קלאסי - הרביעייה הירושלמית במוזיאון תל-אביב

הרביעייה תופיע, ביחד עם נגן הוויולה גיא בן-ציוני, בתכנית מיצירות מוצרט וקופיטמן

הקונצרט השמיני בסדרת מופת ב' מתכנית המוזיקה של מוזיאון תל-אביב לאמנות יתקיים בערב יום שבת הקרוב, ותשתתף בו הרביעייה הירושלמית, עם אלכסנדר פבלובסקי וסרגיי ברסלר (כינור), עמיחי גרוס (ויולה) וקיריל זלוטניקוב (צ'לו). סולן (ויולה): גיא בן־ציוני.

בתכנית הקונצרט: מוצרט - רביעיית כלי קשת מס' 15 ברה מינור ק.421 וכן חמישיית כלי קשת מס' 3 בדו מז'ור ק.515; מרק קופיטמן - רביעיית כלי קשת מס' 3.

על היצירות
מאת אורי יעקב

מוצרט - רביעיית כלי קשת מס' 15 ברה מינור ק.421
מוצרט הקדיש את קובץ שש הרביעיות שכתב בין השנים 1782 ו-1785 ליוזף היידן, ידידו ובמידה רבה גם מורה הדרך הרוחני שלו. היידן הוא למעשה בוראו של ז'אנר רביעיית כלי הקשת כפי שהוא מוכר לנו, ולא בכדי זכה לכינוי "אבי רביעיית כלי הקשת". מוצרט התעמק באותן שנים בקובץ הרביעיות אופוס 33 פרי עטו של היידן, אשר התפרסם זמן קצר קודם לכן. ממש באותה תקופה נפגשו השניים ופיתחו קשרי ידידות והערכה הדדיים, ואף נפגשו פעמים אחדות לנגינת רביעיות מיתרים ביחד עם מוזיקאים נוספים, כאשר מוצרט נטל את תפקיד הכינור הראשון והיידן את תפקיד הוויולה.

ייתכן מאוד שבין היצירות שנוגנו במפגשים אלה נמנות לפחות חלק משש "רביעיות היידן", ואולי אף כמה מרביעיותיו של היידן עצמו מאותה התקופה. לאורם של כל הפרטים והנסיבות הללו לא ייפלא הדבר שמוצרט בחר להקדיש דווקא להיידן את הקובץ הזה, המשמעותי כל כך ביצירתו, אשר כתיבתו מתפרשת על פני פרק זמן ממושך ביותר בקנה המידה של מוצרט. למרות זאת, הקדשה זו בהחלט ראויה לציון כחריגה, שכן באותם הימים הוקדשו כמעט כל היצירות האינסטרומנטליות לפטרונים אצילים, ורק לעיתים נדירות לידידים קרובים או למוזיקאים עמיתים.

הרביעייה ברה מינור ק.421 היא השנייה מבין "רביעיות היידן". היצירה הושלמה בשנת 1783, וככל הנראה נכתבה בתקופה מוצלחת עבור מוצרט מבחינה כלכלית ואישית כאחד, במהלכה גם נולד בנו הבכור. בחינת היצירה לאור הפרטים הביוגרפיים מאששת בקלות את מיתוס הגאון אשר יצירתו מנותקת כמעט לחלוטין ממציאות חייו הספציפית. הסולם המרכזי ביצירה הוא רה מינור, סולם המייצג באופן קבוע אצל מוצרט הלך רוח של טראגיות עמוקה ולעיתים חוסר אונים.

זוהי רביעיית כלי הקשת המינורית היחידה שכתב מוצרט בבגרותו, ומכל הרביעיות היא המזוהה ביותר עם סגנון "הסער והפרץ", שמה של תנועה ספרותית-מוזיקלית במערב אירופה של המאה ה-18. ביסוד תפיסתה של התנועה עומדים אידאלים של החצנת רגשות והומניזם, ובתחום המוזיקה מושם דגש על שימוש מרובה בסולמות המינוריים ועל שינויים דינמיים וריתמיים קיצוניים.

ייחודה של היצירה מתבטא לא רק בסממנים הכלליים הללו, אלא גם במרכיבים המוזיקליים הנקודתיים יותר. ראשית ראוי לציין כי על אף שמדובר ביצירה אינטנסיבית למדי, נעדר ממנה פרק מהיר של ממש. הוראת הביצוע לפרק הראשון היא אלגרו, אך אין מדובר בפרק נמרץ במיוחד, ואילו נושאו של פרק הווריאציות החותם את היצירה כתוב במקצב הסיציליאנה המתון. גם בעצם השילוב של פרק נושא ווריאציות בסיום היצירה יש חריגה מנוהג הכתיבה של פרקי פינאלה מהירים ותנועתיים, המופיעים לרוב במבנה של רונדו מורכב יותר או פחות. ראוי לציון גם חלק הטריו בפרק המינואט, שבו שינוי מפתיע למדי בהלך הרוח הכללי, כשהכינור הראשון מנגן מלודיה קופצנית על רקע ליווי בפיציקאטו בשאר הכלים.

מרק קופיטמן - רביעיית כלי קשת מס' 3
קופיטמן נולד ב-1929 בברית המועצות ובגיל צעיר החל ללמוד פסנתר בקונסרבטוריון. סיים לימודי רפואה ובמקביל למד קומפוזיציה לתואר שני באקדמיה של לבוב בהדרכתו של פרופ' ר' סימוביץ', והמשיך בקונסרבטוריון ע"ש צ'ייקובסקי במוסקבה, בהדרכתו של פרופ' ס' בוגטירייב. בשנת 1958 הוענק לו תואר דוקטור למוזיקה. לימד באקדמיות למוזיקה של מוסקבה, אלמה-אטה וקישינב, ורבות מיצירותיו זכו בפרסים בתחרויות בברית המועצות. בשנת 1972 עלה קופיטמן לישראל ומאז הוא מכהן כמורה לקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים, בנוסף על עבודתו הפורה כמלחין. כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטאות ובקורסים בארצות הברית, אוסטרליה, רוסיה ופולין.

יצירותיו בוצעו באולמות הקונצרטים בברית המועצות ולאחר מכן בישראל, באירופה, בארצות הברית, בדרום אמריקה, בקנדה וביפן. כמו כן בוצעו יצירותיו במסגרת פסטיבל ישראל, בימי המוזיקה העולמית של ISCM, בפסטיבל "סתיו ורשה" ובאירועים רבים נוספים. זכה בפרסים רבים, בהם: הפרס הבינלאומי ע"ש קוסביצקי על יצירתו התזמורתית "זיכרון" (1986), פרס אקו"ם על מפעל חיים (1992) ופרס ראש הממשלה (2003).

רביעיית כלי הקשת מס' 3 (1969), שנכתבה בברית המועצות לשעבר לפני הגירתו ארצה, היא יצירה מסורתית בשפתה המוזיקלית. היצירה, בעלת שלושה פרקים, נפתחת במונולוג לירי נרחב המנוגן בוויולה ומופרע על ידי מגוון דימויים צליליים: רטט הטרמולו בכינורות, הקריאות הדיסוננטיות בצ'לו והעננים השקופים של צלילי הפלז'ולטים בכינורות. הפרק הבא אקטיבי יותר ובנוי במקצבים דינמיים, ריקודיים באופיים לעיתים, שירתיים חליפות, אך תמיד תוך כדי תנועה.

חטיבות אלתוריות המבוססות על תבניות אוסטינטו נותנות חופש ליצירת שכבות של מתארים מלודיים ארוכים יותר מעליהן. בניגוד להתרחשות זו, המונולוג הנראטיבי המנוגן בצ'לו בפרק השלישי מוביל למעין "כוראל" שקט ושלו, בעל מאפיינים של סרבנד, המופסק על ידי פוגה כפולה. הכניסות הרב שכבתיות של מוטו סינקופלי (ברוח אלתורית, בדומה לנעימות אינסטרומנטליות עממיות) משתלבות עם המוטיבים הליריים של הסרבנד ומובילות אל שיא נרחב.

לאחר אפיזודת טוטי זו, אשר עדיין מתאפיינת באנרגיה מושהית, מופיעים מוטיבים מתוך המונולוג ההתחלתי של הוויולה, כהעלאת זכרונות של אירועים משמעותיים שחלפו. היצירה נחתמת בפרגמנט לירי הנמוג לתוך מסגרת של מוטיבים קצרים מתוך נושא הפוגה, מעין אפקט של התפוגגות.

מוצרט - חמישיית כלי קשת מס' 3 בדו מז'ור ק.515
שנת כתיבת היצירה, 1787, הייתה שנה קשה במיוחד עבור מוצרט. מצבו הבריאותי היה בכי רע ומצבו הכלכלי נותר עגום למרות אירועים כמו סיבוב הופעות מוצלח בפראג ובברלין ובכורה מוצלחת במיוחד לאופרה "נישואי פיגארו". נוסף על כך, באותה העת סבל אביו, האדם הקרוב אליו מכל, מייסורי גסיסה קשים, ונפטר בסופה של אותה שנה. מוצרט כתב לאביו באחד מן המכתבים האחרונים ששלח לו: "...עתה מורגל אני להיות מוכן תמיד לכל מאורע שיזמנו לי החיים לרעה. זאת משום שהמוות, לאחר שאנו פוגשים בו מקרוב, הוא הוא מטרת כל קיומנו. במהלך השנים האחרונות כוננתי יחסים קרובים עד מאוד עם ידיד אמת זה של האנושות, כך שדמותו לא רק שאינה מעוררת בי יראה אלא אף מנחמת אותי".

שתי החמישיות לכלי קשת ק.515 בדו מז'ור וק.516 בסול מינור נכתבו בהבדלי זמן של ימים אחדים ואולי אף במקביל. לאור בחינה של ההבדלים המהותיים בין החמישיות קשה שלא לראות בהן צמד של יצירות החושפות שני צדדים מנוגדים בנפשו של המלחין. בעוד שהחמישייה בסול מינור ק.516 משקפת נאמנה את הלך הרוח האינטרוספקטיבי והדכאוני הניכר במכתב לאביו, החמישייה ק.515 כולה אומרת אופטימיות ורוחב נשימה. נהוג לעשות הקבלה של צמד יצירות אלה לצמד יצירות מאוחרות אחר של מוצרט, אשר נכתב בסולמות זהים: הסימפוניה ה-40 בסול מינור והסימפוניה האחרונה שכתב: מס' 41 בדו מז'ור, המכונה "יופיטר".

ההסבר הראשוני שהציע אלפרד איינשטיין לפנייתו של מוצרט לכתוב שתי חמישיות כלי קשת עם שתי ויולות בשנת 1787 הייתה התעניינותו של המלך וילהלם פרידריך השני, שהיה צ'לן חובב, ביצירות להרכב זה. איינשטיין הניח כי מוצרט ניסה למשוך את תשומת לב המלך בכך שבחמישיות פרי עטו יהיה רק תפקיד צ'לו דמיננטי אחד אותו ימלא המלך לבדו ויהיה "בסמכותו הבלעדית". זאת לעומת סדרה של חמישיות לכלי קשת עם שני צ'לי שכתב לואיג'י בוקריני והוקדשו לפרידריך השני, יצירות אשר ידוע כי נתחבבו מאוד על וילהלם פרידריך.

עיון שטחי בחמישיות מגלה כי אין בהן שום הבלטה מיוחדת של תפקיד הצ'לו. הוא פחות בולט, למשל, מאשר ברביעיות כלי הקשת שמוצרט כתב באותה תקופה. ההסבר לכתיבה, אם כן, כנראה פשוט יותר, ויש להניח כי הוא נעוץ בעיקר בעיקר בנטיית ליבו של מוצרט עצמו. מוצרט ראה אתגר בכתיבה להרכב שלא נחקר רבות עד לאותה עת, המאפשר עושר קונטרפונקטי רחב יותר ומצלול גדול מזה שמציע ההרכב של רביעיית כלי קשת, אך עם זאת הוא עדיין הרכב קאמרי לעילא ולעילא.

כמו כן, בבחירת ההרכב קיים ביטוי לחיבתו של מוצרט לוויולה, כלי הקשת שבו ניגן בעצמו בבגרותו. שתי החמישיות הן היצירות האינסטרומנטליות הארוכות ביותר מפרי עטו של מוצרט עד לזמן כתיבתן, וניתן לומר כי הן יצירות סימפוניות במהותן. פרנץ שוברט כתב גם הוא חמישיית כלי קשת (עם שני צ'לי אמנם) בערוב ימיו הקצרים, גם היא בסולם דו מז'ור, וניתן לזהות בנושא הפתיחה שלה בארפז'ים עולים התייחסות לנושא הפתיחה של החמישייה ק.515. פרקה הרביעי של החמישייה ק.515 הוא פרק ארוך במיוחד, בייחוד בהשוואה לפרקי פינאלה אופייניים, ואיינשטיין הפליא לכנותו "דמוי אל ודמוי ילד כאחד".

הקונצרט יתקיים בשבת, 19 ביוני 2010, בשעה 21:00 במוזיאון תל-אביב לאמנות. כרטיס: 120 ש"ח. הנחות לגמלאים, מנויי המוזיאון, תלמידים וסטודנטים. חיילים במדים – חינם על בסיס מקום פנוי. להזמנות: 03-6077070.