סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן יוני פוליקר בהופעה - הצל שלי ואני
 

 
 
הכרזת העצמאות של פוליקר הצעיר מדודו המפורסם ניכרת היטב במופע הבמה הנוכחי


בוזוקי חשמלי 
   
ליוני פוליקר יש בעיה גדולה מאוד. הוא נושא שם משפחה מוכר ומשמעותי מאוד בזירת הפופ-רוק הישראלית. משום כך הוא נאלץ, בעל כורחו, להתמודד עם המטען הגדול והמחייב מאוד של השם פוליקר. ולא רק זאת. יוני, האחיין של יהודה פוליקר, בחר לנגן, כמו דודו המפורסם, אם מתוך חיקוי, אם מתוך אהבה, בבוזוקי, שגם לו יש מטענים רגשיים, תרבותיים ואתניים. כך ש"הצל שלי ואני" הוא לא רק שיר, אלא גם נקודת זינוק והתחלה לא פשוטה.
 
בעיצומה של מלאכת ההחדרה לרדיו של שירים חדשים מ"היית שם אתי", אלבומו השני, החליט פוליקר הצעיר לשדרג את עצמו כאמן מופיע, ולחרוג מזירת החללים הקטנה, של בתי קפה, בארים ופאבים, אל המועדונים. מהלך סביר למי שמנסה לפלס את דרכו בצורה עצמאית, אחרי שהתנתק מחיבוק ההפקה המוזיקלית של דודו ושל יעקב גלעד, שליוו אותו מקרוב ב"כלום", אלבום הבכורה שלו משנת 2008. את האלבום החדש הוא כותב, מלחין ומפיק כבר בכוחות עצמו.
 
הכרזת העצמאות שלו חד משמעית וניכרת היטב במופע הבמה הנוכחי שלו. אמנם הוא קצר עדיין, כשעה ועשרים, ורבות בו גרסאות לשירים מוכרים (כמו  Blind Melon של  No Rain שהצליל שהוא מוציא מהבוזוקי נארג בטבעיות ברוק האמריקאי). אבל לזכותו ייאמר שהוא מצליח להתחמק מכל זיהוי ולטשטש כל טביעת אצבע או מגע משפחתי, ומרחיק עדות כזמר פולק רוק בינלאומי יותר, לגמרי לא ים תיכוני, למרות נוכחותו העזה של הבוזוקי.

יוני-פוליקר-ענק.jpg
צילום: נועה איזנשטט
 
בוזוקי? תשכחו מכלי הנגינה האקוסטי, המשכר והמסחרר בצליליו הגבוהים, מעשה ידיהם של וירטואוזים. הבוזוקי של יוני פוליקר הוא חשמלי לגמרי, ומתפקד אצלו כגיטרה לכל דבר, ככלי נגינה מרכזי בריתם סקשן, לביטוי היצירה שלו ולעיצוב ההבעה, אך בשום הזדמנות או רגע הוא לא מכהן כתבלין נותן טעם וריח או שיוך אתני. נפש הרוק שלו יוצאת אל המרחבים האמריקאיים, הוא רק מבוטא במיתרי הבוזוקי. מין שילוב (ביחד עם הגיטרה האקוסטית של יוגב כהן, הקונטרבס של שי אורן, התופים של נתי כהן והאקורדיון והקלידים של ניר זגדנסקי) חם, יפה ועשיר שבו הבוזוקי בילט-אין בצליל, מגדיר אותו, חלק ממנו, לא עושה עניים מעצמו. הוא שם, ולפרקים גם נשמע יותר באנג'ו מאשר בוזוקי.
 
13 קטעים ספרתי במופע של פוליקר ג'וניור. רק שניים מהם ("שונא לאהוב" ו"לא יודע מי אני") מ"כלום" אלבום הבכורה. ניתוק מן העבר הקרוב וחתירה מהירה לקראת השלב הבא, האלבום הבא, אותו הוא משפשף ומריץ כבר עתה. מן הסתם אלבום אישי, על אהבה ורגשות ומערכות יחסים שלו עם עצמו, עם ביתו ועם סביבתו.
 
אם ב"לא יודע מי אני", אולי להיטו הגדול ביותר עד כה, הוא שר "לא יודע מי אני/ אני מנסה למצוא מלה/ גם השמש לא מצאה עוד את הצל שלה/ אז מה אגיד ומה אומר/ החיפוש הזה מר ...לא תמיד מה שרואים/ זה באמת שם". ב"אהבה של כל אחד", השיר השני מאלבומו השני, הוא שר: "לא מצאתי בפנים/ אז חיפשתי בחוץ/מה חסר לי לבד עם עצמי/ בחלל הגדול/ שם פחדתי לצלול/ עם החופש להיות מי שאני... אז קניתי אהבה מכל אחד/ ומכרתי את עצמי/ ותמיד היה חסר לי משהו/ אז קניתי אהבה של כל אחד...". למרות הדף החדש, מסע החיפושים העצמי נמשך, ובמלוא עוזו. 
 
  

REM  והים התיכון
 
פוליקר, וזו הפתעה מאוד נעימה, הוא לא רק נגן מחונן, שמלווה את דודו המפורסם מזה שנים רבות, הוא גם טוב מאוד. רוקר אמריקאי כזה שלא מסתיר השפעה ואהדה למייקל סטייפ מ-REM וגם נהייה אחרי קאנטרי רוק אמריקאי. שירי אהבה ומלודיות חביבות, של חצי נשמה, חצי פופ, שדורשות כוח ועוצמה בביצוע.
 
אחרי פתיחה עם "טעות לעולם חוזרת" היפה, הוא ממשיך עם "היית שם אתי", הסינגל הראשון ושיר הנושא מהאלבום החדש, שיר אהבה עם השפעות אר.אי.אמ.יות בולטות. הפתיחה של "אהבה של כל אחד", שעניינו, כאמור, בחיפוש אחר חום ואהבה, בבית ומחוצה לו, היא אולי הכי קרוב לים התיכון, עם פתיחה יוונית-בלקנית שמתכתבת בקלות ובחמימות עם קנטרי אמריקאי. גם ב"ביחד לבד", רוק יותר קשה, יותר קלאסי, הבוזוקי מזכיר לרגע שאנחנו כאן, בצד הזה של האגן.
 
ב-DaiSy הוא עובר לגיטרה אקוסטית. באנגלית הוא מזכיר במיוחד את סטייפ ואת ההשפעה של להקתו עליו. זה רוק אמריקאי מהורהר, נקי ויפה, הישר מביצות לואיזיאנה. גם כשהוא שר בעברית, את "לא יודע מי אני" המורכב והיפה, עדיין עם הגיטרה האקוסטית, הוא נשמע קרוב ברוחו לסטייפ. קול צלול שבקצהו יש יבבה, ושירה איטית ומהורהרת. בכלל, שיר קודר ונהדר.
 
לפני סיום הוא משמיע עוד שלושה שירים מהאלבום שבדרך: "אם זו משפחה" (שיר על מערכת זוגיות  כושלת: "אם זו משפחה אז אולי עדיף לפרק את החבילה..."), "לראות מהצד" (על חיים בתוך העיר, טבול בניחוח שנסון) ו"לחזור לכפר" (מן הסתם היפוכו של הקודם, ממש קנטרי אמריקאי בעברית). קטע אינסטרומנטלי על ליד יווני משמש אותו להצגת הנגנים, לפני ההדרנים: "שונא לאהוב" מאלבום הבכורה, בון הוא שב לגיטרה האקוסטית וכמו-מזמין שירה בציבור, ו-I Got A Woman-  סטנדרט ריתם אנד בלוז על זמני של הביטלס. 
  

   


 
יוני פוליקר לא מרבה לדבר בין השירים. לא מרגיש צורך להסביר מאיפה הם באו, איך נולדו ולאן הוא הולך. אני אוהב את זה. השירים צריכים לדבר בעד עצמם ובעדו. יש לו הכוח והכישרון לעשות את זה. הוא צריך רק זמן, פתיחות וסבלנות.
 
יוני פוליקר בהופעה. תיאטרון תמונע תל אביב. שבת 5 בפברואר 2011


למועדי מופעים >

08/02/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע