סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן מוזיקה: סיכום תשע"ב
 

 
 
תעשיית המוזיקה הישראלית הולכת וגדלה, כנגד כל הסיכויים. עמוס אורן מסכם, מציין ונפרד


גם השנה החולפת, כקודמותיה, מתאפיינת באבסורד כביכול, של גידול הולך וגובר, לא פרופורציונלי לשוק המקומי, של מצטרפים חדשים לתעשיית המוזיקה.

בעיקר זמרים וזמרות שרואים במוזיקה תחום נעלה ובתעשייה סביבה מקום נוצץ שבו חלומות מתגשמים, אך מתעלמים מהמצב הבעייתי של השוק, מאפשרויות התעסוקה שהוא יכול להציע, מסיכוייהם להפוך את התחביב למשלח יד ובכלל מהאפשרות להיות כוכב.

זה אולי קורה פה ושם, בהצלחה זו או אחרת, אבל עדיין, יחסית לאוכלוסייה קטנה כשלנו, מספרם של הרואים במוזיקה עיסוק מרכזי אינו נורמלי. ובכל זאת, הוא רק גדל ותופח. תורמים לכך הקלות הבלתי נסבלת, יחסית, של הפקת שירים באמצעים פרטיים וביתיים והחשיפה והנגישות הלא מסובכות ברשת.


תופעות טבע

כבר שנים שלא צריך לצאת מהבית ולחפש חנות תקליטים כדי להתחבר למוזיקה. האינטרנט, דרך המחשב, האייפון והאייפד, נותן מענה מושלם לחיפושים ולסקרנות, לפתיחות ולאינספור הגוונים. ועדיין יש מבקרי מוזיקה פופולרית שמתפלאים איך זה שהקהל "יודע על-פה" את המלים של "כל השירים".

האלבום מת. הוא אולי ממשיך לצאת (אפילו כתקליט ויניל), ויש תופעות טבע, גם בשנה החולפת (שלמה ארצי, שלומי שבת, אייל גולן, עברי לידר) שהצליחו להגיע לתקליטי זהב ופלטינה, גם בכמויות של פעם, לפני שהמכסות הורדו (באחד בספטמבר 2012). אבל עושים זאת יותר מתוך הרגל תרבותי, כסעיף הכרחי לרזומה, אולי כפריט למעריצים ללא תקנה ולאספנים.

אולם כדי לצאת להופעות – ולא מיד בקיסריה, אלא במועדון שכונתי או בבית-קפה עירוני – מספיק שיר אחד, לא בהכרח להיט רדיופוני (ראו את ריבוי הופעות ההשקה "לרגל צאת השיר החדש"). את הדיסק, בין אם סינגל, אי.פי או אלבום שלם, כבר מוכרים ביציאה מהופעה, כהשלמה לחוויה הבימתית, כמענה לסקרנות הטבעית. ובהפצה עצמאית גם "נחתכים" פערי השיווק ותוספי עלויות שמתומחרים על-ידי חברות התקליטים.

שלומי-שבת-יחצ.jpg
שלומי שבת, צילום: יח"צ


עוד ועוד מקומות הופעה

אבל לא רק הרצון להתבטא. מנגד, מתברר, יש רצון וצמא לשמוע בקרב צעירים, דור הסלולר והאינטרנט, שמכורים לתוכניות הריאליטי המוזיקליות ותאבי סיפוקים מיידיים, וגם בקרב אוכלוסייה גדולה לא פחות, שחוותה את הפופ בחיתוליו, גדלה על ברכי הרוק, ומוזיקה פופולרית היא גם הרגל וגם חלק חשוב בעוגת תרבות הבילוי שלה.

מספיק כדי להצדיק את פתיחתם של עוד ועוד מקומות הופעה. בגוש דן, בערים הגדולות וגם ביישובים מרוחקים. גידול מואץ במספרם של חללים ובתים חדשים להופעות – מקיבוץ דן ושבי-ציון, דרך קריית-טבעון ויוקנעם, להבות-חביבה, בנימינה ונתניה, ועד פתח-תקווה ומודיעין, ירושלים ובאר-שבע, מצדה ואילת. וגם נמלי יפו ותל-אביב, כש"בית היוצר", הבית שפתחה אקו"ם לרשות חבריה, הוא דוגמה מצוינת, אחת מני רבות.

כך שזה לא כל-כך מופרך כמו שזה נראה בהתחלה. שלושה חלקים שתלויים זה בזה, לא משנה מי קדם למי, מרכיבים ביחד שלם בריא: אמנים, קהל ואולמות.


סצינת הפסטיבלים

אכסניה אחרת שמתרחבת ומתעצמת בהדרגה היא סצינת הפסטיבלים, שנהנית מהביזור ומהגיוון בטעם ההמון.

ואין הכוונה לפסטיבלי מוזיקה ותיקים וממוסדים לזמר עברי וארצישראלי דוגמת ראשון-לציון, "ימי זמר" בחולון וערד, או "רוק'נרול אהבה" (בפסח) ו"התמר" (סוכות) בים המלח, "רוק עצמאות" בראשון-לציון ו"פסטיבל הפסנתר" בתל-אביב.

גם לא לים-תיכוניים כמו "בריזה ו"חלון לים התיכון" באשקלון או "תימניאדה" באילת; או קונספטואליים כמו "בראשית", "בומבמלה", "סולם יעקב", "שירת הים", "פסטיבל התנ"ך", "זמן פיוט", "יום האשה" או "פסטיבל העוד", שיש ממנו שניים אפילו.

הכוונה היא גם לפסטיבלי רוק אינדי, אלטרנטיביים ופרינג'יים במהותם, בעיקר מחוץ לריכוזים העירוניים הגדולים, אך גם בתוכם. רובם מתארחים בנגב. "רגאיי במדבר" (בסופ"ש האחרון; והיה גם רגאיי ירושלמי), "אינדינגב", "עצמאי בשטח" (וגם תאום זהה בבנימינה), ופסטיבל "יערות מנשה" במגידו, "סאנביט" בעמק יזרעאל, וגם "מד מיוזיק", "העיר הלבנה" ו"תחנה מרכזית" בתל-אביב. ובטח יש עוד שמחמת עצמאותם ונדידתם ברחבי הארץ פרחו מזכרוני כרגע. הגאות מצדיקה מן הסתם את חדירתו לישראל של פסטיבל הרוק הגדול מכולם, ה"לולה פלוזה" האמריקאי. לחיי הגיטרות שבדרך!


הסצינה הטלוויזיונית

תשע"ב היתה הטלוויזיונית ביותר בתולדות הפופ המקומי, ולאו דווקא לטובה. יותר מכל שנה אחרת בעבר, התיישרה השנה הטלוויזיה – בעיקר ערוץ 24 ובעלת הבית שלו קשת בערוץ 2 (וגרורה כמו האתר "מאקו", שלוקה בדילמה אתית חריפה שמקשה עליו העברת ביקורת ראויה על גיבורי התרבות שקשת מייצרת) – עם טעם ההמון בלי לנסות להשביח אותו, שלא לדבר על ניסיון לחינוך ולשיפור (דברים שיואב קוטנר, מקימו לשעבר של ערוץ המוזיקה, עשה בהצלחה עם "פסקול ישראלי" בטלוויזיה החינוכית ועם "האלבומים" בערוץ 8; ויעיד החיקוי "פסקול חיי" של גל אוחובסקי ב-24).

אינדיקציה תוכלו למצוא בסיכומים השנתיים של השת"פ 24-מאקו-תחנות רדיו אזוריות, וגם הד במצעד השנתי של רשת ג' שנעשה בשיתוף עם גולשי נענע 10, השלוחה האחרת של הטלוויזיה המסחרית. גיבוריהם, בעיקר בעשירייה הראשונה, הנחשבת, הם כוכבי הפופ הים-תיכוני ותוכניות המציאות המוזיקליות, בעיקר "כוכב נולד", "בית-ספר למוזיקה" ו"אייל גולן קורא לך", אך גם "The Voice".

אגב, קולות טובים עדיין לא מייצרים כוכבי במה או פרפורמרים ראויים. בהעדר אישיות, כריזמה, סיפור ועניין, אפשר לקבל רק אישור ליכולות של צחי הלוי וסיוון טלמור, אבל זה לא הופך אותם ואת עמיתיהם לכוכבי במה. גם לא זמרת מרשימה כסמדר אקראי.


איש השנה בפופ המקומי

קשה לערער על הנוכחות, אפילו המוגזמת במצעדים השנתיים, של אייל גולן לאורך השנה. הבנאדם עובד בייצור להיטים, למרות העובדה שנישל את חיים משה ממשבצת "צייד הלחנים היווניים", כששלושת להיטי השנה שלו בארבע השנים האחרונות ("זה אני", "הוזה אותך מולי" ו"כשאת איתו" השנה) אינם ראויים, לעניות דעתי, להיקרא שירים עבריים.

הרבה פחות מהיצירה האנגלית של זמרים מקומיים (אסף אבידן, "בלקן ביט בוקס", "המקצוענים הצעירים", מאיה איזקסון או "יוסלס איי.די"), שמצאה בית חם בתחנה הצבאית, אך מנודה ברשת ג'. הלו, אלה לפחות מקוריים שלנו, לא שאולים מתרבויות זרות.

גם את תאריה של מירי מסיקה החרוצה ניתן לזקוף חלקית לזכות נוכחותה הטלוויזיונית, בעיקר במאבק בין "כוכב נולד" ל"The Voice" והמנטורית שרית חדד. והעובדה ששלומי שבת ממשיך לסגור קופות, ששלל שיריו של גידי גוב רק קיבלו תנופה ושאביב גפן הגיע סוף-סוף לנחלת המיינסטרים ולרמה המסחרית של קיסריה בהחלט נזקפת גם לפלטפורמות הטלוויזיוניות שעליהן נישאו השנה.

בעיקר ניתן לראות זאת אצל משה פרץ, שאמנם לא תוגמל בתואר חשוב, אבל שירו "זיקוקים" הוא ללא ספק אחד מהלהיטים הגדולים של השנה החולפת. גם אני נפלתי בקסמו ובחביבותו יוצאי הדופן של הצעיר הטברייני, בעל קול הזהב והלב הרחב, שתי גומות הלחיים, העיניים הנבונות והחיוך המבויש, שנכנס לבית וללב ב"בית ספר למוזיקה" וב"כוכב נולד", ומכשירים אותו, בעיני, להיות איש השנה בפופ המקומי.


המחוקים


ועם זאת מתמיה לא למצוא אף שיר משל זמר השנה של ג' (הראל סקעת) בסיכום של גלגלצ, כמו ההיעדרות המוחלטת ממנו של אחד, דודו אהרון. וכלל לא מנחם שכ"פעולת תגמול" במצעד של ג' אין זכר לדודו טסה, גם הוא מאנשי השנה הראויים לציון הרבה בזכות אלבומו "סחרחורת", אף לא בדואט שלו עם שלמה ארצי ("לתת ולקחת"), שממושבו ב"אושר אקספרס" על הדואטים הנהדרים שבו (גם עם אריק איינשטיין ואברהם טל) רשאי להשקיף על מאבקי הדירוג בשוויון נפש גמור, בבחינת ישחקו הנערים לפני.

אפשר להסכים שיש הבדל בין אמצע דרך ופופ ים-תיכוני לבין רוק והארד-קור מזרחי, וגם לפערים בין המבקרים לטעם הקהל, כמו גם לסטיות תקן. אבל להתעלמויות גורפות אין מקום.

מצד אחד, קשה לצאת נגד טעם ההמון, נגד הביקושים שהוא יוצר ונגד מלכות הצליל המזרחי בתחנות הרדיו האזוריות. מצד שני, איומים בהפגנות, תקיפת הפלייליסט (שנרגעה מאוד השנה) ותגידו מה שתגידו, טוב שנשארנו עם גלי-צה"ל (וגלגלצ) כדי להגן על טעם פלוס ופלורליזם מנומק ומסויג.

דודו-טסה-יחצ.jpg
דודו טסה, צילום: יח"צ

למוצא אין שום חשיבות

איש השנה השלישי שלי בפופ המקומי הוא ישי לוי, הודות לקאמבק יציב ומתמשך ולעמידה איתנה (בינתיים) מול פיתויים, וכנגד כפיות הטובה שבפרידתו ממנהלו הקודם, הציג לוי אלבום מופלא שכתב והלחין עמיר בניון במיוחד בעבורו. ההימור שלו על יוצר אחד ראויה לציון (גם מפני שלגידי גוב זה לא קרה עם אותו בניון) והוא איתות לעמיתיו בזמר הים-התיכוני וציון דרך בפופ המזרחי.

ישי-לוי-את-01.jpg
                ישי לוי, יח"צ

ואולי זה צירוף מקרים שכל השלושה, פרץ, טסה ולוי (בעצם הארבעה, יחד עם בניון, שהוציא גם אלבום סולו מצוין, "עץ על מים"), הם "מזרחיים". אבל כשעושים מוזיקה טובה ונכונה, מקורית ומפרה, למוצא אין שום חשיבות. קחו את "את אחלה חמודה" כדוגמה: אמנם פארודיה (שכתב אשכנזי, בני בשן), אבל לא מתנשאת ומלאת אמפתיה.

ואולי אלה הם הסימנים הטובים ביותר לרגיעתה של השארקיה בקופות קיסריה ונוקיה. לחזרה לפרופורציות, אולי גם לשורשים, וגם להכרה (ראו הקציר של אייל גולן בשדות יוון) שהפופ הים-תיכוני זקוק ליוצרים, כותבים ומלחינים בעלי שיעור קומה, מסוגם של בניון ושל נחמה-קליסקי-ושות', שחגגו עם אלבום פופ משובח. האלטרנטיבה? שובה של הנוסטלגיה. גם לזמר הים-תיכוני יש ארצישראל ישנה וטובה משלו. ראו את "הפרויקט של רביבו" ויוזמות של זמרים ותיקים וצעירים אחרים, שחוזרים אל השירים הטובים של פעם.


א-פרופו אתניקס

בשוק המקומי פעילות עשרות להקות, אבל מעטות מהן מצליחות לרתק ולסקרן, להאריך ימים ולהשאיר חותם. זה קורה יותר בשוליים ובנישות, במוזיקת הגרוב, ההיפ-הופ והרגאיי ("בלקן ביט בוקס", "שב"ק ס'", "התקווה 6", "הדג נחש"), ופחות במרכז. למרות שלהרכבים נוכחות מתמשכת בשוק ההופעות והפסטיבלים, סצינת ההשמעות נשלטת על-ידי ותיקים.

ארבע מעשר הלהקות המושמעות ביותר בשנה החולפת כבר אינן קיימות: להקת (בעצם להקות) הנח"ל, "טיפקס", "כוורת" ו"החברים של נטאשה", כשאת העשירייה משלימות אתניקס (מקום ראשון!), עידן רייכל (עם הפרויקט), "משינה", הדג נחש, "כנסיית השכל" ו..."בית הבובות".

הרכבים מדוברים כמו "איזבו", "נערות ריינס", "העברית", "כל החתיכים אצלי", "הקולקטיב", "הקרטל" ואחרים עדיין מתקשים לייצר מאסה קריטית של קונספט ונוכחות, יציבות והשפעה. אולי "מרסדס בנד" בדרך לכך, הרבה בזכות נוכחותו הטלוויזיונית של סולנה גל תורן השנה ב"המיוחדת".

נערות-ריינס-בהופעה.jpg
"נערות ריינס" צילום: יח"צ


המרגשים


התרגשנו בהופעות של מאיה בלזיצמן, רות דולורס-וייס, מאיה איזקוביץ', יעל דקלבאום, תמר קפסוטו, קרולינה, עידן עמדי, עידן חביב, קובי אפללו, פורטיס ("החבר אני"), אהוד בנאי ("רסיסי לילה" ו"באופק אחר") ודודו טסה, ובאלבומים של תומר יוסף, ישראל ברייט, "יוסלס איי.די", "לא דובים" וג'ודי ענתבי.

מאיה-איזיקוביץ-ענק.jpg
מאיה איזקוביץ', צילום: יח"צ

המפיקים

המעבד והמפיק עמי רייס כבר הוכיח את עצמו, ויותר מפעם אחת. אני מציע לשים לב לגיא ויינגרטן הצעיר, מוזיקאי שפותח אופקים חדשים בפני אמנים ותיקים, ומצטיין בידע ובהבנה, בבקיאות וברגישות שבאים לידי ביטוי באלבומים האחרונים של אלי גורנשטיין ונתנאלה וגם בעבודה עם נורית גלרון.


המתים

השנה נפרדנו מהזמרת יפה ירקוני ומהפזמונאי חיים חפר, שני חתני פרס ישראל לזמר עברי, שלמרבה הצער חדלו להיות רלוונטיים שנים קודם מותם.

שמחנו להיזכר ביצירתו של יוסי בנאי, חתן פרס ישראל בתיאטרון, באמצעות העיזבון שב"שירים אחרונים". לעומת זאת מאכזב להיווכח שלראשונה מאז מותו של מאיר אריאל ביולי 1999, לא צוין השנה זכרו במופע הצדעה, מסורת שנפסקה בשנה הי"ג.


ואף מלה על מרגול.



23/09/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (5 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
5. הראל סקעת הוא זמר מעולה
נועה , תל אביב (14/10/2012)
4. גלגלצ נשלטת על ידי "קובעי טעם"
רונה , (01/10/2012)
3. עמוס אורן הנפלא-איך אפשר לשוחח איתך?
אביעד , באר שבע (27/09/2012)
2. האתר מאקו יותר אובייקטיבי מוינט או אתרים אחרים
חייבת לציין , (25/09/2012)
1. ביזיון! גלגל" צבוחר לנו מה לשמוע עצוב! אפסים
שי , ת"א (24/09/2012)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע