סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום ומופע: שילה פרבר שרה אלתרמן
 

 
 

המופע של שילה פרבר בעקבות אלבום שירי אלתרמן אינו חוויה קלה, אבל הוא חוויה מתגמלת ומעשירה



שירים כהוויתם

שילה פרבר, זמרת הרוק שהרגילה אותנו ביצירה קודרת ואפלולית (בשני אלבומיה הראשונים "תתנהגי יפה" 2003 ו"מתוק שחור" 2006) ממנה החלה לצאת באלבומה השלישי ("פרח קיר" (2009), חרגה ממנהגה של אלבום בשלוש שנים והזדרזה להקליט את "שרה אלתרמן", בעקבות מופע בימתי בו היא שרה ומבצעת (ביחד עם נגנית הצ'לו מאיה בלזיצמן) תריסר משיריו של נתן אלתרמן.
 
"אני לא הזמרת המושלמת", כמו אומרת פרבר למאזיני התקליט. "אני מודעת לכך. ולא רק שאני לא נקייה מפגמים, אני מציעה לכם כאן אלבום אמיץ וחשוף, מינימליסטי וישיר, שבו בחרתי את אלתרמן, המשורר הנערץ עליי, רק עם הגיטרה שלי ועם הצ'לו ועיטורי השירה של מאיה. כל זה בתקווה שתוכלו להתוודע לעברית, למלים, לחריזה וליופיים של השירים, להיחשף לעוצמת המנגינות המרגשות, ולאהוב את השירים כמוני. כי השירים הם החשובים, לא אני. ואם אגרום לכך שיצטרפו עוד אוהבים לשירתו של אלתרמן, בזה יהיה שכרי".
 
פרבר לא באמת אומרת זאת. זו התחושה שלי בהאזנה לאלבום (12 שירים, 54:32 דקות), שלא מנסה להתנחמד או לשאת חן, אלא בפירוש להציג דברים ושירים כהווייתם, בגרעינם, בעירומם הבסיסי, ביופיים הבלתי מומר, כשגיטרה וצ'לו מחליפים פסנתר ותזמורת. אז נכון שהאלבום קצת חיוור בתנופה ובגיוון האמירה, אך ההיצמדות למלים כופה את המשתמש להיכרות בלתי אמצעית, בלתי תלויה ומעמיקה יותר מכרגיל, בגרסאות המפוארות המוכרות.
 
פרבר מדויקת, אין ספק, אבל עדיין ההגשה שלה מורבידית מדי. קדורנית ופטאלית, כמעט חסרת ניואנסים, למרות שהבחירה שלה, במודע, אינה בשירים שמחים (להוציא שניים-שלושה) אלא בשירי אהבה דרמטיים, ובכל זאת. ותמצאו כאן את "זמר מפוחית", "שיר ערש" ו"שיר משמר" של אלכסנדר ארגוב, את "צריך לצלצל פעמיים" ו"דצמבר" של משה וילנסקי, את "לילה לילה" ו"ניגון עתיק" של מרדכי זעירא, וכן את "זמר שלוש התשובות" (אריה לבנון), "פגישה לאין קץ" (נעמי שמר) ו"עוד חוזר הניגון" (נפתלי אלטר).

   

משלימים את ההיצע "לימון וצלחת" ו"בכל זאת יש בה משהו" (שניהם של וילנסקי), שירי  משחק עולצים יותר, בביצוע האחרון משתתפת גם חוה אלברשטיין, במחווה של רצון טוב והעברת הדגל.
 
והעברית? אני בדעה שזמר שמחליט לשיר אלתרמן ולו רק פעם אחת בחייו, יוצא מהמפגש זמר טוב יותר, וגם יחזור עוד ועוד אל גדול הפזמונאים בלשוננו. זו דרך נהדרת להכיר את השפה העברית וללמוד לכבד אותה. לא שזה מחייב את שילה פרבר, אמנית שבדרך כלל ערה וקשובה לעברית, שלהוציא מעידה-שתיים, קלות ונסלחות, צמודה לניקוד ולשפה הלא תמיד פשוטה של האיש. אבל בלתי נסלחים הפער וחוסר האחידות בין שם האלבום כפי שהוא מודפס בחזית חוברת הקרדיטים, לבין הניקוד שלו על התווית העגולה של הדיסק: בראשונה אַלתֶּרמָן ובשניה אֳלתֵרמַן. גם הניקוד של שָרַה (במקום שָרָה) מעיד שקונספציית ההגהה כשלה. 
  
רגע מזוקק של תיאטרון

ארבע  שנים אחרי שהעלתה את "בגלל הלילה", מופע משותף פעם השחקנית לאורה רבלין, שהוקדש לשיריה של תרצה אתר ז"ל, בתו של נתן אלתרמן, מעזה שילה פרבר, ילדה של בית תרבותי (אמה היא שחקנית תיאטרון היידישפיל לורה סהר) לעשות אותו הדבר עם השירים של האבא.
 
היא מסבירה בין השירים, בין בלשונה שלה, בין בציטוטים ובאזכורים ממקורות אחרים, את ההיגיון ואת האהבה שלה. אלו תוספות הכרחיות במופע, מרחיבות את יריעתו ומעשירות - בפירוש! - את הידיעות וההשכלה של הצופים. כמו השורות מספרו של מנחם דורמן, ידידו של אלתרמן, על החיבור בין אלמנתו השחקנית רחל מרכוס, לבין פילגשו הציירת צילה בינדר, שהתאפשר רק לאחר מותו.
 
מלאכה לא פשוטה לשיר, לייב, את העברית החכמה והמתגנדרת של אלתרמן ועוד יותר את הלחנים והמנגינות העשירות והמשכרות שנכתבו להם, רק עם גיטרה וצ'לו. ועדיין זה בדיוק אותו הדבר כבאלבום, חשוף ומינימליסטי. רק בסדר שונה, כשצמד השירים העליזים נשמר לסוף, כהדרן מתבקש. בניגוד לאלבום שבו חבוי טון מתנצל של "אלה השירים", על הבמה, פרבר כבר מתעקשת על עמדתה. "שימו לב איך אני שרה את השירים", היא כמו תובעת מהקהל במפגיע. "אין כאן מקום להנחות. האמירה שלי היא חלק בלתי נפרד מהשירים, לפחות כמו שאני תופשת אותם". ואכן, למרות שזה נשמע בדיוק אותו דבר, זה נראה לגמרי אחרת.
 
למראה העיניים ערך מוסף מחייב. אם זה באלומת אור אלכסונית, אכזרית בעוצמתה, שחותכת את חלל הבמה מימין לשמאל ומלמטה למעלה (כמו ב"פגישה לאין קץ"), מפסל בצללים את דמותה של פרבר, ואם זה בלבושן השחור של השתיים, שתואם אווירת קברט (פרבר עם חצאית קצרצרה ממנה מבצבצות ביריות שחורות שנאחזות בגרביים ארוכים, אף מקצינה בכיוון דקדנטי משהו).
 
גוון קולה של פרבר קודר, לא שמח. הניואנס שלה הוא כאילו בכי אצור, שירה על סף בכי, אם כי ההתפרצות והדמעות לא באים. ניכר בה שהיא באה אל השירים מן הרוק ולא משירת ארצישראל. והיא גם לא מעודדת ואולי גם מונעת שירה בציבור. ואם זה נשמע כמו ערב לזכרו של נתן אלתרמן, זה ערב זכרון מכובד במיוחד.
 
וזה הסדר: "ניגון עתיק", "זמר שלוש התשובות", "פגישה לאין קץ" (הראשון שבו בלזיצמן מצטרפת בשירה), "לילה לילה" (כשיר ערש אפל, עצוב ומטריד) ו"צריך לצלצל פעמיים" (שבו מאיה מתחילה בשירה, ולעומת שותפתה היא הזמרת הקלאסית, כי פרבר לוקחת את השיר למחוזות אחרים). 
 

   


כאן מגיעה אתנחתא שמשדרגת את המופע והופכת אותו לחוויה מצמררת ובלתי נשכחת. לורה סהר, אמה של פרבר, מדקלמת את סיפורו של יעקב אורלנד בערב שבו התבשר נתן אלתרמן באובדנה של תרצה אתר, ששלחה יד בנפשה. סהר, משתתפת קבע במופע, תחת אלומת אור אנכית, אכזרית לא פחות מקודמתה, מספקת ערך מוסף בל יימחה, שלאחריו "שיר משמר" מקבל את הפרספקטיבה הנכונה והראויה כשיר קינה שובר לב, ועל אף הביצוע הצנום הוא לא פחות משכנע, גדול וחשוב מאשר ביצועיהן של הגדולות והחשובות בזמרותינו.
 
בשביל רגע מלא הוד וכאב זה, שבו פרבר שרה כמו שלבה מאיים להישבר, לגמרי לא מלודרמטי, חף מרגשנות, אבל חזק ועצום בכוחו, שווה המפגש הממוקד עם שיריו של אלתרמן. נגינת הצ'לו העגמומית של מאיה, מלבה את התחושה, וסהר שממשיכה לעמוד זקופה ושותקת, תחת האור הקופח, רק מעצימה את תמצית השכול והעצב. בבית האחרון סהר מוסיפה שורות מדוקלמות, הצ'לו נשמע כתרועת אשכבה, והשילוב בין השלוש - יותר משחק משירה, רגע מזוקק של תיאטרון - ראוי להיכנס לקלאסיקה.

מכאן והלאה גם הציניקנים יאבדו שיווי משקל. "עוד חוזר הניגון" (שאחרי ברי סחרוף קל יותר לקחת אותו רוקי, והצ'לו של בלזיצמן מתפקד כגיטרה חשמלית), "שיר ערש", "דצמבר" (בשילוב קולי מקסים ביניהן) ו"זמר מפוחית" (שלאחר איטיות, מאופקות ומכובדות בפתיחה, מאפשר לשמחה להפציע ועמה גם ניצני שירה בציבור).
 
כצפוי ב"לימון וצלחת" נראים סוף-סוף חיוכים על הבמה. דואט קלאסי, עם עליצות בנגינה ובשירה. טוב, עם טקסט כזה אי אפשר אחרת. וכמובן גם "בכל זאת יש בה משהו", שיר אהבה עירוני, הופך לדואט חינני, משעשע ועליז.

   

 
אגב, וזה לא חדש: מאיה בלזיצמן מוכשרת פחד. גונבת את ההצגה. היא החידוש, היא המרענן הרשמי, היא ההפתעה. הצ'לו בידיה הוא תזמורת שלמה, ומה שנשמע נהדר בתקליט, מקסים עוד יותר על הבמה, ביכולתה הרבגונית כנגנית, זמרת ושותפה.
 
שורה תחתונה: שילה פרבר שרה אלתרמן הוא לא חוויה קלה, אבל הוא חוויה מתגמלת ומעשירה. הייתי אף אומר מופע חובה, גם לתלמידים בבתי ספר. ומגיעות כל המחמאות האפשריות לפרבר ולשותפותיה על המעמד המרגש והנאדר הזה.
 
שילה פרבר שרה אלתרמן. High Fidelity.
שילה פרבר שרה אלתרמן. תיאטרון תמונע תל אביב. 7 במרץ 2011

למועדי מופעים >

14/03/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע