סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אגדת דשא בחוות רונית
 

 
 

"11 שנים בלעדיו" היה אחד המופעים המגובשים והמהנים שידע מוסד ההנצחה של מאיר אריאל



אגדת דשא בחוות רונית
 
לא היה חסר הרבה שהמופע הזה, ההתוועדות ה-11 עם המורשת הכתובה והמושרת של מאיר אריאל ז"ל, לא הייתה מתקיימת. בצוק העתים, הנסיבות והיעדר החסויות, היא נדחתה כמעט עד הגבול המותר, והתקיימה בסופו של דבר בזכות התגייסותם של אנשים טובים. ומה הרבותא? שבכל שנה הפגישה השנתית של מוקירי זכרו של הזמר, היוצר והמשורר, מתקיימת בזכותם של אנשים טובים. והשנה נוספו להם עוד כמה נשמות. אך טבעי, לא?
 
קיבוץ משמרות, המשק של מאיר אריאל, הוא המקום הכי מתאים להתכנס עם זכרו. הכי קרוב לבית, גם הכי נכון באווירה. אבל בלאגן גדול על מקום קטן, העביר את האזכרה משם. התיאטרון הרומי בקיסריה, ששירת את ההצדעה מאז, הוא מקום נהדר, גם עבור אמנים, גם עבור קהל. רק שבקיסריה אין דשא בכלל. ודווקא חוות רונית, האילוץ של הרגע האחרון, היא אגדת דשא. אצלה גם מתקיים המדרש, הדשא של השכן ירוק יותר. ומה אם לא דשא הולך נהדר עם אווירת הפנינג, שבמרחק השנים היא הכי נכונה לזכור ולהנציח את היוצר הנהדר הזה. דוכני מזון ועמדת מזכרות, פינת די.ג'יי. ויוגורטיה.
 
רק חבל שהאירוע נדחה לשלהי ספטמבר. כלומר, טוב שהוא מתקיים בכלל, גם בספטמבר, אבל עדיף היה קרוב יותר למועד הפטירה וההסתלקות של האיש. כי אם מציינים - שלא להגיד חוגגים - פגישה עם אריאל, שיריו ומורשתו, אז במועד השנתי. בעצם, אולי בכל זאת זה הזמן הנכון: אחרי הימים הנוראים ולפני חגים ומועדים ונופלים לשמחה.
 
7,000 איש היא התפוסה של חוות רונית. אמפי ענק, תלת-מפלסי. מטעמי בטיחות ושיקולים כלכליים, הסתפקו המארגנים בהדפסת כרטיסים למחצית הכמות. ה-4,000 שהגיעו נראים כמו 8,000. המנוח עצמו לא היה מאמין למראה עיניו, למרות שכבר גילו לו, במהלך השנים מאז לכתו, שהוא הצטרף לאגדות הרוק  הגדולות, אלה שהצליחו להצליח לאחר מותם הרבה יותר מאשר בחייהם. והאגדה גדלה, ככל שהעגלה נוסעת ומתקרבת לתל אביב. וכמה נחמד שנהרה אתר הופעות חדש בסביבה, להכיל ולטפח אותה, ומתמעט הצורך להפליג לקיסריה הרחוקה, המאובקת והמייגעת (למרות שבסוף ההופעה, כולן אותו דבר. לוקח זמן עד שנמלטים מפקקי התנועה ביציאות המועטות).

מאיר-אריאל-01.jpg  
                         מאיר אריאל (מקור: www.meirariel.net )

החשודים המיידיים
 
אז מה היה לנו השנה? הרבה חשודים מיידיים וטבעיים, אך גם לא מעט שמות חדשים ומפתיעים. ובעיקר קיבלנו להקת  בית נהדרת בניהולו האמנותי של יהודה עדר. שבעה מוזיקאים יוצאים מן הכלל, בראשות אדם מדר המולטי-טלנט, ועם עמית הראל בקלידים ואקורדיון, גיל לואיס בגיטרה, זיו הרפס בבס, איתן איצקוביץ בתופים, מאיה בלזיצמן בצ'לו וזמרת הליווי הילה רוּחַ. ואני מקדים את שמותיהם לשמות הזמרים, מפני שהם והעיבודים בכליהם, היו אחראים לאחד המופעים המוזיקליים המגובשים והמהנים ביותר שידע מוסד ההנצחה של מאיר אריאל. מלאי גוון והשראה, עתירי מחשבה והשקעה. פשוט כיף גדול וחוויה.
 
החלק הראשון, כשעה וחצי מתוך שלוש וחצי שעות, היה המוצלח יותר. ובו נהנינו ממוזיקה טובה ועל רמה. זה התחיל בהצהרה -  ברי סחרוף בפתיחה מלאת הוד שבסדר עבודה אחר יכלה אף להיות גולת הכותרת של המופע. "מודה אני", בביצוע נהדר, כל כך סחרופי, כשהמנדולינה של מדר וקולה של הילה רוח מרככים את החספוס המתוק והמוכר. ברי נתן בראש גם ל"טרמינל לומינלט" בביצוע שאין יותר רוק ממנו.
 
מיקה קרני התכבדה מיד לאחריו ב"אגדת דשא", ההיפך הגמור, מינורי וענוג, שקט ומדויק. היא, אקורדיון, גיטרה אקוסטית וחצוצרה. את מיקי שביב, בן זוגה לחיים היא הכירה כצופה ב"מסע הבחירות" של מאיר אריאל, כשהיה אחד מנגניו. אמש השניים חגגו יום נישואין, שהשושבין לו היה נוכח-נפקד, הזדמנות שלהם לבצע את "שלל שרב". מה נגיד? שביב הוא אמן בלתי צפוי, נועז, הולך נגד הזרם. הוא הוביל את השיר במתווה של בלוז גלילי, ופתח אותו עם מאוואל של יללת תנים. מעניין, אבל לא כולם קנו את זה.
 
עוד אורחת קבועה כמעט במופעי ההצדעה לאריאל היא רונית שחר, עד שנדמה כי פרויקט ההנצחה משאיר אותה בתמונה. והיא עשתה זאת בצמד שירים יפים במיוחד: "שדות גולדברג" (ילדתי שלי) ו"מתחת לשמיים". כן, גם לשחר מגיע המנון, ולא צריך להרחיק עד המצדה.
 
המפתיעים
 
שתי זמרות בהופעת בכורה במפעל היו תמר אייזנמן וקרולינה. הראשונה תיזזה את "בצהרי היום" עם גרוב מצוין ונגינת גיטרה מצ'ואיסטית, מספיק מרשים כדי להתעלם מכך שהשיר גדול על מידותיה כזמרת. לעומת זאת "איך לפעמים אני" כמו חיכה שנים במיוחד לקרולינה ולפרשנות הבלוז שלה. בול עליה. מקסימה. כולל חיקוי נגינת הטרומבון שלה.
 
ירמי קפלן היה הראשון שניסה להרים את הקהל על הרגליים, בהצלחה מועטה, אולי מפני שהפרשנות שלו ל"תקווה" ול"לא יכול להוריד ממך את העיניים", במחוזות הרגאיי, הייתה מרתקת יותר להאזנה מאשר להרקדה. גם שולי רנד, שנה שנייה בתעשיית ההנצחה, הפליא בביצוע מהפנט ל"חיית המתכת" מתוך "רישומי פחם". סוף סוף הזדמנות להאזין לשיר מבלי להתייגע מראשיתו ועד סופו. מן הסיפורת וההגשה של רנד קיבלה הפואמה ריתמוס של תפילת "ונתנה תוקף" ותחושת חיוניות עזה ועצומה.
 
עוד הפתעה הייתה בגישתו של ארז לב-ארי, בדרך כלל אמן נטול כריזמה, ל"מדרש יונתי" ובעיקר ל"ערב כחול עמוק", שאלמלא מילותיו כלל לא ניכר בו שהוא הלהיט המפורסם של ריטה. דעתני ונטול דרמה, מחוספס וגברי. ניגוד גמור היו "עלמה ולמה", רביעייה קולית (עם ליווי זניח בגיטרה אקוסטית) של בוגרי רימון, שניים ושתיים, בא-קאפלה תמימה ורומנטית ל"בשדה ירוק". אה, ולא שכחנו את המפגש הקבוע עם מעשיית "הדשא של השכן" של מאיר אריאל בווידאו, שאי אפשר לשבוע מלצפות בו ועדיין מפליא התזמון של תשואות ההסכמה עם האתנחתות המחויכות של האיש והאגדה.
 
החלק השני של המופע נפתח עם האחים שחר ואהוד אריאל, הזמרים היחידים שעובדים יום יום בהנצחת אביהם, עם גרסות משותפות משלהם ל"לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף". זה החלק שבו השמות הגדולים של המופע מגישים את הצפוי מהם. אך כמובלעת קטנה בין האחים לאחרים, נהנינו מסולו "עברנו את פרעה" של הילה רוח - זמרת נחמדה שזקוקה לאפיון מדויק ולעיצוב מחדש, ומשתי דרמות מדויקות ומוקפדות של זמרת השנה אפרת גוש - "היכנס כבר לאוטו וניסע", קבארטי ופאם פאטאלי, ו"לא תתפוס אותי", תפור על מידות המשחק של גוש הסופר-מוכשרת.
 
הוותיקים ונינט
 
ואז באו הוותיקים והמיומנים, עם שחזורים כמעט מדויקים של מה שהקהל בא לראות ולשמוע. דורי בן זאב (עם משה לוי באקורדיון)  ב"סוף שבוע בכפר" הקלאסי ודואט משותף לו ולקולו של אריאל (מתקליט!) ב"ארול" הנצחי; אריאל זילבר ב"הולך בטל" וב"שיר ממחלק מוסר (שני מכסיקנים)"; יהודה עדר עם "לילה שקט עבר על כוחותינו"; מוש בן ארי, הצעיר בחבורה זו, עם "מים מתוקים" ו"סוף עונת התפוזים" (איזה כבוד!); וכמובן שלום חנוך, הפעם עם "שיר כאב" ו"נשל הנחש".
 
הפעם הקטע של נינט (מה היא עשתה שזכתה להופיע אחרי שלום? האם העורכים המבוגרים והרוקרים המזדקנים מאבדים את שיקול דעתם מולה?) ששילב את "טוק טוק טוק" (התרגום של מאיר אריאל ל"נוקש על דלתות רקיע" של בוב דילן) עם "זרעי קיץ" היה לא רק מאוחר אלא גם לא מובהר ואפילו מיותר.
 
מה שזיכה את אהוד בנאי, הכוכב של גוש דן, בכבוד לנעול את המופע עם "שיר מים רבים" ו"שיר תת מודע זמני", לא הלהיטים הגדולים ביותר בתודעת הציבור - הראשון יותר תפילה מאשר פזמון והשני שיר אהבה לארצישראל - אבל סיום נבון: לא עם שירת רבים, אלא עם פוקוס על הדבר החשוב באמת בשירה של מאיר אריאל, המלים, השפה והישראליות שלו.
 
ההדרן של בנאי עם האחים אריאל היה "בלוז כנעני". לא שיר שמאיר כתב, אבל כזה שכל שורה בו זועקת את חסרונו ומתכתבת עם זכרו. "מאז שעזבת החושך גובר כאן / האור שלך מאיר עדיין זוהר/ ... ומילים כמו שלך / אף אחד לא אומר כבר / הנר שלך מאיר עדיין בוער/ ... מאז שעזבת הרבה השתנה כאן / הנר שלך מאיר עדיין בוער".
 
 
נטל ההנצחה
 
ושתי הערות לסיום: אחת לגבי האמנים שלא נטלו חלק בהצדעה. דווקא בעקבות מאמרו של יואב קוטנר, העורך והמנחה, ב"ישראל היום", שבו ציין כי מאיר אריאל בשנותיו האחרונות עשה מאמצים להגיע לפלחי קהל נוספים ובעיקר התגאה ב"ציונה", שכתב לנסים גרמה, ניתן היה לצפות לנציגות של אליטות החדשות בפופ הישראלי.
 
כמופע שמנסה לעדכן את המורשת האריאלית, להפוך אותה לרלוונטית ולאקטואלית, היעדרו של כוכב זמר ים תיכוני מהליין אפ, דווקא בקיץ זה, הוא בלתי נסלח. נכון שהם עסוקים בלעשות כסף, והמיתוס אומר שאין להם מוסר עבודה (מה שהמציאות סותרת), אבל מישהו מהם היה חייב להיות כאן, כנציג, כראש גשר, כפתח לדיאלוג, במיוחד אם הכוונה להנחיל את היצירה של מאיר אריאל לכל הציבור הישראלי.
 
וזה מביא אותנו להערה השנייה: עד מתי נטל ההנצחה יפול כמעמסה על כתפי משפחת אריאל, התנדבותם וטוב ליבם של החברים? מתי המדינה תיקח את המשימה עליה?
 
באחוז אחד ממחירו של מפציץ חמקן אחד (36 מיליארד שקל, ואולי דולר, אם כי בגבהים האלה זה כבר לא משנה) יכולה המדינה להנציח את מיטב בניה היוצרים,  ג'ו עמר, שלמה קרליבך, מאיר אריאל, או לפחות לסבסד חלק מהם. להם, שיוצרים ומעצבים את התרבות שלנו, מגיע לא פחות מאשר לנופלים במערכות ישראל. ונהיה מוכנים להסתפק בצעד בונה אמון של אקט טקסי וסמלי, שיבהיר שהם חשובים למדינה.
 
 
שרים מאיר אריאל. 11 שנים בלעדיו. אמפי חוות רונית. ראשון, 19 בספטמבר 2010

למועדי מופעים >

20/09/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע