סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: רן לוי
 

 
 
לוי הוא הצגה חיננית. מודע לעצמו וליכולותיו (הלא מעטות, גם כזמר ליווי, כמתופף, כמנחה וכמובן כליצן), הוא שם דגש (בלית ברירה?) על ההגשה, לא על הביצוע (כי אם היה זמר טוב יותר, עם מבטא ודיקציה מדויקים יותר, הוא יכול היה להישמע בריאן פרי כזה, הסולן הסטייליסט של רוקסי-מיוזיק)
אין ספק שלוי אינו זמר, לא ביכולת הקולית ולא בכישורי השירה. מצד שני, אפשר להתאהב


כבר מהצלילים הראשונים של Awake, השיר הפותח את Phony Clown, אלבום הבכורה הסולני של רן (או שמא רון, ככתוב באנגלית) לוי, ברור שמזומנת התנסות לא רגילה.

מצד אחד, אין ספק שלוי אינו זמר, לא ביכולת הקולית ולא בכישורי השירה. מצד שני, הסאונד הנושן של ההפקה המוזיקלית מעורר אמפתיה מזמינה. ואכן, בתוך שניות ניתן להישאב למערבולת של משיכה ודחייה, ובעיקר של סקרנות להבין לאן זה מוביל. ואז, ככל שנפרשת מניפת השירים של האלבום, גם לגלות שאפשר להתאהב.

הגות ומהות עם קמצוץ השתטות

זה קל, למרות (ואולי בזכות) האנגלית. כי האלבום הקצר (37:26 דקות בלבד) מציע תריסר שירי פופ חביבים, שירי פופ כמו שצריך לכתוב, ולוי, יוצא להקת הגן-האנוכי וערוץ המוזיקה הישראלי, בקיא במלאכה. יש בהם הגות ומהות עם קמצוץ השתטות, ועניינם שאלות ותהיות לגבי החיים והאופנים לעבור אותם בשלום.

והבונוס? הומור וכתיבה מבודחת, כפי שמעידים שם האלבום ושיר הנושא (שמדגים באופן החד ביותר את מגבלותיו של לוי כזמר).

זמר טוב היה הופך אותם ללהיטי ייצוא מוצלחים, אולם לוי, שמעיד כי פנה כבר לזמרים אחרים אך נאלץ לשיר אותם בעצמו בלחץ ירון פישמן, מפיקו המוזיקלי, מצליח למזער את מגבלותיו הקוליות באמצעות הרבה זמרים אורחים, מוכרים יותר ופחות, ובעיקר בזכות ההפקה המוזיקלית הססגונית ומשובבת הנפש.

  


Phony Clown נשמע כמו אלבום לא מסחרי בעליל. הסולן אמנם בעייתי, אבל העיבודים לא עושים חשבון. כלי מיתר וכלי נשיפה משוחחים עם ריתם סקשן ומקלדות מכל סוג. כל שיר הוא יצירה מוזיקלית מפעימה ומיוחדת, עם תוספות מעניינות וסאונדים מקוריים, ועדיין חמה, קרובה ומאירת פנים. מכל רצועה עולה נימה זחוחה. לא רק בשירה המחויכת, בעיקר בנגינה, שהאנרגטיות שלה אולי מדודה, אך גם תוססת וצוהלת.

המון צ'לו (כמו ב-Glow), לא מעט פסנתר של שלומי שבן (ב-Suddenly, Running Away ו-In The End Of It), אבל גם פעמונים (Monday's wrong), פדאל סטיל (ב-Sorry המכמיר ברגישות הגבוהה ובהיגד הישראלי כל-כך שלו, "יהיה טוב, זה לא הזמן לבכות"), גיחת היפ-הופ (קוואמי, בעברית דווקא, ב-Signs שמזכיר קצת את איזבו), עוּד, דרבוקה ומאוואל (ב-Carry On האתני הנהדר, עם גרשון וייספירר ושי צברי), צלילים לצעדי ריקוד (ב-Running away דואט מתוק עם רננה רז, שמפתיעה ביכולת השירה שלה), ואפילו דגימה קולית של פרנק סינטרה (ב-In the end of it הנועל, שהוא גם הספד עצמי ושיר פרידה מהחיים).

אבל בעיקר שורה על האלבום אווירה בריטית מלנכולית משהו, כשלצד וודביל ובורלסקה של מאות קודמות, יש גם השפעות ניכרות של סבנטיז ואייטיז. הרבה גילברט או'סליבן בשירה, אך גם סטריי קאטס (1-2-3), בומטאון ראטס (Monday's wrong), סקוויז, מדנס ורבים אחרים.

מצדיק את הליצנות הגלומה באלבום

למרות החששות מהיישום הבימתי של האלבום, לוי מצליח לשכנע, בסופו של דבר, שיש ליצירה שלו זכות קיום בימתי.

נכון שהוא נעזר, במופע ההשקה לפחות, בכמה מאורחיו האולפניים (קוואמי, רננה רז) ובאחרים שצבר עוד קודם לכן (כפיר בסון, הסולן של הגן-האנוכי, נועם רותם וגם עידו אגמון, שלא היה מתוכנן אבל נודב בעל-כורחו), אבל אם ימשיך לרוץ עם הרכב הנגנים המורחב שלו (אוהד קוסקי בגיטרה חשמלית, אורי מייזלמן בתופים, אלון רוזנפלד בבס, חגית מרום בקלידים, גל זילברמן בצ'לו, אור מורן בגיטרה אקוסטית ומתן ממן בטרומבון; אגב, רק האחרון שותף מלא באלבום, בעוד שמורן מתארח בנגינה על הפדאל סטיל), שאחראי לנגינה תיאטרלית, מפלרטטת ומערסלת שמצליחה לשמר את הסאונד האולפני, השירה שלו תמשיך להישמע סבירה. בפחות מזה קשה להאמין.

  


אם כי לוי הוא הצגה חיננית. מודע לעצמו וליכולותיו (הלא מעטות, גם כזמר ליווי, כמתופף, כמנחה וכמובן כליצן), הוא שם דגש (בלית ברירה?) על ההגשה, לא על הביצוע (כי אם היה זמר טוב יותר, עם מבטא ודיקציה מדויקים יותר, הוא יכול היה להישמע בריאן פרי כזה, הסולן הסטייליסט של רוקסי-מיוזיק).

הוא מצדיק את הליצנות הגלומה באלבום. יש מידה לא מבוטלת של זחיחות בהתנהלותו הבימתית, בדברנותו הבלתי נלאית, אולי של עודף ביטחון, אולי בניסיון להסתיר חוסר ביטחון. אבל כשהמוזיקה עצמה משעשעת ומשועשעת, בסיס להפנינג ולהתרחשות, הוא יכול להרשות לעצמו התנהגות ליצנית. לא רק בדיבור ובנסיונות להצחיק, אלא גם בג'סטות הגופניות, בהנפת ידיים תמידית, בתנועה בלתי נפסקת, חף לחלוטין מגינוני כוכבות והתנשאות.

מן הסתם, מופע ההשקה לא יידמה להופעות השוטפות, העתידות לבוא. ללא האורחים שביצעו שירים מן העבר המשותף (של הגן-האנוכי וקרח-תשע), לוי ייאלץ להסתפק רק בשירי Phony clown, שמוגשים פחות או יותר כסדרם באלבום (וכולם ללא יוצא מן הכלל מלווים בעבודת וידיאו-ארט נהדרת: קליפים, קטעים מסרטים, אנימציות ודימויים), ובתוספות שלו (גרסת כיסוי ל-Les Jour Tristes, שיר הנושא מהסרט הצרפתי "אמילי", שמקבל גוון צועני) ושל עמיתיו להרכב (אורן מורן ב-Be Lost On My Way Tonight, ווסטרן לכל דבר).


שורה תחתונה? בניגוד לשמו של האלבום, העליצות של רן לוי אינה מזויפת. היא אמיתית, מידבקת ועושה שמח ומצב רוח טוב. צריך רק להדק יותר ולדבר פחות.


רן לוי, הופעת השקה. תיאטרון תמונע, תל-אביב. רביעי, 25 ביולי 2012.

למועדי מופעים >

01/08/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע