סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: יהודה פוליקר
 

 
 
החזרה ל"עיניים שלי" חסרה את האימפקט הרגשי של האלבום הראשון, אך המופע מלא נשמה ואהבה


המשך ל-"עיניים שלי"

"כל דבר מזכיר לי/ דברים קטנים שלנו/ דברים פשוטים בינינו/ שאין אותם עכשיו" (מנוליס רסוליס)
 
אין לי מושג מה היה הצורך של יהודה פוליקר לעשות, מרחק 25 שנים אחרי "עיניים שלי", עוד "עיניים שלי". הסבר לכך אפשר לקבל בפתיח של ההקדשה שמופיעה ב"כל דבר מזכיר לי", אלבום האולפן החדש שלו, בו הוא מביע את געגועיו העזים לאביו ולאמו שנפטרו, ולחסרונו של מנוליס רסוליס היוצר היווני אליו חבר לפני מספר שנים ליצירה משותפת, שמן הסתם החזירה אותו לאחור בשנים.
 
אני לא חושב שיהודה פוליקר הרים ידיים בהחלטה לוותר על יצירה מקורית ולחזור שוב למעיינות המוזיקה היוונית שהשקתה את ילדותו וחייו בבית הוריו. בגילו הנוכחי, אני מניח, הוא חש עצמו יותר קרוב מאי פעם להוריו ולמורשת המוזיקלית שהייתה נחלתם. וכשמתבגרים ועומדים בחזית, מתרככים, מתרגשים ונוטים יותר לסגור מעגלים.
 
אלא שבמעגל הזה לטעמי, חסרה צלע (ולעזאזל הגיאומטריה!) חשובה שהפכה את "עיניים שלי" דאז לאלבום המהפכני והחשוב כל כך. הצלע, כוח יצירה, שנעדרת מ"כל דבר מזכיר לי", היא זו של יעקב גלעד, כותב כל השירים באלבום ההוא. ולא שצרויה להב, שותפתו הטקסטואלית המרכזית של פוליקר באלבום החדש – החתומה על עריכת הטקסטים  (נוסף על ארבעה שירים שהייתה שותפה ישירה בכתיבתם) - קוטלת קנים, אבל היעדרו של גלעד ניכר. גם בכתיבתו הבהירה, הממוקדת, המשוכללת והמרגשת, גם בערך המוסף שסיפקה נוכחותו - בניפוי, באבחנה, בגיוון ובדיוק, ובעיקר במידה הנכונה של עוצמות הרגש והאמפתיה. ואם תרצו, גם בשמות השירים שאינם מנומקים ומתוחכמים דיים.
 
"כל דבר מזכיר לי" מרגש בהפקה המוזיקלית שלו, המיצית והעסיסית, כמו כל יצירה של יהודה פוליקר שמעמתת שירה עם רגש. אבל פוליקר כתב לאלבום רק שני לחנים והיה שותף בכתיבתם של 13 תמלילים, לא בדיוק המלאכה הפוליקרית הבכירה.
 
השיבה אל (כמעט) אותם יוצרים במרחק 25 שנים ואל (כמעט) אותם נושאים, חסרה את אותו אימפקט רגשי בדיוק כפי שהיא חסרה את אותן מיומנויות כתיבה והבעה. לא רק שפוליקר לא מצליח לשחזר את הלהט שלו, ולשכנע אותנו בשורת להיטים חדשה לפנתיאון הפרטי והלאומי, גם קשה לו ולנו לשחזר ולהעיר את התשוקה שלנו, של המלווים אותו בשלושים השנה האחרונות, שלא לדבר על קהל צעיר יותר.
 
ואם יש ב"כל דבר מזכיר לי" שירים שיצרבו את נפשותינו, אלה כבר לא שירי האפוס האגאי מן המאה הקודמת, הרבטיקו היווני-לדינו של פעם או הגורל של יהדות סלוניקי ויוון. אלא גרסת ההווי החברתית של שוק לוינסקי ל"פומה פומה" (ניקולופולוס ופית'גורס), החיבור החוזר של פוליקר עם קזאנדזידיס ב"לא בראש שלי", דואט הנושא, ביוונית דווקא, עם חאריס אלקסיו, אולי "אושר", אחד משני השירים מקוריים שנכתבו במיוחד עבור האלבום, ולבטח "קצר פה כל כך האביב", שהלחין יהודה למלותיו הכל כך נוגעות, פוצעות ומדויקות של הסופר והאב השכול דויד גרוסמן. ובחיבור של כאב עם צביטה בלב אין מי שיכול להאפיל על פוליקר.
 
16 שירים באלבום החדש, 58:15 דקות השמעה. אלבום ספוג בעצב הקיום, מתכתב עם געגועים וכאבי אהבה, וגם עם מהות יהודית וחמלה אנושית. פוליקר עיבד והפיק מוזיקלית, וגם ניגן בכל הכלים (להוציא תופים - אלון הלל, שותפו משכבר, כינור - סניה קרויטור, אקורדיון - ליאוניד דיצלמן, ופה ושם כלי נשיפה) מוזיקת עולם בלקנית (עם השפעות קלטיות איריות וגם ספרדיות), אבל התוצאה ארוכה ועמוסה מדי.
 
ב"עיניים שלי", להזכירכם, היו "רק" 11 שירים והוא נשמע אלבום מלא, שלם וסוחף. הפעם, נדמה, חוסר היכולת להחליט ולחתוך, פוגם באחדות. העברית לפחות, בוהקת ומרהיבה, משמשת מופת ודוגמה.  

   

מאה אחוז נשמה ואהבה 

ששה מהשירים החדשים כלולים במופע הבמה החדש שמצדיע ל"עיניים שלי", גם כדי ליצור את הקשר, השיוך והזהות המתאימים, גם כדי להיבנות מהילתו. עם תשעה משירי "עיניים שלי" (רק "שקיעה ים תיכונית" ו"עיר בשלכת" נשארו בחוץ), שניים מ"חלום בהקיץ" (אלבום ההמשך מ-1986), הקלאסיקות "זינגואלה" (בעברית), "השיירה" (ביוונית) ו"משב רוח" (האינסטרומנטלי), יותר ממחצית המופע (36 שירים, כולל הדרנים) היא "יוונית" בעליל.
 
המופע נפתח עם "אל הלילה", "בוקר יום ראשון" ו"רוחות מלחמה" מ"עיניים". תריסר מלווים אתו. שתי זמרות ועשרה נגנים, שלושה מהם בתופים (אלון הלל ואלי חדד, חבר ותיק מ"בנזין") ובכלי הקשה (אמיר פינטו). חטיבת קצב מתוגברת, שמדגישה את הגוון המיליטריסטי-מצ'ואיסטי האופייני לאגן הזה של הים התיכון. "גברים קשוחים" החדש ממשיך את רוחות המלחמה וגם נואלותה, כשכל השליש הראשון של המופע הוא שילוב בין שני האלבומים, הישן והחדש. "הקנאה", אלקו", "קחי אותי חזק" ו"קללת הים" משם, "יהודי נודד", "קצר פה כל כך האביב", שיר הנושא, "פומה פומה" וגם "זינגואלה" הוותיק מכאן.
 
פוליקר, בישיבה ובנגינה על הבוזוקי, נהנה מהחום ומהאהבה בתיאטרון הרומי, מציג רק את החדשים ומסכי הווידאו משני צדי הבמה מקרינים את מלות השירים, להקלת התאקלמותם. השיר של גרוסמן, החיבור האולטימטיבי עם הכאב והצער, האובדן והשכול, מתקבל בחיבוק חם ואוהב מצד הקהל. הקהל גם מקבל בחיבה מופגנת את "פומה פומה" המשעשע, ולא מחמיץ שירת רבים ב"אלקו" ו"זינגואלה".
 
המחצית הראשונה של המופע ננעלת בחמישה שירים בגוון רוקי. הבוזוקי מתחלף לגיטרה חשמלית, פוליקר מוותר על הכסא לטובת עמידה. קצת רוק'נרול. "יום עצמאות" בגוון אירי-קלטי, "פחות אבל כואב" מתדלק את שירת ההמנונים הנודעת של קיסריה, מחיאות הכפיים הקצובות עוברות גם אל "הצל שלי ואני" ול"שלושה ימים בניו יורק" ובחזרה לתל אביב או אולי זו חיפה בקצה השני של כביש החוף של "משמרת לילה" הבנזיני.
 
ושוב ישיבה, אלא שהפעם גיטרה אקוסטית, עם "פרח" ו"כשתגדל", מיני-חטיבת שירי זכרון עבריים, כששתי זמרות הליווי - מרב סימן טוב ומורן דוד - מקבלות הזדמנות לסולו בחזית. ושוב הוא חוזר לבוזוקי ולאווירת יוון, עם שאריות והשלמות מכל מיני כיוונים: "דברים שרציתי לומר", הוא ושתי הזמרות שאתו ברגע יפה של שירה בציבור, "חלון לים התיכון" (מ"אפר ואבק"), "עיניים שלי" המרגש כתמיד, "משב רוח" ו"ירקדו הבחורים" שהם קרקע נהדרת לדו-קרב בוזוקי בינו לבין יוני פוליקר אחיינו. מעבר מושלם ל"שותה הכפר", וקינוח עם "השיירה" וקאזנדזידיס "החדש" מהאלבום החדש.
 
והסיום, שוב בעמידה ושוב באנרגיות רוקנ'רוליות עם "רדיו רמאללה", "בכפיים", "אני רוצה גם", "שלל שרב" ולהיטים "בנזין" הנצחיים - "יום ששי את יודעת", "התחלה חדשה", "חופשי זה לגמרי לבד" ו"פנים אל מול פנים". איך אפשר שלא לאהוב את האיש הדובי והחם הזה איש שכולו טוב, חף מציניות, מאה אחוז נשמה ואהבה. האלבום עדיין לא נמהל במחזור הדם, אבל על הבמה הקסם הפוליקרי ממשיך לעבוד. השירה הכובשת והחיוך המבויש וממיס לב.
 
דומני שלראשונה מאז חזר התיאטרון הרומי בקיסריה לארח מוזיקה יוונית הוא הצליח גם להראות ולהרגיש כמו במת טברנה. בראש ובראשונה בזכות הרכב המלווים המוגדל. אך לא פחות בזכות עיצוב התאורה : שבעה ריבועי LCD בגב הבמה ועוד תוספות לדים משני צדדיה, וגם שתי קשתות ספוטים מתקרתה, סגרו עליה כקונכייה אקוסטית-צבעונית, ויצרו אפקט מרשים ביותר של במה סגורה, משפחתית ואינטימית, על אף גודלה העצום ולמרות נטייה בלתי נשלטת להצטעצעות - עם קליפים, צילומים מאיי הים, ואפקטים ויזואליים לשמם, שהזכירו לא פעם אולפן MTV. מחמאות לאייל תבורי.
 
את מצבת הנגנים משלימים: ניקי (כינור), שמוליק שמיר (גיטרות), יונתן לויטל (בס), יואב אסיף (קלידים וסמפלר), לאוניד דיצלמן (קלידים), אקורדיון וכלי נשיפה ונועם אטלס (בגלמה וכלי נשיפה).
 
יהודה פוליקר. כל דבר מזכיר לי (הליקון).

יהודה פוליקר. עיניים שלי 2011. התיאטרון הרומי קיסריה. חמישי, 15 בספטמבר 2011


למועדי מופעים >

18/09/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. ההופעה הטובה בארץ
. , (07/01/2012)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע