא נועדו להיות, אלא מפני שאינם יכולים להיות, בגלל מורכבותם, שבירותם והיעדר עקביות תמאטית במבנה שלהם. הקטעים "לך גאה", "עוד קצת" ואולי גם "חופש" הם "מספרי" ההופעה הטובים יותר של נבון והמכרים, ואני מניח שעל הבמה הם - הלהקה, המוזיקאים והשירים - קולחים ומרשימים הרבה יותר מבאלבום. 
 

עוזי-ומכרים-ענק.jpg
    עוזי נבון ומכרים, צילום: יח"צ

עוזי נבון ומכרים. Anova music.

קרולינה - מלכת הגרוב
 
קרן קרולינה אברץ היא ללא ספק מלכת הגרוב המקומית הנוכחית. היא ניחנה בחוש טבעי מפותח לקצב ולמילה ולחיבור בינם לבין מנגינה. בדמיון פרוע וחסר גבולות ובנכונות להרחיק לכת עם האמונה המוזיקלית-אמנותית שלה. תוסיפו לכך את דמותה הייחודית ותקבלו תפאורה נאותה ומקדמי סקרנות.
 
"מה אעשה עכשיו" הוא אלבום הבכורה שלה בעברית. אבל אחרי חלקה בהצלחה חסרת התקדים של "הבנות נחמה" הוא היה צפוי למרות שהיצירה שלה בלתי צפויה. גם קרולינה לא עובדת לפי הכללים, לא הולכת בתלם. גישתה ניהיליסטית. בודקת את הסדר הקיים, מכופפת אותו לרצונה, מגמישה ופורצת אותו, והיכן שאפשר היא נותנת דרור לדמיונה ולהמצאה שלה. מתפוצצת מרעיונות מילוליים וממהלכים מוזיקליים, מפתיעה בכל שיר וקטע, מעניינת בכל רגע ובכל מצב. משחקת עם המלים ועם הצלילים, בוראת עולם משלה, שכולו גרוב מבעבע, חסר מנוחה ותזזיתי תמיד. בדרך כלל רגאיי על נגזרותיו השונות, אך גם צבעים שחורים משמחים של נשמה, דאנסהול, ג'אז ועוד.
 
האלבום של אברץ נושא את שמה, אולם הוא תוצאה של עבודה קבוצתית וחברתית, שלה שותפים המעבדים והמפיקים המוזיקליים סאבו וקותי, וחבורה של משת"פים נוספים בנגינה (בעיקר חטיבת כלי נשיפה יוצאת מן הכלל) ובהוצאה לפועל. הם אחראים לעטיפה מוזיקלית ממורטת וממורקת, מלאת חיות וחיוניות, נושאת בחובה המון ממתקים והפתעות (54:31 דקות ו-13 שירים).
 
בראש ובראשונה הלהיטים "אף אחד לא בא לי" ו-Happiness, אך גם "צר לי צ'ארלי", "מחמאות" ("פעם זה ביוקר/ אחר כך זה בזול"), "אוף איתך", "שעה עם עצמי" (שהוא יותר קטע מעבר, בדיחה חביבה, מאשר שיר), שיר הנושא והדואט "הבלדה על אביר החופש ובת גלים" (עם אורי כנרות). המלים, אגב, מודפסות על כרטיסיות, שבגב כל אחת תמונה או איור מאלבום משפחת אברץ.
 
והעברית? מפתיעה לטובה. יכלה להיות הרבה יותר מבולגנת ונפיצה. לא מסתבכת. לא נכנסת למקומות מהן היא לא תוכל לצאת. שנית, היא נהנית מההקלות שניתנות לעוסקים בגרוב. וכך, גם ה"עִילָבון" שלה, המצאה לשונית משעשעת ב"אף אחד לא בא לי", זוכה למעמד של מונח מאושר.

קרולינה-ענק.jpg
קרולינה, צילום: עמית ישראלי
 
קרולינה. מה אעשה עכשיו. bmusic / הליקון 
   
"דפנה והעוגיות" - נערות אוהבות לכייף
 
קצת באיחור, אבל מוטב מאוחר. בדרכו (או שמא בדרכה) המיוחדת של דפנה קינן, גם "מה שרצינו", האלבום השני של דפנה והעוגיות, הוא סוג של גרוב. בעיקר בזכות היצירה "היחידה", אמנם היחידה באלבום שלא נכתבה על ידי קינן (אלא על ידי רם אוריון), אבל היא בוגי בלאגן במיטבו, עם חגיגת סקסופון (תמר זיו) קטנה-גדולה. גם "אנרגיה פוטנציאלית 2#" הוא סוג של חגיגה גרובית, עם טקסט מדליק לאללה ואירוניה מושחזת בביצוע.
 
אבל האופי הכללי של האלבום המיוחד הזה, שמצטיין בהגשה תיאטרלית-קברטית, הוא מין של גרוב, הרבה מפני שנקודת המוצא של קינן וחמשת שותפיה להרכב, היא של מוזיקה במשקל נוצה. כשהמוטו הוא: נערות אוהבות לכייף. השירים שקינן כותבת (הפקה מוזיקלית שלה, העיבודים משותפים לה ולחבריה, והבישול של תמיר מוסקט) ושרה הם על היבטים שונים של זוגיות ופרידה, כולל הנחיות לתפעול, לתחזוק ולמניעה. לא שירים עמוקים, תובנות אישיות ושמישות, אבל יש בהם לא מעט להטוטנות מילולית ותעתוענות של כוונות (עגבניה באבל, סיבה טובה להתמסכן, מחפשת במנורות, צונחת לחיקי כי אין לי חיק אחר ועוד כהנה וכהנה משפטי מחץ משעשעים).
 
השירים של דפנה והעוגיות (11, 35:20 דקות) הם במתכונת פופית קצרה ומתוקה (רק שיר אחד מעל 4 דקות, וארבעה פחות מ-3 דקות). הרוק בסיסי, לא מורכב או מתוחכם, אבל קליט להפליא ומוגש בקריצה, בהמתקת סוד, בתיאטרליות ובשפע אירוניה מענגת. אם לא כולם הפכו ללהיטי רדיו, זה רק באשמת הרדיו. "אין לָנֶצַח" ו"תודה רבה" היו כאלה, אבל גם לאחרים מגיע- השניים שנזכרו לעיל ("היחידה" ו"אנרגיה פוטנציאלית") וגם "נוסטלגיה", "כל הסרטים בעולם", "קח אותה", "מסכנה" (איזה רחמים עצמיים מתוקים) "העתיד נראה מבטיח" ושיר הנושא. ואם לא, צפצפו וקנו את העוגיות הביתה. נימוח וטעים להפליא.
 
והעברית? כואב להגיד, אבל מחפירה. קלולסית להרגיז ומצפצפת על הכל.

דפנה-והעוגיות-ענק.jpg 
דפנה והעוגיות, צילום: רונן ללנה
 
דפנה והעוגיות. מה שרצינו. התו השמיני



23/02/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע