סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: מי אני? שיר ישראלי?
 

 
 
עמוס אורן לא מחכה בכליון עיניים לכנס הקרוב של "מי אני? שיר ישראלי". דיון על הדיונים שיהיו שם


פגישת מחזור של דמויות קבועות
 
ביום שני השבוע (7 ביוני 2010) יתקיים הכנס השביעי בסדרת המפגשים השנתיים שמקיים המרכז לחקר המוזיקה העממית הישראלית במחלקה למוזיקה שבאוניברסיטת בר אילן, תחת השם "מי אני? שיר ישראלי", שכבר הפך למותג. הכנס נערך בשיתוף פעולה עם מחלקת המוזיקה של גלי צה"ל, ובמחשבה חדורת תקווה (ווישפול ת'ינקינג באנגלית) הוא מוצג על ידי שני השותפים כ"כנס השנתי של עולם המוזיקה הישראלית".
 
את האקדמיה אפשר להבין, שהיא מחפשת לעצמה מסילות אל לב הציבור הרחב, באמצעות כלי תקשורת ושידור פופולרי; גם את התחנה הצבאית אפשר להבין, בנסיונה לחבור לבמה אקדמאית מכובדת, כמעט היחידה מסוגה, כדי ליצוק תוספת של הדרת חשיבות למעמדה ולמשדריה; אך אפשר לתמוה על שני המוסדות יחד, על שהם מתקשטים בתואר מנופח כדי להאדיר את עצמם, שעה שעברו של הכנס לא מלמד על התרחשות וסקרנות יוצאות דופן במה שמוגדר על ידיהם כ"עולם המוזיקה הישראלי".
 
ולא שאינם ראויים. אלא שמרוב דיבורים על ופחות מדי הצעות החלטה ורעיונות לקווי פעולה, זירת "מי אני?" הופכת למעין פגישת מחזור של דמויות קבועות, שמידת מרכזיותם היא בעיני המשתתפים עצמם, וגם מידת החשיבות של דיוניהם אינה בהכרח מרכזית ומסעירה. ודומה ששיווק הכנס ויחסי הציבור לו הם הלוקים באי היכולת לחבר בין מחקר אקדמי לאבק כוכבים. ובמקום להתעמת עם יוצרים ומבצעים, שהם לגיונות הזמר העברי והשיר הישראלי, רובם ככולם של משתתפי הדיונים הם פרשנים.
 
בכנס הקרוב יתנהלו ארבעה מושבים. שני הראשונים הם אקדמאיים גרידא, כשהפותח, תחת הכותרת "עוד חוזר הניגון?", גם מבטיח הרצאה נפיצה מצד פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה בנושא "האמנם סוף עידן הזמר העברי?". לנו לא ידוע על זה, אבל אולי באקדמיה יודעים משהו אחר. השני, "צליל ואומר ושכינה ביניהם", אמור להיות למדני וטרחני, אלא אם בדיקת הדיאלוג שבין הרוק לשכינה, ודווקא מכיוון חרדי, תוליד איזו הארה מחודשת. 

נושאיהם של שני המושבים הנועלים לקוחים מכותרות העיתונות ומידת האקדמאיות שלהם מסופקת. אולם הם לכאורה המעניינים יותר, ועדיין אורבת לפתחם סכנה לפשטנות ולרדידות. האחד הוא רב שיח בנושא: האם שיר ישראלי יכול להיות גם באנגלית, מן הסתם נוכח התכונה הרבה ביצירה המקומית בעת האחרונה; והשני גם הוא רב שיח שיתהה על עתידה של המוזיקה המזרחית, הפופולרית כנראה.
 
באשר לראשון מבין השניים, דומני שהתשובה פשוטה וחד משמעית: אופייה "הלאומי" של יצירה נקבע על ידי הלאומיות של יוצריה. רוצה להגיד, שכל מה שנעשה על ידי יוצרים שמגדירים את עצמם כישראלים הוא יצירה ישראלית, וכך לגבי שיר פופולרי. נכון שלא כל מה שנעשה בארץ, או על ידי יוצרים ישראלים, הוא יצירה בעברית, אבל לגבי הישראליות שלו (גם אם אינו זמר עברי) לא צריך להיות עורר - בין אם הוא ללא מילים, ובין אם הוא בערבית, באנגלית ובכל שפה אחרת. ותסכימו שגם מוזיקה ושירה אתיופית שנעשות בארץ הן ישראליות.
 
לאן הולכת המוזיקה המזרחית

 
והיריעה הרבה יותר רחבה מסתם מוזיקה פופולרית. היא גם ג'אז חסר מילים ויצירה קונצרטית או אופראית, שלא לדבר על אמנות מופשטת כמו ציור ופיסול, ששפתם הבינלאומית אינה מוטלת  בספק, וכך גם אפיונם הישראלי. דוגמאות לא חסרות: מיעל נעים, קרן אן וקרולינה בפופ, דרך אינפקטד מאשרום, אורפנד לנד, רוקפור ואיזבו ברוק או אבישי כהן ואהבת העולם השלישי בג'אז, ועד אריק שפירא וגיל שוחט במוזיקה הקונצרטית.
 
מי שיוצר כאן או שנוף יצירתו הוא ישראלי, גם בעל כורחו עושה מוזיקה ישראלית. גם אם היא באנגלית וגם אם התחביר הז'אנרי שלה בינלאומי לחלוטין. הוא ישראלי בזכות יוצריו ובזכות המאפיינים הסגנוניים שוודאי מובלעים, מוטמעים, שזורים, משולבים או מודגשים ביצירתו. כמו עידן רייכל, אחינעם ניני או דוד ד'אור. ויצירה לא חייבת להיות לאומנית בכדי להיות מוכרת כישראלית. נרצה או לא נרצה היא תמיד תהיה מנוקדת בהשפעות ובהשראות ישראליות. לכל דור התקופה והיוצרים שלו.
 
ההידרשות לדיון הזה נובעת מאפולוגטיקה רדיופונית. ניסיון להתנצל על כך שהרדיו הישראלי, גלי צה"ל בפרט, לא משמיע, בכלל או מספיק, יצירה ישראלית בשפה שאינה עברית. והוא לא צריך להרגיש כך, מפני שהאוזן של מאזיניו כרויה לעברית ולא לאנגלית. ואם זה מקפח את אסף אבידן, גבע אלון, הדרה לוין ארדי, יעל דקלבאום ואינספור אמנים והרכבים נוספים שיוצרים באנגלית, זה לא מפני שהמוזיקה שלהם אינה ישראלית, אלא מטעמי רייטינג. בארץ לעברית יש יותר מאזיני רדיו. טבעי והגיוני.
 
אגב, אפשר לשאול ההפך: האם כל התרגומים לעברית של היפ-הופ, רגאיי, אר אנ' בי, רוק ופולק, אינם ישראלים? הצורות אמנם זרות, אבל התכנים ישראליים ומקומיים, גם אם הם דוברים שפה בינלאומית וגם אם יקדמו מסרים כלליים ובינלאומיים. יותר מזה, יצירה (או שיר) ישראלית באנגלית היא גשר בינה לבין האנגליות, הלועזיות והאוזן הזרה שאליה היא מכוונת. היא פתח, אשנב לסקרנות, שעשוי להביא מאזינים זרים אל המקורות שלה. אבל זה נושא לדיון אחר, מקצה השני של מעשה היצירה.
 
הדיון בשאלה לאן הולכת המוזיקה המזרחית, הוא פופוליסטי ומתבסס על נטיות ומשאלות לב. קודם נדייק בהגדרה שהכוונה מן הסתם היא לפופ המזרחי, הים תיכוני, שנותן עתה את הטון במוזיקה הישראלית הפופולרית, וכיום הוא אמצע הדרך והמיינסטרים שלה. וכנגד זה, אוהבים או לא, אין מה לעשות. זה הפופ שלנו היום. אלה פניו. זה הרדיו (האזורי בעיקר) וזאת הטלוויזיה (ערוץ 24), ואלה להיטי הסלולר.
 
איכותה תלויה בעיני המתבונן והמשתמש. אין בעלות על הטעם וזכותו של כל פרט בחברה לצרוך את שאהבה נפשו. אם זה לא מוצא חן בעיני האקדמיה, קובעי טעם (מטעם עצמם) או פרשני מוזיקה, זו בעיה שלהם, לא של יצרני הפופ הים התיכוני ולא של צרכניו. להילחם בהם זו התאבדות. הברירה היחידה היא: או להצטרף אליהם ולהשביח אותם מבפנים, או ליצור אלטרנטיבה פופית מצליחה יותר. אין דרך אחרת. מותר ליילל ולקטר (גם "המזרחים" עשו זאת לאורך עשרות שנים) אבל אי אפשר להחליף את העם כשהטעם שלו לא מוצא חן בעיני מישהו. בדיוק כמו בפוליטיקה הישראלית.
 
איך מתדלקים הצלחה
 
העניין הוא שהמוזיקה "המזרחית" היתה תמיד פופולרית ביותר. גם בעבר הפופ הזה היה מבוקש, אבל אז היה נחות כי לא עבדו איתו אנשי המקצוע הראויים ולרדיו ולתקשורת היה קל ונוח לבוז לו. לחנוק, לדכא ולתעל אותו לגטאות. בשנים האחרונות עובדים בשורותיו אנשי מקצוע בכירים ובחירים, וגם אם התקשורת ממשיכה להפנות להם עורף, יש להם עכשיו דרכים עוקפות. היום משאבי הרדיו מחולקים אחרת. עם תחנות רדיו פרטיות, מפולחות לפי טעם וז'אנר, וקרובות יותר להמיית לבו של קהל היעד שלהם, המצב שונה. השליטה שיש למאזין ולצרכן על המתג היא ששינתה את התמונה.לא נעים? קשה להסכים? אלה עובדות החיים.
 
השאלה שצריכה להטריד את היוצרים והמובילים בפופ הים תיכוני היא איך לתדלק את ההצלחה הנוכחית, איך לעשותה יציבה, רציפה ואולי גם משפיעה, ולא להסתפק בקיץ לוהט או שניים של "מכה" בקופה, של סיפוק גירויים מיידיים, של הצטרפות למירוץ. לאורך זמן, רק היכולת להתחדש, להתפתח ולהעמיק, גם באיכויות יצירתיות וגם באיכויות טכנולוגיות, היא שתקבע. וכבר עתה נראה שלא לכל תאבון יש כיסוי נאמן בשטח.
 
להיטים, ברמה הכי גבוהה, הפופ הים תיכוני ימשיך לייצר. הוא גם ימשיך לייצר כוכבים, נסיכים ומלכים, ובעיקר כסף והכנסות. יש מי שיסתפק בכך ויצפצף על מה שאומרים במגדלי השן באקדמיה ומה שכותבים המבקרים בעיתונים. אבל בכדי לזכות בהערכה "אמנותית" ו"ערכית", ולא רק בהצלחה קופתית ובפופולריות רבתי, הפופ הים תיכוני יהיה חייב להתגבר על חד ממדיותו. הוא חייב את זה לעצמו, אם הוא רוצה ממשיכים לג'ו עמר, לזוהר ארגוב, לאביהו מדינה ולשלמה בר, שהצליחו ליצוק לתוכו אמירה חברתית ורלוונטיות קיומית, ולא הסתפקו באסקפיזם של רגשות ורגשנות ושל מקצבים לחאפלות ולשמח. ולא, ושירי חתונה הם לא אמירה.
 
איך עושים זאת? בדעתנות ובפקחות. בשילוב כוחות ויוצרים מכל העדות, התחומים והמגזרים. בנדיבות של מנצחים, של מי ששולטים עתה בזירה. לא בהתבדלות ולא בהתנשאות, לא בארוגנטיות ולא בשחצנות, ולא בתרועות ניצחון ובהצהרות מתרברבות. כי אם תחשבו על זה - אפרופו הקדימונים לסרטו של דני ענבר בשלישי הקרוב (8 ביוני) בערוץ 2 - השימוש במושגים של ניצחון הוא גם יהיר, גם ריק מתוכן וגם מסוכן.
 
תמיד היה קהל לזמר המזרחי, תמיד היו לו להיטים גדולים, פשוט אנשיו לא העזו לבדוק את עצמם בקופות פתוחות. ברגע שעשו זאת ראו בדיוק מה הם שווים (ומי מהם יכול לחזור ולמלא אולמות ומי מסוגל לפעם-פעמיים ותו לא). וזה לא ניצחון נצחון על אויב דמוני מבחוץ. הניצחון הוא בהתגברות על הפחדים המודחקים של הנפשות הפועלות. הם ניצחו את עצמם ואת הדעות הקודמות (להבדיל מקדומות) שלהם על עצמם. הם הראו לעצמם שהם מסוגלים וגם יכולים. אפשר להבין את ההנאה העצומה ואת הגאווה שנלווים לכך. בצדק, מגיע להם להתבשם משכרון ההצלחה. אבל הישמרו מיוהרה. זה הזמן לצניעות ולרצינות. קחו את הדוגמה של שלומי שבת - הצלחה שכל כולה כשרון וצניעות, ובעיקר שיתוף פעולה. זו דרך ההישרדות היחידה.  
 
הכנס "מי אני? שיר ישראלי" ייפתח ביום שני, 7 ביוני 2010, ב-9:00 באוניברסיטת בר אילן. כניסה למוזמנים בלבד.



06/06/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע