סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: 3 אלבומי בכורה נשיים
 

 
 
מיכל רוט מפתיעה בשירים ובתבוסות, מיי פיינגולד בתעוזה ובהתרסה ו-נעה רדלמן זקוקה לרשת הגנה


שירי אהבה מהצד המובס
 
למיכל רוט אין קול שתסובבו אחריו את הראש בהפתעה או תחדלו מעיסוקיכם למשמעו. גם השירה שלה לא וירטואוזית, לא מרשימה לכשעצמה, אולי גם לא שלמה, ואפילו אנושית ופגיעה. אבל אלה השירים המרירים והדעתניים שלה שייעשו לכם את זה, אם כמובן, תתנו לה את ההזדמנות הראויה. כי רוט היא זמרת יוצרת אמיצה, עם כנות יוצאת דופן ונכונות להיחשף עם שירים שלא מבטיחים גן של ורדים ואהבות מושלמות.
 
באלבום הבכורה שלה 11 שירים (ו-40:37 דקות) שאת מרביתם הלחינה וכתבה בעצמה, ובמקצתם נעזרה בארז ברזוליק ובמיכאל וקנין. אלה שירי אהבה, אבל לא מהצד המואר והמחייך, כי אם מהצד הספקני, החקרני, אולי גם דכאוני, שברירי ומובס. מושתתים מן הסתם על התנסויות וחוויות מחיי הזוגיות שלה, שמנקדים את עולמה בפרדות ובאכזבות, בשקרים ובנטישות, בהבטחות ובעקשנות לטעום מן המתוק.
 
יוצא שהשירים שלה כתובים בצמדים, מתייחסים לאותה סיטואציה משתי נקודות המבט. ב"אל תאמרי לו" (עם הפיתול המזרחי-ערבי) היא עוצרת נערה מאוהבת מלשכוח את עצמה, וב"אל תחפה עליי" שמיד אחריו היא מייעצת לגבר אוהב מדי, עד כדי פיתוח רכושנות; באהבה המוטעית של "חוץ מעצמי" (רוק-פופ אנרגטי) היא תוהה בשביל מה אתה נשאר, ומיד אחריו ב"איך" (היפה, הכואב וספוג עוצמות רגשיות) היא שואלת בשמו - למה הלכתי ממנה? "יהיה כאן טוב" (רוק-פולק) הוא שיר פרידה עם איזו אופטימיות דחוקה שאהובה יחזור, וב-"מרוב געגוע" (פופ-רוק עם נגיעה אלקטרונית), במרחק שני שירים ממנו, כבר נמאס לה לחכות.
 
בהמשך, עד שהיא סוף סוף מתאוששת, מתייצבת ומסתדרת (ב"למה הלילה") וכבר התרגלה לחיות בלעדיו, הוא חוזר, להכעיס; ב"תורי לבחור" (תמהיל מאופק של פאנקי ומזרחית) היא מנסה להחזיר מלחמה, שולחת אותו לכל הרוחות והוא צריך להבין שזה נגמר; ב"באמת" (פאנקי רוק) היא מספקת רשימת התנצלויות לכל מקורביה על זה שלא תמיד יש לה מה לתת, וב"אצרח" הנועל, שיאו הרגשי של האלבום וההתעקשות על העונג הבא שבו גם נותנת לאלבום את שמו, היא מתמסרת לסחף החושים, לזכות בכמה דקות של סיפוק. שיר יוצא דופן גם בהגשה האקספרסיבית גם בהפקה האלקטרונית האובססיבית.
 
רוט לא מקלה על עצמה. לא מחפשת את הבריחה הקלה. מחטטת בפצעים. יותר פעמים היא נשברת מאשר מתחזקת. ולטעמי מצב רוח הנכאים הזה הוא יותר מדי לאלבום. שיריו מתאימים יותר להופעות, להיכנס לעולמה, להשתתף ברגשותיה, לחבק אותה. במפתיע, צמד המעבדים והמפיקים איתי זילברשטיין ומאיר עמר ("נערי רפול"), מסייעים לה בהפקה יוצאת דופן מבחינתם. הדוקה ומחושבת, רבת תשומת לב ותבונה, עם צבעים יפים ורגישים.
 
והעברית? כמעט מושלמת, אך לא נקיה ממעידות מיותרות שדווקא אצל מי שמודעת ומקפידה לדייק נדירותן מקוממת.
מיכל רוט. עד שיהיה לי טוב (עננה / התו השמיני).

מיכל-רוט-01.jpg
מיכל רוט (תמונת יח"צ)
 
בזכות ירוסלב

 
נעה רדלמן, כבר לא ילדה, עורכת דין בהשכלתה, חזרה ונכנעה לחיידק השירה, הרבה באשמתו הישירה של המוזיקאי ירוסלב יעקובוביץ', הדוד הטוב מאמריקה שהחליט לחזור לעניינים בארץ ולתרום מניסיונו וכישוריו כדי לטפח כשרון לא מוכר. אולם למרות שהאלבום כתוב לפי הספר, עם שבעה טקסטים של רחל שפירא הנהדרת ולחנים משכנעים של ירוסלב עצמו, ומופק לעילא בשיתוף פעולה עם בנו דניאל, בהשתתפות נגני אולפן אמריקאים מובחרים, הוא מתקשה להמריא.
 
בכך "אשמים" מספר גורמים. קודם כל הצבע המוזיקלי של האלבום קצת מיושן ולא הכי מתאים לטריטוריה הישראלית. הוא יותר מדי אמריקאי באופיו, AOR כזה, אדאלט אוריינטד רוק (רוק מכוון למבוגרים). עם מרגלית צנעני הטריק הזה הצליח ליעקובוביץ'. אלא שבזמנה זה היה חידוש והיא גם סיפקה את הטוויסט המזרחי שהפך את רוק הסקסופונים והגיטרות החורשות שלו לבלוז כובש.
 
לרדלמן אין איכויות קוליות חריגות. היא זמרת חזקה ויציבה, אבל לא מספיק מעניינת, חסרת ייחוד ותווית קול, למרות שהשירה והשירים (בעיקר!) שלה מידמים לפוטנציאל של מזי כהן, יהודית תמיר, גלי עטרי ו-ורדה שגיא (מ"האחים והאחיות"). למרות שהיא שרה בגוף ראשון לא נוצקת אמת כובשת בשירים. הם נשמעים מנותקים ומרוחקים, לא מספקים אמינות אישית ותובנות משלה. להוציא, כמובן, את "לו היה לי זמן", השיר היחיד שהיא כתבה, מלים ולחן: אולי השיר הכי קטן וצנוע באלבום, אבל השיר הכי יפה, הכי נינוח שבו היא הכי קרובה אצל עצמה ויש בו איזה סיפור חיים אישי, על ילדה מפוזרת שמחלום מתעוררת.
 
יכול להיות שהפקה מוזיקלית אחרת, מקומית, חמה ומחוברת למקום, הייתה מיטיבה עמה. הנוכחית עמוסה מדי, מתגאה בנגנים, בשליטה בתזמורים ובבקיאות בז'אנרי רוק אמריקאי, אך כאילו לא מתחשבת ברדלמן עצמה, בצורך להוציא אותה הכי פשוטה, הכי ישירה, הכי רגישה.
 
כאמור, שבעה מ-11 שירי האלבום (56:33 דקות ארוכות מדי), כתבה רחל שפירא. הם באופן טבעי המסקרנים יותר, ובדרך כלל משרתים אותה טוב יותר משיריו הלא תמיד נהירים וברורים של דניאל יעקובוביץ’ (הטוב ביותר שלו הוא "רגע מנוחה", פאנקי מבויית שכמה לביצוע של מזי כהן ומצטיין בנימה אישית).
 
למשל שיר הנושא, על הקושי להתעורר ליום חדש, ללא מועקה ופחד, רק כדי "לשתות בעצלתיים/ קפה עם השמיים/ בנחת"; או "עצים בחלומם", פולק ישראלי בזכות המלים על זה שהאדם הוא נע ונד, מחפש אושר ועושר, והעצים נטועים במקומם, לא זזים (שיר שגלי עטרי הייתה הופכת ללהיט). "לך בזהירות" הוא שיר על אהבה שנצרבת באכזבה ובהמתנה. "לא תוכל לזרוע רוע" הוא בלוז גוספל שהטקסט שלו נעדר משום מה מחוברת המלים, ומזכיר קצת את "מלים יפות מאלה" של עידן רייכל.
 
"מעל הים" הנועל שמזכיר בנעימתו שיר ישן של "האחים והאחיות", על עולם שזקוק לליטוף אוהב. שיר שהולמת אותו נגינת הסקסופון, כדי להגן על פגיעות מכמירה. אבל לא מספיק כדי לספק רשת הגנה לרדלמן. אולי באלבום הבא.
 
והעברית? מדויקת בדרך כלל. זו בשום פנים לא הבעיה של נעה רדלמן. 
נעה רדלמן. יופי פתאומי (התו השמיני)

נועה-רדלמן-01.jpg
נעה רדלמן (תמונת יח"צ) 

אלטרנטיבה נשית לרמי פורטיס
 
אלבום בכורה גם למיי פיינגולד, אחת הכישרונות הבולטים שצלחו בשלום את "כוכב נולד". פיינגולד לא הייתה צריכה באמת את התחרות הטלוויזיונית כדי לממש את הפוטנציאל שלו, אבל היא קיצרה עבורה תהליכים וזיכתה אותנו בזמרת-יוצרת חשובה, שלא מהססת להציב בפנינו מראה בה משתקפת החברה הישראלית כשוביניסטית-מאצ'ואיסטית עם יחס נקלה לנשים. ולא שהן נקיות מאשמה, וגם זה אליבא דפיינגולד.
 
לטעמי, שמו של האלבום סתמי מדי. אין מאחוריו בשר. הוא גם מייצג את השיר הכי פחות קוהרנטי בין 15 השירים שכתבו פיינגולד וגיל מרום, שותפה ליצירה, המעבד והמפיק המוזיקלי. ואם הוא צריך להגיד משהו על תרבות הצריכה והמושגים שלנו, הוא נכשל ולא משקף גם את הסיווג הז'אנרי, כי יותר מפופ, "סודה פופ" הוא אלבום של גרוב, שמתכתב בעיקר עם ההיפ-הופ והפאנקי, עם כמויות  נדיבות של אלקטרוניקה.
 
לפיינגולד יש פה ואין מי שיסגור אותו. היא מפתיעה בתעוזה להתעמת עם המציאות. מכסחת ובועטת, פוגעת בנקודות המהותיות, באה חשבון עם המציאות המקומית, העקומה והלא שוויונית, משרטטת תמונות מחברה ישראלית נהנתנית ולא שמה זין. בכביש, במסיבה, במאבק על הפרנסה. וכשהיא לוקחת את השירה עד הקצה, טעונה באנרגיות ובעוצמות, היא לא עושה הנחות, לא מנסה להתנחמד, מציגה את החיים במלוא כיעורם, זדוניותם ופגיעתם (שלא להגיד פגיעותם).
 
בעיקר בחטיבה המרכזית של השירים, מ"החלום הישראלי" שהוא ההכרזה, כמשתקף לעיל; דרך "מה נשתנה" (רגאיי בנימה אוריינטלית) שיר אזהרה מנסיונה של בחורה שיצאה לקרוע את הלילה וקרעו לה את הצורה; הפאנקי "נדנדה" שנאמן למשפט המפתח "במציאות של היום הכל יכול לקרות" ומלווה בדוגמאות; "תודה" שהוא לשם שינוי, שיר שנאה מרענן; ועד "מוצאי שבת", סיפורו של אונס שמתברר בבית המשפט, וגם בו צליל אוריינטלי מרומז.
מיי-פיינגולד-01.jpg
מיי פיינגולד (תמונת יח"צ)
 
מעניין, השירים שמתייחסים לערסים מצלצלים אצלה מזרחית. בכלל, הגברים של פיינגולד לא מצטיירים באור יפה. הם מניאקים, אלימים, אנוכיים, בני זונות. שחושבים (כמו ב"מרום", מן הסתם השיר על שותפה לכתיבה) רק איך להשכיב אותה. שירים שזווית נשית מתריסה מזינה אותם. כמו "האידיוטים" שמקיפים אותה, ושיגידו כל מה שהם רוצים רק שלא ידרכו לה על הסטייל. ויש גם רגעים רכים יותר, עד כמה שפיינגולד הקשוחה מרשה לעצמה להיות רכה, בהם היא מבקשת רק להיות נאהבת, אם לא נפשית, לפחות פיזית ("רגע בים" ו"טעם מנטה", שמצטיין באירוניה ובאשמה עצמיות).
 
ב"סודה פופ" ממקמת עצמה פיינגולד כאלטנרטיבה נשית לרמי פורטיס המוקדם, הפאנקיסטי, הכועס והזועם. שרה בציניות דומה לשלו על החלום ושבריו שלא בורחים במהירות ("תמשיכי לחלום") או על זירת הגלדיאטורים שנקראת במה ("לשבור רגל", שיר שכמו נועד לפתוח את ההופעות שלה). רחוק מלהיות אלבום בכורה מתקתק ומתחנף. היא אשכרה לא נחמדה, רושפת אשי ויורקת עופרת. עיסקת חבילה של תובנות, ניסיון והרבה-הרבה מוסרי השכל (כמו "אני שותה את החיים שלי שחור, חזק ובלי סוכר" ב"עומד רוקד" סטייל "הדג נחש"). וכל זה, כאמור, מוגש על מצע של היפ-הופ, ראפ, פאנקי ורגאיי, ומקצבי גרוב בגוון אלקטרוני.
 
ואיפה "כוכב נולד" בכל זה? יש. ב"נולד כוכב", גם הוא שיר הופעה מתבקש, עוגן ומסמר בכל מופע, היא מסכמת את החוויה מהזווית שלה, בהחלטה המודעת והמתוכננת להשתמש בכל מה שיש לה, "גם בטוסיק, גם בשכל". נהדר!
 
והעברית? יחסית לסוג השירה והאמירה, לא נורא. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. גם הבקשה "תִיחנק עם עצמך", לא נשמעת שגיאה, אלא עגה, דרך ביטוי
 
מיי פיינגולד. סודה פופ (הליקון) 



03/08/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מיי פיינגולד אדירה! זעיה שלך שאתה לא פתוח לעוד סגננות
d , (04/08/2010) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע