סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה:רמי קליינשטיין, דין דין אביב
 

 
 
הסאונד של עופר מאירי מציל את אלבומו של רמי קליינשטיין. דין דין באוסף חדש שרובו דואטים


סיטואציה פשוטה

"סיטואציה מורכבת" הוא שם מבטיח לאלבום, בתנאי כמובן שיש לו כיסוי פנימה גופא. למרבה האכזבה זה לא קורה באלבום החדש של רמי קליינשטיין.

אם הוא רצה להגיד משהו על חייו האישיים או על חיינו אנו, הוא לא הצליח. הכותר לא חייב להיות בתוך הטקסטים (והוא אכן נעדר מהם) אבל היה נחמד לו היה משתמע מהם. אך זה, כאמור, לא קורה. והשם נותר הבטחה לא ממומשת, רק כותרת מסקרנת נוכח השינויים בחייו האישיים.

ולא מפליא. החלק החלש באלבום החדש של קליינשטיין הוא הצד המילולי (עדות לכך היא גם שובו ל"שריטות", שיר שהלחין והקליט עבור "ביום של הפצצה", אלבום הבכורה שלו) ולא מפני ששבעה מתשעת השירים באלבום (34:51 דקות) נכתבו על ידי כותבות-נשים (אלכסנדרה אילן-קליינשטיין ואידמית הראל - שלושה כל אחת, ורחלי שביט - אחד). אלא מפני שהטקסטים שלהן פשוטים שלא להגיד פשטניים מדי.

ואם הם עוסקים בבעיות ובסוגיות מורכבות לכאורה, כמו אהבה ואמונה ("השביל המסומן", אחד השירים הסבירים באלבום), החלמה מפרידה ("מפתן ביתך"), אהבה חדשה מול קודמת ("הפעם"), זוגיות איתנה ("שום דבר") ועל חולשות אנושיות ועניינים קיומיים, ולא מצליחים ליצור אמפתיה, הזדהות או ריגוש למרות נקודת מוצא אישית מובהקת (כל השירים הם בגוף ראשון יחיד), לקליינשטיין יש בעיה.

לא מפליא גם שהשיר הטוב ביותר באלבום החדש הוא השיר היחיד שקליינשטיין כתב גם את מילותיו, "עדיין קיימת", בלדת פסנתר כמו שרק הוא יודע להלחין ולהוציא לפועל. הכי טוב, הכי אמין, הכי נכון והיחיד עם מורכבות מסוימת: "...ואז אני צועק כמה שאפשר/ מסתכל מסביב ומרגיש כמו זר/ בתוך עיר שלא נרדמת/ ואת עדיין קיימת/ חסרה לי ידך בידי/ מקווה שאת מאושרת/ אני רק מחפש אותך/ בכל אחת שעוברת". וזהות הנמענת - האשה הנוכחית, הרעיה לשעבר, אמא, בת - היא לפרשנותכם ועל אחריותכם בלבד. גם בשירים האחרים.

   

זה לא אלבום שמח. הוא ממשיך את הקו האינטימי והעצוב של "שיר חשוף", קודמו. אולי הוא תשובה לו, סוג של שיקום עצמי ויציאה לדרך חדשה. להוציא שיר-שניים, זה אלבום בלדות, בלדות של פסנתר, גם באותם מקרים שבהם אין קלידים ("בקרקס הזה" למשל, שבה הגיטרה החשמלי בתפקיד קלידים, או "הפעם" עם אקורדיון באותה עמדה).

מצד אחד בלדות כוח כמו "מפתן ביתך" הלא רע או "מה איתך" הנועל, השיר הארוך באלבום, שמסתיים עם מצע קלידים מסחרר. מצד שני ומעט מדי רוק'נרול בשל - הדואט עם אפרת גוש ל"שריטות", שכותבו, יאיר לפיד, נאלץ להתאים לדיאלוג בשינויים לא מעטים, וגם לקבל גרסה קצרה יותר (בשתי דקות כמעט) והרבה יותר מרוככת. רק חבל שאלה הן השריטות היחידות שהאלבום משאיר.

   

למזלו של קליינשטיין המעבד והמפיק המוזיקלי עופר מאירי - מעצב סאונד מעורה, מהנדס מיומן של צלילים ובמאי רב השראה של אווירה - מתפקד גם כמלאך מנחה ומגן, שומר עליו שלא יסטה למחוזות של מלודרמה קלישאתית. ואפשר להגיד שהמשענת המוזיקלית העדכנית שלו מצילה את קליינשטיין מפני סיטואציה מביכה.

ועדיין הוא יצטרך להוכיח שהוא עומד מאחורי האלבום הזה. קודמו נכשל בגלל שהוא לא האמין בו מספיק, לא נלחם עליו ולא מימש אותו בימתית. מה יקרה הפעם? לדעתי, אסור לרמי קליינשטיין לחמוק מגורלו כאיש של פסנתר. עדיין לא מאוחר לחזור ולהיות בילי ג'ואל שלנו.

רמי קליינשטיין. סיטואציה מורכבת (אבי גואטה/אן.אם.סי. יונייטד)
 
ערך מוסף

אוסף אחרי שני אלבומים בלבד, הוא לא כותר מוצדק. אלא אם זו הדרך של הזמרת דין דין אביב, מנהלה אשר ביטנסקי וחברת התקליטים הד ארצי להתנהל מול מצוקת החומר ולהתמודד עם היעדרותה הארוכה מדי של הזמרת מן השוק.

דין-דין-אביב-צלם-רן-בירן.jpg
דין דין אביב (צילום: רן בירן)


מצוקת החומר? אחרי שני אלבומי סולו - "סודותיי" (2006) ו"חופשיה בין עולמות" (2008) - דומה שההסתערות של אביב על האוזן הישראלית נבלמה. עובדה שהיא מתקשה כבר ארבע שנים בהקלטת אלבום שלישי. והאוסף (20 שירים, 76:40 דקות) כמו נועד להוות סתימה זמנית ברצף הדיסקוגרפיה של הזמרת.

אך יש בו בכל זאת ערך מוסף ולא רק לחסידיה המושבעים. מצד אחד הוא כולל חמישה להיטים מאלבומה הראשון (בהם שיר הנושא "מוכרת לי מפעם", להיטה הראשון כזמרת עצמאית. למרבה הצער לא נוצלה ההזדמנות להקליט את שירתה מחדש ולא להנציח את הטעות הלשונית המביכה "חלום שהֶשאיר בי טעם...") ועוד ארבעה (לוהטים פחות) מהאלבום השני.
מצד שני, כל ה-11 האחרים לא הופיעו באלבומים הפרטיים שלה, שזה כבר תירוץ משכנע, במיוחד כשמובילים אותם שני להיטי הענק שלה במסגרת הפרויקט של עידן רייכל ("אם תלך" מ-2003 ו"יש בי עוד כוח" מ-2005) והלהיט הגדול לא פחות מחברותה קצרת המועד בלהקת "גאיה" ("שיר לאהבה" מ-2002).

   

יש גם שירים פחות מוכרים אך מאוד-מאוד יפים כמו "על כל עלה נושר" (של רחל שפירא ומוני אמריליו) שבעיבודו של רמי הראל מחזיר אותה לארץ ישראל של פעם, ו"מאחורי השער" החדש לגמרי (ביאליק שהלחין אלון אולארצ'יק) שהוא כעין תעודת זהות חדשה - תמהיל של מוזיקת עולם, אתני, ים תיכון, ג'אז ודין דין.

   

אולם התווית הבולטת ביותר באוסף היא אופיו המשת"פי. רק שבעה מהשירים הם ביצועי סולו, התריסר האחרים הם שיתופי פעולה, כמו רייכל וגאיה לעיל, או "היונה הלבנה" עם מיומנה (מתוך "עולם בתוך עולם"); דואטים עם מוש בן ארי ("חולמת" שלה ו"ועוד יום" שלו), ארקדי דוכין ("יום בא לי"), אברהם טל ("מסע"), יעל נעים ("משמעויות"), גלעד שגב ("נועדנו") וסגיב כהן ("שובי"); וגם ההרכב המשפחתי "עלידין", שלה ושל אמה עליזה אביב, בשיר היפה "ביום אושרך" שכתב עמיר בניון.

עם "תרקדי" (מתוך הסרט ""תוף הלב של דין דין"), כסוג של בונוס מובלע, אביב מסכמת יפה עשר שנות קריירה ראשונות ואת דרכה עד כה במשעוליה המגוונים מוזיקת העולם המקומית. אולם ההמשך, בעצם העתיד, מסקרנים יותר.

דין דין אביב. האוסף (לייבלה/הד ארצי)



28/10/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע