סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מחווה ראויה לשושנה דמארי
 

 
 
במחווה הראויה לציון ורבת המשתתפים של תיאטרון הקאמרי לדמארי בלטה במיוחד יונית שקד-גולן


מפעל חיים של הקאמרי
 
כבר התייחסתי בעבר למפעל ההנצחה והשימור המבורך ויוצא הדופן של התיאטרון הקאמרי של תל אביב באמצעות מופעי המחווה לאמנים שהוא עורך בתכיפות מעוררת הערכה של אחת לחודש. דומה שרק בזכות החריצות, השקדנות, העקביות והשיטתיות של התיאטרון הוא ראוי, בדיעבד, לזכייה בפרס ישראל על מפעל חיים.
 
כשהוא עושה זאת (הפקה ועריכה אבי גז) בדרך כלל עם אנשי תיאטרון, שחקנים ויוצרים, כאלה שאינם כבר עימנו וכאלה שעדיין חיים בינינו, זה קרוב לכתב המינוי הלא רשמי, לשליחות הלא מוצהרת, של קידום, שימור ופיאור אמנות התיאטרון. אז העשייה מובנת מאליה כחלק מהמנדט והאג'נדה של התיאטרון הקאמרי לאמנותו ולאושיות קיומו.
 
אולם כשמופעי המחווה האלה מצדיעים ליצירתם של אנשי פזמון וזמר, כמו יורם טהרלב יבל"א בחודש שעבר, או שושנה דמארי ז"ל, בשישי האחרון, זה בפירוש לא תחום הסמכות והאחריות המוגדר של הקאמרי (ושל התיאטרון בכלל). אבל דווקא דבר זה מצביע על הנשמה היתרה, הראש הגדול והאכפתיות התרבותית (ולא חייבים למחוק את המיותר!)של התיאטרון ושותפיו - בדרך כלל הטלוויזיה החינוכית שמצלמת, ולפרקים גם אחת מתחנות הרדיו שמקליטה (כמו גל"צ את המופע האחרון).
 
וזה לא דבר של מה בכך: כי הקאמרי לא חייב. למעשה זו החובה של גורמים ממלכתיים או מוסדות וארגונים סקטוריאליים או פרטיים בזמר העברי ובתעשיית המוזיקה המקומית, לשמר ולהנציח את זכרם ויצירתם של בחירי אמניה. אך כיוון שההזנחה היא רבת שנים וכמעט פושעת, התיאטרון הקאמרי מצטייר כצדיק בסדום בנכונותו למלא את הוואקום ואת הזילות בתיעוד ובשימור מצד המדינה. ואין אלא שוב להצדיע למפעל.
 
ובכלל לא משנה שהקהל שבא לחזות בצמד המופעים (כשהחלו מופעי המחווה הסתפקו בהצגה אחת; ההצלחה והביקוש מחייבות עתה שתי הצגות מראש; ואני מאמין שהיה נמצא קהל גם להצגה לשישי, לו ניתן היה לדחוף עוד אחת כזאת בצהרי ששי) הללו הוא קהל הפנסיונרים של הקאמרי ובכלל. לפעמים נדמה שהגיל הממוצע של הצופים גבוה מזה  של האישיות שניצבת במרכז ההומאז', גם אלמלא הלכה לעולמה. אבל זה בסדר. זה מובן. המבוגרים יודעים להעריך יותר מצעירים, בטח את בני גילם ובני דורם. חוצמזה, מדינת נוסטלגיה היינו וכך גם נישאר.

קרן-הדר01.jpg
קרן הדר (תמונת יח"צ)
 
מפעל החיים של דמארי
 
כמו לא מעט אמנים ויוצרים בזמר העברי שכבר כובדו במחווה זה (מנתן אלתרמן, יאיר רוזנבלום ואהוד מנור ז"ל, ועד דן אלמגור יבל"א), שיצירתם קשורה בעבותו אהבה וקרבה לתיאטרון, כך גם שושנה דמארי, שבשבוע שעבר צוין יום מותה החמישי, היא בעצם תוצר של מציאות תיאטרונית ארצישראלית מוקדמת (במסגרות מוזיקליות כמו "שולמית" או "לי לה לו"), והקלטות שביצעה עבורן, ובהמשך גם לרדיו, הפכו אותה לכוכבת זמר מקומית ובינלאומי. כמובן בזכות קולה החם, העשיר ויוצא הדופן.
 
הניסיון לסכם את מפעל חייה האמנותי של דמארי במופע של שעתיים הוא שאפתני ובלתי אפשרי. גם קשה וגחמתי מדי להצדיע למי שכונתה בחייה כמלכת הזמר העברי ולמי שנחשבת לאחת הזמרות הגדולות ביותר ששרו אי פעם בעברית, עם מבצעות וזמרות מן השורה השנייה, השלישית ואף רחוק מזה, שיכולתן הקולית כלל לא באותה ליגה. אבל זה עניין של רצוי, מצוי ופנוי. וגם של רצון טוב. אגב, לא הבנתי למה רק זמרות ובקושי זמרים.
 
הפתיחה הייתה נכונה וחכמה לטעמי. שלוש המבצעות הראשונות ייצגו ז'אנרים וכיוונים מנוגדים ושונים למה שדמארי ייצגה: דנה ברגר את הרוק'נרול, קרן הדר את השירה הקלאסית ואולה שור-סלקטר את התיאטרון.

ברגר, ליהוק מפתיע לכל הדעות, נתכבדה בפתיחה הולמת של "לאור הזכרונות". לא מצאה את עצמה. כלומר, ניסתה להיות הוגנת ובסדר עם השיר של מוהר ו-וילנסקי, ולא הסתכנה - אולי גם חששה - בתרגומו לשפה המוזיקלית שלה וחבל. בסוף דצמבר הראה אמיר דדון, כוכב רוק צעיר ועולה, איך אפשר ליצוק אישיות משלו לתוך "ארצנו הקטנטונת" של יורם טהרלב. גם הדר נזהרה במינונים הקלאסיים שיכולה הייתה להעתיר על "אני מצפת", אולי כדי לא להרחיק לכת מדי עם שיר שהוא סמל.


לעומת זאת עם "כלניות", השיר ששרה סלקטר, ללא ספק גדול שיריה של דמארי, אי אפשר היה לשחק, לא במעמד שכזה. השיבוץ שלו, כבר בפתיחה, עיקר ונטרל חרושת שמועות אפשרית לגבי זהות מבצעתו. וסלקטר, כהרגלה, סיפקה ביצוע מרגש, מופתי ומושלם מבחינתה, עוד ניצחון קטן-גדול בחיבור של עולה חדשה (לשעבר!) עם נכסים ישראליים. להערכתי, מהשירים שביצעה במופעי המחווה האלה ("את חירותי" משל טהרלב, למשל) יש לה כבר בסיס לאלבום בכורה.
 
יונה עטרי הייתה המבוגרת האחראית. לא רק בכירת הזמרות במחווה, בגיל ובניסיון, אלא גם בפוזה. "צריך לצלצל פעמיים" שלה (בעצם של אלתרמן ו-וילנסקי) היה מופת לביצוע לירי ועדין, מדויק ומאופק, מלכותי ומרגש. קלאסה, למרות ששיני הזמן כבר מכרסמות ביכולתה של זמרת התיאטרון הנהדרת הזאת. להבדיל אלף אלפי הבדלות מרוני דלומי, שבאה בעקבותיה (אחת מארבעה נציגים של "כוכב נולד" במחווה; פעם היינו סופרים יוצאי להקות צבאיות...), ולא הטביעה חותם כלשהו על "שיר המעיין". סתמי לאללה.
 
אם עטרי נזהרה מתימניות דביקה, גלית גיאת חגגה את התימניות העסיסית של אותיות גרוניות, סלסול ותנועה, עם הצמד המנצח "בכרמי תימן" ו"זכריה בן עזרא". שניהם מהפירות המוצלחים יותר של אלתרמן ו-וילנסקי בניסיונם ליצור שירה תימנית עברית מתחדשת. שניהם זכו לביצועי נשמה "תימניים" על גבול הפולקלור. בראשון השתעשעתי באפשרות להופכו לרוק הבי-מטאל דווקא בפזמון. בשני הייתה גיאת הכי קרובה שאפשר לרוח השובבה של המקור.
 
המרגשת מכולם: יונית שקד-גולן
 
כשנתן דטנר (המנחה הכמעט קבוע של הסדרה) הגדיר כ"זמרת מרתקת" את יונית שקד-גולן, ההיסוס הקל בקולו הזמין ספקנות לצד סקרנות. והוא לא טעה. שקד-גולן היא זמרת גדולה, תרתי משמע. מרסדס סוסה כזאת. עטויה בגלימה רחבה ומצועצעת, עדוית תכשיטים ועדיים, דרמטית ורצינית ארשת, לא מתחנחנת. "הביתה" בפיה היה המנון מצמרר ומדמיע כמו מפי הגבורה (והגבירה!) עצמה, מלוא הוד, הדר וקוממיות. מלכה. שקד-גולן זו, היא גיבורת הפרק על דמארי בסדרת ערבי הזמר של דן אלמגור. אל תחמיצו!
 
הריגוש נשאר, אך שינה פאזה ושפה. הזדמנות לארח את ליא קניג, כלת פרס ישראל גם היא, לביצוע שני שירים ביידיש ("צימוקים ושקדים" ו"יומה יומה") שדמארי התגאתה בנוכחותם ברפרטואר שלהם. זו הייתה הצדעה של גבירה אחת לגבירה שנייה. בעז מעודה, כוכב נולד שני וזמר גבר ראשון. התכבד - מן הסתם בזכות מוצאו התימני - ב"שובי בת ירושלים", אבל ביצועו היה צנום, מהוסס וחיוור.
 
דנה ברגר חזרה ל"מגדלור". שוב מפתיע. לא בבחירה בה ובביצוע הרהוט והעז אך המיסיונרי באופיו, כמו בהיעדרה של אפרת גוש, גם שחקנית הקאמרי ("לילה לא שקט") וגם מי שניערה לא מכבר את השיר (אלמגור  ו-וילנסקי) במיני אלבום האחרון שלה. דטנר המנחה, שגוזר לעצמו קופונים קטנים בכל מופע שהוא מנחה  (אצל טהרלב הוא שר את "בנות עשרים"), ניכס הפעם את "הקרב האחרון", ללא ספק המנון חיילים גברי, ולמרות הריכוז והמאמץ מצדו, דומה שאין דומה לתפילה הנשית העוצמתית של דמארי.

יונית-גולן-ושושנה-דמארי-01.jpg
                מימין: יונית שקד-גולן, משמאל: שושנה דמארי (יח"צ)
 
הסיום היה חיוור. רמה מסינגר עם "הארץ עוד תשקוט" ועדי כהן (כוכב נולד) עם "עדיין כאן" היו רחוקות מלהיות ליהוקים מבריקים. אולי מדויקים, אבל לא מרגשים, לשון המעטה. שמעון בוסקילה הציל במשהו את הפינאלה. נכון שגם הוא מעד בשורות הפתיחה של "שני שושנים" (אורלנד וזעירא), אבל הפיתול הפייטני בשירת הנשמה שלו, היה צידוק הולם להעברת השיר לביצוע גברי דווקא.
 
בוסיקלה גם הוביל את הדואט המפתיע של "לשיר איתך" (מנור ושרעבי) עם שירי מימון. גם המשך עדכני ל"שני שושנים", לפחות במלות השיר, גם זיווג יפה ומתבקש,  וגם נימה סול עכשווית, לקינוח לפחות.
 
מחרוזת "אברהם אבינו נגד שרה אימנו", בעקבות שירי החומש של איציק מאנגער בעיבודם של חפר וזלצר, בביצועם של רמה מסינגר ודרור קרן הייתה לטעמי מביכה. היא לא ניתקה מבטה מהמלים שרצו בטלפרומפטר ושידרה נוקשות סטאטית, והוא, אמנם ידע את המלים על פה, אך זמר הוא לא, וגמישותו הזחוחה שדרה ניתוק גמור באקט הבימתי.
 
לפני הנעילה הסופית, עם "אור", גם הוא בביצוע שירי מימון, השחילו צעירי הקאמרי (עד איזה גיל שחקן נחשב צעיר? או שצעיר הוא מושג יחסי מול הנצח?) שתי מחרוזות נוסטלגיה מחויכות וקלות תנועה - "איה", "כתה אלמונית", "בת שבע" ו"מול הר סיני" מצד אחד, "הטנדר נוסע", "הרועה הקטנה" ו"הורה ממטרה" מצד שני. במופע שולבה, בחלקו הראשון דווקא, גם להקת המחול "שאי יונה" - גרוטסקית ומיותרת.
 
שורה תחתונה? יכול היה להיות מרגש ומפעים יותר. לא שציפיתי למי יודע מה. בכל זאת, קשה להתמודד עם הזיכרון והרפרטואר של הגברת הראשונה של הזמר העברי, ועם כל הכבוד להתגייסות, למאמץ ולהפקה של הקאמרי, גם היא לא יכולה לחולל נסים ונפלאות.

מימון-ובוסקילה-אלון-שפרנסקי.jpg
שירי מימון ושמעון בוסקילה (צילום: אלון שפרנסקי)

ספק אם זה ניתן מול זמרת יוצאת דופן כמו שושנה דמארי. ולא שחיפשנו חיקוי או שיחזור, אבל חוץ מיונית שקד-גולן, שהצליחה לרגש באמת ובתמים, כאמור לעיל, אף אחת (ואחד) לא דמתה, לא התקרבה, ואולי גם לא ניסתה. קרב אבוד מראש. אולי גם העיבודים והניהול המוזיקלי (של ניב קאופמן בפסנתר, כשלצידו ניצן עין הבר בכלי נשיפה ובאקורדיון, לידור לוי בגיטרות, גלעד אפרת בקונטרבס ובס ועמיר דוד בתופים) לא התיימרו לאתגר ולהרחיק עדות. בכל זאת, בל נשכח את גיל הקהל...
 
והערה אחרונה: בדיור הטלוויזיוני (לכשיוקרן) לא ישימו לב לזאת, אבל ההסתמכות של דטנר כמנחה, ושל הזמרים כמצבעים, על הטלפרומפטר הוא בעייתי. קשה לי להבין מדוע זמר שצריך לשיר שיר, מקסימום שניים, לא לומד אותו על פה. יותר מדי טעויות לא מחויבות, וזה לא טניס. יוצא שהאיש הכי חשוב בהפקה מסוג זה הוא זה שמגולל את המלים. ואם הוא לא מתורגל ולא ערני, האמנים מאבדים את הריתמוס ואת הלשון. לפטר אותו!
 
מופע מחווה לשושנה דמארי. התיאטרון הקאמרי תל אביב. שישי, 18 בפברואר2011


למועדי מופעים >

20/02/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. שיר המעיין היה פנטסטי
ביקורת משלי , (27/10/2011)
1. הכי קל לרדת על יוצאי כוכב נולד אה?
ניב מועלם, 40+ , (20/02/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע