סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן בהופעה: אלון לוטרינגר בחור אמיץ
 

 
 
אלון לוטרינגר מזכיר לי את מיקי שביב, מגיבורי שלישיית "טנגו" של שנות השמונים. אמנם הוא פחות מחוספס ומוחצן משביב, יותר אלקטרוני ומופנם, אבל בגישה ובהתכוונות, בנשמה ובהתעוותות, בצורה שבה הוא מגלגל בפיו את המלים ובאופן שבו הוא מתנהל על הבמה, אין הרבה כמו השניים האלה. והיי, גם הוא, ממש כמו שביב, נגן בס"
לוטרינגר כותב שירים שהם מעבר ליכולות הקוליות שלו וצריך לגייס לביצועם ריכוז ותעצומות נפש


מתייסר במלאכת השירה

מסיבות שונות החמצתי את ריטואל ההרצה, ההשקה והפרמיירה של אלון לוטרינגר עם אלבום הבכורה שלו "ביער של טורקיז אפור" (12 שירים, 50:32 דקות, High Fidelity) שראה אור לפני כשנה. אבל דברים טובים טבעם שנשארים מספיק זמן כדי לתת הזדמנות נוספת גם לסרבנים שלא מדעת ולאיטיים בקבלת החלטות. 
 
אלון לוטרינגר הוא מבצע יוצא דופן. אני נזהר במלה זמר, מפני שזכה לפרסומו הודות ליכולותיו כמפיק מוזיקלי (בעבור "בללי רביץ ברקוביץ" ואלבום הבכורה של רוני אלטר) ולכישוריו כמלחין בעבור הצגות תיאטרון ("המדריך לחיים הטובים", "פלונטר" ו"כישוף"), טלוויזיה ("האמת העירומה") וקולנוע ("סרוגייט"). אך בעיקר מפני שכמו שהוא נראה על הבמה לא קל לו עם מלאכת השירה. הוא מתייסר בה, מייבב אותה בדרכו, חי אותה בהזדהות יוצאת דופן, שונה ואחרת מהרגיל.
 
וזה לא מפני שלוטרינגר איננו זמר של קול יפה. זה מפני שהסוגה שלו, לפחות באלבום הבכורה ובסיבוב ההופעות שהוא מנהל בעקבותיו, היא בלוז. בלוז לבנבן, טיפה ג'אזי והרבה אלקטרוני, אבל מאוד אישי וייחודי. יצירה לא פשוטה, לא מצהילת פנים, לא מקילה על המאזין. להיפך. היא רווית כאב ודיכאון, עצבים חשופים ואומץ, ובהחלט מהווה אתגר למשתמש. 
 
אלון-לוטניגר-עמית-ישראלי.jpg
אלון לוטרינגר (צילום: עמית ישראלי)

אלון לוטרינגר מזכיר לי את מיקי שביב, מגיבורי שלישיית "טנגו" של שנות השמונים. אמנם הוא פחות מחוספס ומוחצן משביב, יותר אלקטרוני ומופנם, אבל בגישה ובהתכוונות, בנשמה ובהתעוותות, בצורה שבה הוא מגלגל בפיו את המלים ובאופן שבו הוא מתנהל על הבמה, אין הרבה כמו השניים האלה. והיי, גם הוא, ממש כמו שביב, נגן בס.
 
וישנם עוד שני קווי דמיון שמכשירים מבחינתי סוג של שושלת (וגם אם לוטרינגר לא התכוון לכך, מישהו לפניו פילס דרך). האחד, השימוש בשפה. אלון אולי לא מתעלס עם העברית באסרטיביות הראוותנית של מיקי, הוא נוהג בה יותר ענווה, אבל מרעיף עליה הרבה חיבה, נותן לה מקום מרכזי ביצירתו, לא חושש לכתוב גבוהה-גבוהה, וגם נהנה לענות ולהגות בה, למולל אותה בין שיניו ותענוג להקשיב ללשון שבפיו.
 
השני הוא התשוקה. כמו שביב בשעותיו היפות, כך גם לוטרינגר עתה, כותב לעצמו שירים שהם מעבר ליכולות הקוליות שלו. וצריך לגייס לביצועם ריכוז ותעצומות נפש כדי להתגבר על המגבלות האובייקטיביות כזמר ולהוציא לפועל את עוצמת ההבעה הגלומה במלים ובלחנים המייסרים אותן.

   

מצבה, זיכרון, אג'נדה
 
מתוך 12 שירי האלבום, משמיע לוטרינגר עשרה. באופן מפתיע, דווקא "אתרכך באבל", השיר ששורה ממנו מספקת לתקליט את שמו, נשאר בחוץ, וזה למרות שהוא נועד להיכלל בהופעה, אלא שהווייבס של ההופעה הובילו לשינוי תוך כדי.
 
החלופה, "רק לא עוד עם עצמי", אולי הבלוז הכי בולט בהופעה (שיר אחד בלבד מסיומה, אך לפני ההדרנים) - הוא חמוש בגיטרה אקוסטית ויונתן אלבלק מפליא בצביטת הגיטרה החשמלית - לא שונה במהות. שני השירים הם הגרעין והלב של האלבום ושל היצירה של לוטרינגר, ועניינם התמודדות עם האובדן שבמות נפש קרובה ויקרה.

   
 
אובדן זה, מות אמו, הוא הרקע והקרקע לאלבום כולו, הוא שמסביר את ההתייסרות בשירה, הוא שצובע את הכאב באמירה. "שאג על העיר" השיר הנוסף שנשאר בחוץ, הוא ללא ספק המפורש שבהם: "הסרטן שבתוכי עוד ישאג על העיר/ והיא תרעד ותחוויר/ הסרטן שבתוכי עוד ישאג על העיר// הכדורים שנבלעים בי עוד יתחילו לשיר/ יבעטו ויצרחו כבר לא יירו באוויר/ הכדורים שנבלעים בי עוד יתחילו לשיר". לך תעשה הופעה עם שירים כאלה.
 
ובכל זאת, כאמור, אלון לוטרינגר בחור אמיץ. יש לו מצבה, יש לו זיכרון לשאת, יש לו אג'נדה להנחיל, באמצעות שיתוף הקהל הוא כמו מבקש להקל בכאביו שלו, בבעירה הפנימית שבתוכו, למצוא עוד שותפים להתמודדות עם הפחד מהמוות.
 
הוא פותח, מעמדת הקלידים דווקא ובליווי האלקטרוניקה של גלעד וולצוביץ', עם "יער נורבגי" ("גלה לי את פניך/ עיניך החיות/ בעומק פסיעותיך/ למד אותי לראות/ בצער האפור/ עם בוא הקור/ עטוף אותי ברוך/ שלא אפול שיכור..."), בונה מיד את האווירה הקודרת והמהורהרת, ומסמן שגם לו יש הרבה גוונים של אפור.

  

 
בדרך לעמדת הבאס שבמרכז הוא ממשיך עם התחושות האובדניות של "ערב" ("...את מושיטה לי יד/ שלא אפחד/ כי עם הזמן, גם אם לא יכאב פחות/ לא ארצה כבר לא להיות/ שקט מחכה בי חי/ רוחש בתוך עיניי... אם אלך לאן שהמזל יוביל/ את שעבר אשיל/ אם אביט בך וארצה/ רק מה שהמחר יכיל/ והסיבוב שוב יתחיל/ אם אחליט רק שאחיה") וכבר אי אפשר לטעות באווירת הבלוז.
 
זה בעצם בלוּוּוּוּז, כי לוטרינגר מושך את ההתייפחות, הברות אוּ ארוכות ומתמשכות, ללא מלים ובמקום מלים, מייבב ונושם את השיר כדרכם של זמרי בלוז גדולים. בעברית לא רגילים לזה, אבל הוא בשלו ובכאביו.  ב"תן לי לעזוב", בו הוא משמש בעצם פה לקולה של אשה, נגנית הקלידים דני עבר הדני מספקת את תחליפי כלי הנשיפה הנוגים של האולפן. וב"הטעם מר", כשרק שניהם על הבמה, הוא בקלידים והיא מאחוריו בליווי קולי, בזיכרונות האישיים שלו נמהל זיכרון קולקטיבי מכאב אחר ("הלילה לילה קר/ זה רק טבעי שארעד/ מחקנו עוד כפר/ וזה מרגיש לבד...").
 
ואם הכוונה לא ברורה, הוא מבצע את "אהבה חזקה ממוות", בלדת האהבה העוצמתית והמרסקת של The The, כהומאז' להשפעת נעורים, וגם את "קח את עיניי", שיר חדש ודוגמה טרייה לטקסט עברי מאתגר.
 
"כל השערים", השיר הפותח והלהיט הגדול של האלבום, הוא מעין "שיר האודישנים" של לוטרינגר. שיר לבחינת השותפויות שלו. שמעתי אותו מבצע אותו כאורחה של רותם אור, והפעם כשהוא מארח את יהודית רביץ. למעשה היא מלווה אותו, מתאימה את עצמה (בקלות) למאמץ הקולי הנדרש.
 
רביץ, בהומור אופייני, במאור פנים ובקצב מוכר, שוברת את האווירה הדכאונית אך שומרת על הרמה הלשונית הגבוהה, עם "באתי בידיים ריקות" שלה, "הגננים היום עצובים" של לאה גולדברג ו"אהבה יומיומית" של תרצה אתר. מובילה את לוטרינגר לרוק הבועט של "אבוא לבד" ("יש לי פנינים בגרון/ אבל גופות בארון/ שמעלות צחנה וצורכות ריקבון/ כאבים בצד אז תעודות ביד/ שהרופאה מאשרת לי סיבות שאפחד..."), הסתערות על הפחד ונחישות לגרש את האומללות, כשהוא בגיטרה החשמלית ואלבלק מנגן בבאס.
 
אם ב"תן לי לעזוב" בפתיחה הוא נשמע תואם מיקי שביב, "סוף היום" לקראת סיום - בלוז כובש (רק עם אלבלק מצויד באפקט סלייד לגיטרה, ושחר ברבש בתופים) ולא פחות מתייסר – הוא גם נראה שביב.
 
מה שמוביל להתעלסות בימתית קצרה עם העברית המופלאה של אברהם חלפי ב"אלף דברים" (השיר היחיד באלבום שאינו שלו) החשוף, האמיץ והיפה. ולחתימת המופע, ממש כמו האלבום, עם שעשועי החריזה של "האינסוףקם": "זה השקט זר עליי/ הוא בז לצעדיי/ טורף את לילותיי/ סוגר עליי/ שאפקח את עיניי/ אחיש  פעימותיי/ האינסוףקם".
 
ולוטרינגר, בחור אמיץ, פוקח את העיניים. מישיר מבט. עם מוזיקה לצידו ותשוקה בגרונו, הוא מנצח את הפחד. לפחות עד האלבום הבא.
 
אלון לוטרינגר בהופעה. תמונע תל אביב. שלישי, 5 בפברואר 2013

למועדי מופעים >

06/02/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע