סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: פורטיס בשעת מחנך
 

 
 
גם בעקבות אלבומו האחרון והרגוע יחסית פורטיס חי את הבמה ואת השירים כפי שאף יוצר רוק ישראלי לא


עולץ ופורח בחשכת הימים

רמי פורטיס  הוא כבר מזמן לא מוזיקאי סתם. זמר, כולנו יודעים, הוא לא היה אף פעם. אבל השפעתו העצומה כמוזיקאי רוק מזה יותר משלושים שנה, בעיקר בהפיכת השוליים והמוזיקה האלטרנטיבית למיינסטרים תוסס ומבעבע, עשתה גם אותו לסמל, למופת, לדוגמה שיוצרי רוק צעירים הולכים לאורו ובעקבותיו. רוצים תקראו לו כוכב, רוצים תגדירו אותו אייקון, ואני חושב שהוא כבר מזמן מורה ומחנך.
 
קצת קשה להאמין שמי שהיה תלמיד גרוע ודרופ-אאוט יהיה מורה, אבל לחיים יש דרכים משלהם לשנות אנשים, לעצב ולהגדיר אותם מחדש. ופורטיס של היום, ובעצם כבר יותר מעשרים שנה, מאז, נגיד "סיפורים מהקופסה", הוא דמות מפתח ברוק הישראלי ובחלומותיהם של ממשיכי דרך. הופתעתי, האמת, כשג'וניור, עוד מעט בן 16, הסכים להצטרף אליי ל"החבר אני" של פורטיס, אפילו מבלי לשאול. או שהוא סומך על הטעם של אבא שלו, שלא יפיל אותו, חלילה, או שהוא יודע משהו על פורטיס, שאני בכלל לא מודע אליו. אז גם אני לא שאלתי.
 
את הדרך ל"זאפה" עשינו בדומיה יחסית, מקשיבים ל"החבר אני", כמה שהספקנו מ-11 רצועות ומ-46:56 דקות. איך נגיד? לא תקליט אופייני לפורטיס. רגוע מדי, עדין סאונד, רחוק לגמרי מהאנרגיות של פורטיס הראשון שאני היכרתי, ב"פלונטר" של 1978. אפילו כמעט הצטערתי וחששתי, שמא יווצר דיסוננס מטריד בין החבר הוותיק שבגילו המתקדם (57) נשמע לפתע כמו הזמר שלא היה אף פעם, לבין מה שצפוי לנו על הבמה, המקום היחיד שבו אין סיכוי שהוא ישתנה אי פעם.

   


 
ואכן "החבר אני" אלבום מפתיע, כמעט לא אופייני. תהליך של התבגרות? תוצאה של ביקור אצל קרדיולוג? חשיבה אחרת לגבי היקום? ואולי, סתם ופשוט, האיש ממשיך לאתגר את עצמו ואותנו, ביצירה מפתיעה ובלתי צפויה? הכל שם. במיוחד כשבטקסטים שלו, האיש נשאר יצירתי ואניגמטי, חריף חשיבה וכותב חכם, שלוכד את האוזן במילוליות סבוכה, גם לוליינית, גם אירונית, גם ביקורתית ומלאת חמלה, והפעם גם פיוטית, ככתוב ב"לשחרר את הזבוב": "ובא הגואל בחמדת מדנים, יהיר וזחוח מפזר מגדים, הראש בזנב החוטא למילים, נבוב וזורח בחשכת הימים... ודל המוכיח כעדת אביונים, זב ומפריח נפיחה לפנים, שפל ונשגב הטועה בכתובים, עולץ ופורח בחשכת הימים". פורטיס? כן. ליצן סוריאליסטי, מוכיח בשער, אבל מתון וברגוע. עם הפקה יפה, מנוקדת בתכנותים לעילא.
 
וגם זמר. בשיר הנושא, ב"מכונת הכתיבה" וב"שדה כלניות". פורטיס שר על כלניות? לא להאמין. נהיה לו איש של טבע. וב"בחלון של סרג'יו", המבוצע במתק שפתיים של כמעט שיר ערש, הוא חוזר אל זיכרון ילדות: "מול גן זכרון בית כנסת ומפעל על הסף ועץ בשלכת ועולם שקם לאור מתאבל על הסתיו". הזה פורטיס משוגע? בטח לא ב"אנושי", שכשמו אנושי, אנושי מאוד. אמנם הגיטרה (של עידו אגמון) דיסטורטית, אך ניגון הכינור של ניצן חן רזאל מקבל מרחב ומקסים ביופיו.
 
ויש גם ממלכתיות באוויר. אמנם "פינגווין מלכותי" הוא סוג של אלגוריה, איזו אמירה פוליטית בלתי ברורה שמשמשים בה בערבוביה נפש הומיה, חירות, עץ זית, התנכרות לסדר, שריון ורשיון, סגירת חשבון וחריצת לשון. את "תחי הנפש" הוא שר (אחרי הדקלום שבפתיחה) ברצינות תהומית, בהדר ורוממות של יום העצמאות, כמו היה איזה שיר מחתרות שמחכה רק לביצוע של הגבעטרון. שלא לדבר על "הרעות היא עם", השיר הפותח, שאלמלא היינו מכירים אותו היינו חושדים שהוא מציע להחליף את המנון המדינה - "גיטרה מתכתבת לזיכרון דברים (שזה לא עובר בעברית! ע.א)/ או דרך שנוצרת רגעים חולפים/ הרעות היא ים, ים גלוי ונעלם".

   

 
מה נגיד? אלבום רגוע (לא באמת, כי מתחת לפני השטח יש פוטנציאל בימתי מבטיח, כפי שעוד נשמע ונראה), פשוט (יחסית), יפה ואנושי. כנראה שזה מה שעושים אחרי אירוע לבבי. ולא רק שהוא מוצא בו את החבר שבתוכו, אלא בעיקר את הילד, החולמני והתמים של פעם, זה שהולבש בחליפה כבר מגיל 8 (כבתצלום המוקרן בירכתי הבמה ומקבל את פני הבאים לאולם). זה שמדבר (בתכניית האלבום המעוטרת באיורים רבי רושם של פילפלד בקווים עזים של שחור לבן שנראים כמו חיתוכים בעץ) בשבחה של האמנות ובחתירה אל התבונה הפנימית, וזה שמתמצת את תורתו של ניקולה מסלה, ממציא זרם החילופין, על חשיבות הידע בבריאת עולם ומציאות ובשאיפה להגיע גבוה ורחוק יותר. מחנך הדור.

להוכיח, לחנך וללמד את הצופה 
 
כשפורטיס עולה לבמה דומה שאפשר להירגע מכל חשש לגבי שינוי. לבושו, סרבל שחור, מכף רגל ועד צוואר, מעיד שהאיש בא לעבודה. מלווה בחמישה נגנים, שרק אחד מהם, נועם ורדי בבס, לא היה שותף בנגינה באולפן, בלחנים, בעיבודים ובהפקה המוזיקלית של האלבום. בא במקום גיל סמטנה, חבר ותיק. עוד ותיקים הם המתופף יובל שפריר ונגן הגיטרות עידו אגמון. ואת התמונה משלימים אייל יונתי בקלידים ובכלי הקשה ו...גיא פורטיס, הבנשל, שבא לגיטרה חשמלית נוספת ב"מקום בראש" באולפן ונשאר בהרכב של ההופעה.
 
השירים החדשים מרוכזים בחלק הראשון. ארבעה. משולבים בשמינייה הפותחת (מתוך כעשרים בסך הכל) אך דווקא לא, למרבה האכזבה, "הרעות היא עם". הוא פותח עם "הנה בא השקט" (יצירה פורטיסחרופית מ"להתראות בחלומותיי", 1992), כשברקע אנימציה אפוקליפטית, של פצצות, חורבן והרס, להבהיר שהוא לא קרא, או שמא לא הפנים, את הוראות הרופאים לגבי מנוחה או התנהלות שפויה על הבמה. הליצן שבו יוצא החוצה וכמה כיף להיווכח שהוא לא השתנה. ושאת השירים שלו אפשר לראות, לא רק לשמוע.
 
ב"מכונת הכתיבה" הוא ליצן מבועת במשחק של אימה והפצצת רוק'נרול. ברקע אסטרונאוט וגלי רדיו וכיתתו קלצ'ניקובים למטאטאים, הידיים כבר לא קפואות מאובדן השליטה, והוא חוזר להשגיח עלינו ממרומי מגדל השמירה. ל"חבר אני" הוא מקדיש טון עגמומי, קדורני ואיטי, יוצא מחליפת הירח ומהבדידות שעל ראש העץ, כדי לקבל את האהבה והחיבוקי של הקהל, פורש ידיים ונלכד באלומת אור סגלגלה. 

"להתעורר", יצירה פורטיסחרופית נוספת (מ"על המשמרת" המאוחר, 2006), זוכה להפקה בימתית שלמה, עם הוראות בימוי ותאורה כמו היה הצגה, ונשמע במפתיע, לקראת סיומו, כמו שיר לחאפלה פולנית. 

זה לא שהיה לו בית צבי או ניסן נתיב בעברו אבל הבנאדם חי את הבמה ואת השירים כפי שאף יוצר רוק ישראלי לא. כי אין במה קטנה, יש רק אמנים קטנים. וב"לשחרר את הזבוב" פורטיס נראה ומתנהג כאילו הוא באמצע טיפול במכות חשמל. מחזה מוכר, שגורם לו להפטיר: "אני נהיה רקדנית לעת זקנה...".
 
הריקוד הופך לעינטוז ב"חדשות מהירח", עוד יצירה משותפת מ"על המשמרת", רוויית רעש מתוק של גיטרות, ובעקבותיו שיר החופשה ההיתולי "בלונדיניות על אוטוביאנקי" מאלבומו המשולש הקודם (2009). ופורטיס נהנה מכל רגע, משתכר מאורות הזרקורים ומהווייבס של הקהל. את המגבת הוא מניח על ראשו המיוזע כמו הייתה תרבוש אלגנטי על ראשו של מועמר קדאפי. "אנחנו נהנה בחלקנו, בחלקי, בחלקיקי, בחלקיקינו", הוא מתפייט כטוב עליו תחת התאורה.
 
הנציגות של "החבר אני" מסתיימת עם "מקום בראש" (בדיעבד, הארבעה מהאלבום הם מהחמישייה הפותחת שלו) שמתאפיין בקליפ מטורף, שבו מקדח עושה מעשה מגונים בביצה חיה, על קליפתה."הכל בראש", הוא שר, "אני גדול, עולם קטן... מעודף וצמצום לא זוכר מאום". בטח.

  

 
מכאן ועד לסיום המופע להיטים גדולים, מה שנקרא. בעצם, ל"יפה אך מושחתת", יחסית שיר עלום מ"רץ על הקצה", אלבומו המשותף עם שלומי ברכה (1998), אבל רלוונטי, ביקורתי, מוגש באירוניה המושחזת והכל כך מוכרת על "מדינה כמו סרט, וכל אחד הוא סטאר". דבר שלא ישתנה לעולם אצלנו. והרלוונטיות ממשיכה להזין את "שקיעתה של הזריחה" ("סיפורים מהקופסה") על אימת הפצצה הגרעינית, "אומרים" (פורטיס משולש) על הטבע האנושי ומהותו, "על המשמרת", "(כמה שירים אפשר לכתוב על) אמריקה" (מ"?1900", 1990), "(אני) תלוי על הצלב" ("שוטר פושע והענק הלוחש", 1994) האפקטיבי כתמיד ו"נעליים" ("?1900") הסופר-אפקטיבי, המארש הכי גדול של הרוק הישראלי, והקרקס האנושי בשיא עליבותו.
 
היה זה אך מתאים שאת הפתיח הסוחף ללהיט זה, יקטע צופה שקפץ לבמה לברך את חברתו ביום הולדתה, כאילו, מבחינתו, זו הופעה של אייל גולן. פורטיס המופתע ניצל את ההזדמנות להוכיח, לחנך וללמד את הצופה (שהתברר, למשובתו של פורטיס ולהנאת הקהל, כתושב אולגה), על הצורך בהתנהגות תרבותית מינימלית גם אם זה מופע רוק. 

במחשבה נוספת, זה היה בלתי נמנע, כי צפוי שקהל ינצל לרעה את התנהלותו הבלתי אמצעית, הפתוחה והלבבית של פורטיס, ואת נטייתו לענות כמעט לכל קריאה או צעקה מהאולם ולפתוח בדיאלוג עם הצועקים. מצד אחד, הוא מסביר את הצורך (המעושה מן הסתם) במנוחה ובשקט בגילו המופלג, מצד שני, הוא מציע יותר מפעם אחת לאנשים בקהל להחליף אותו על הבמה כדי לבדוק את כושרם הגופני.
 
הוא ליצן אבל לא סטנדאפיסט, ואת ההסבר הנבון שלו "ידידי, 'פורטיס משוגע' זה פאסה. השגעון הפך למיינסטרים...", קהל לא מרוסן מפרש כהזמנה לדיון ממושך. כמו את הנזיפה, בבת צחוק כמובן, "תבושו לכם", או את ההצעה "אל תתבגר, תישאר אינפנטיל! אין קץ לילדות ולא אני כתבתי את זה". אפילו נגניו נראים מופתעים מהזמן ומהאנרגיות שהוא מקדיש לדיונים אלה. צריך לקצץ!
 
את ההדרנים קישטו "חלום כחול" הוותיק ("?1900"), כבר שיר אהבה על-זמני שפתיחתו מזינה שירה בציבור, "את לא (טובה אליי)" (מ"שוטר פושע וכו'") וכמובן "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו"דבש" מ"פלונטר" האגדי.
 
"תגיד לי", שואל ג'וניור בצאתנו, "פעם היה לו קול?". מדוע, אני תוהה. "חשבתי, אולי בגלל סיגריות או משהו אחר נהיה לו קול כזה", אמר במעין השתתפות בצער. שמחתי. ידעתי ששעת המחנך הצליחה, שעוד אחד במשפחה הגרעינית שלי, יודע מעתה להעריך את פורטיס. בכניסה לרכב כבר שמעתי אותו משנן   בהתלהבות "בחלקנו, בחלקי, בחלקיקי, בחלקיקינו", ובדרך הביתה הסביר לי כמה שמח לגלות שבניגוד לאלבום, שבו מהלכי הנגינה היו צפויים בעיניו, על הבמה הוא שמח לגלות הרבה הפתעות ודברים שלא שם לב אליהם קודם. וכל זה, בפחות משעתיים. יש לו טעם טוב לג'וניור.
 
והעברית? ניכרים מאמצים לחתירה לשלמות. בפיוט ובדקדוק. וחוץ מסירובו של פורטיס להכיר בקיומו של החטף-פתח (שורשים פולניים כנראה) - בְּחֲליפת, כְּעֲדת - הוא בדרך להיות מורה ללשון ולשירה עברית.
 
רמי פורטיס. החבר אני (אן.אם.סי יונייטד)
רמי פורטיס, החבר אני בהופעה. זאפה הרצליה, רביעי, 17 בנובמבר 2011


למועדי מופעים >

22/11/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. ניקולה טסלה, לא "מסלה"...
שאול , (09/12/2011) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע