סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: רוטבליט והחצר האחורית
 

 
 
הטקסטים הם לב האלבום החדש של יענקלה רוטבליט. כתבי אשמה מתריסים ומצמררים של חיינו


מאז שהוא איתנו, יותר מארבעה עשורים פוריים, יענקלה רוטבליט מתקוטט עם המציאות, ניזון ממנה וכותב עליה. מצד אחד עזר כנגד חשוב בסלילת דרכם של יוצרים וזמרים לאורך השנים, מצד שני מעצב בכתיבתו את עולמם ודעותיהם של מתבגרים והוגים, ועל הדרך מטביע חותם בל יימחה על הזמר והפופ הישראלי מזה חמישים שנה כמעט.

הוא לא רק אחד הפוריים והחיוניים בכותבים המקומיים, הוא גם אחד הדעתנים, החריפים והנוקבים שבהם. אחד שמסרב ללכת בתלם, מביט למתרחש בלבן של העיניים, לא מרכין ראש ולא מתפתה לסטות מדרך הישר, בעיניו.

כבר משירו הראשון (כמעט) "שיר לשלום", בשיאה של אופוריית הניצחון שבעקבות מלחמת ששת הימים, רוטבליט התייצב כקול ייחודי בזמר העברי בן זמננו. לוחם חירות וחופש הבעה, בדומה לעמיתיו בני דורו  יהונתן גפן ואפרים סידון,שלושה פזמונאים שחטאו גם בכתיבה עיתונאית סאטירית, אולם חריף מהם.

אשראי מן ההמון

במקביל לכתיבה הפזמונאית שלו בשירותם של אחרים (אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, יהודית רביץ, אם להזכיר שלושה. ואוסיף גם את אושיק לוי בזכות "חוזה לך ברח" ואת מתי כספי הודות ל"היא חזרה בתשובה") פיתח רוטבליט קריירה סולנית, במהלכה (מאז 1978) הוציא חמישה אלבומים אישיים, שבהם שר  את השירים האמיתיים שלו, שירים של שוחר שלום, רודף צדק, לוחם חברתי, טיפוס שלא יכול שלא להגיב כנגד עוולות מכל סוג. אחד שהולך עם האמת שלו, נאמן לעצמו, נאבק בעזרת המלים ובכוחן על השמעת דעתו ועמדותיו, גם לצעוק אותן בעצמו כשאין לו מבצע שיעשה זאת במקומו.

ב"צומת עלעול", אלבומו הקודם מלפני כשנתיים, הוא מצא חברים צעירים ללכת איתם. בועז ריינשרייבר וגֶדי רונן מ"דבק", שאיתם הקים הרכב מתקומם. "החצר האחורית", אלבומו החדש (14 שירים, 55:56 דקות), מרחיב את היריעה וגם משנה אותה. הוא הכותב ושלושה יוצרים צעירים (יחסית) -- איש התופים וכלי ההקשה תומר יוסף (מה"בלקן ביט בוקס"), נגן הבס והגיטרות איתמר ציגלר (גם הוא מ"הבלקן ביט בוקס") וגדי רונן  על הפסנתר והמקלדות - הלחינו ועיבדו, שרו וניגנו, הפיקו ובעיקר טענו את המלים בכוח של אמירה מוחשית ונוגעת.

יענקלה-רוטבליט-והחצר-האחורית-אסף-סודרי.jpg
יענקלה רוטבליט והחצר האחורית (צילום: אסף סודרי)

והם לא לבד. נוסף על שותפים אד הוק, נגנים לפי צרכי העיבוד, ההפקה והאמירה בכלי נשיפה (גרשון וייסרפירר, עידית מינצר, פיטר הס וסלעית להב) ובכלי קשת (חן שנהר, אבנר קלמר, גליה חי, מאיה לי רומן, הילה אפשטיין ואייל להב), היו גם כתשע מאות "שותפים" מן הציבור - מאמינים ואוהדים שנענו לקריאה ב"הדסטארט" והיו נכונים להשקיע את הכסף הדרוש להפקת האלבום.

גיוס אשראי מן ההמון, להפקת אלבום ללא חברת תקליטים, כאילו מחוץ לתעשייה, הופך את "החצר האחורית" למוצר אינדי. אלא שמיתוג זה אינו מדויק. אמת, הכתיבה "האישית" הבלתי מתפשרת של רוטבליט, אינה מאפשרת פופ-אנד-רול להיטני. אולם היוצרים השותפים, לפחות חלקם, והסוגה המוזיקלית של האלבום, קרובים יותר למיינסטרים מאשר לשוליים.

מסע לחוליי החברה הישראלית

ובכל זאת, למרות הצלחתם היחסית ברדיו של "אחד משלנו" ו"מענה קולי", הסינגלים הראשונים מן האלבום, אין בו - על פניו - להיטי רדיו. ולא מפני שאינם ראויים להיות כאלה, אלא מכיוון שהשירים לא קלים ולא מקילים, לא נחמדים ולא מתנחמדים, וצריך לעורכים ולשדרים נועזים ומעזים, ולתוכניות ייחודיות, כאקטואליה ומענייני דיומא, כדי לפנות להם זמן אוויר. אלה לא שירים ל"סופשבוע רגוע" או ל"נעים בכביש", להעביר את הזמן או ללוות אותו. צריך להטות להם אוזן, לפתוח את הראש, לפנות להם מקום בלב.

וזה מפני שהטקסטים הם העיקר. בלשונו הבלוזית העשירה, בכתיבתו המושחזת והמבריקה, עתירת האירוניה, רוטבליט מתכתב עם כותרות העיתונים. מגיב לאירועים ולהתרחשויות, מגיש כתבי אשמה מדויקים ומתומצתים, מתריסים ומצמררים של חיינו.

המוזיקה, במחילה, פחות חשובה. היא משרתת את המלים, את הכוונה, את התובנה. מקדמת אותן באנרגיה מפעפעת וכבושה, חתרנית ומתפרצת, קצבית וטעונה, גם כשהיא מתוקה ורכה לכאורה. אין כאן לחנים מבריקים, אבל יש הפקה מלאת חיוניות, ובעיקר כוונות טובות ואנרגיות חיוביות.

"הסיפור הגדול" הוא האקספוזיציה לאלבום. שיר פוליטי שרואה בתולדות הסכסוך, למן ההבטחה המקראית, כמעשה האיוולת הגדול: "הסיפור הגדול, סיפור נהדר... עד שחל בו שיבוש ואת עצמו הוא סתר/ ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר/ הנרדף נעשה לרודף האכזר... ואומרים עוד מוקדם ואומרים מאוחר... מחכים שיבוא כבר נשיא או קיסר/ משיח, נביא, מצביא או חייזר/ שיודע לפתור את הבלתי נפתר/ להביא שוב תקוה להראות שאפשר/ לחיות בשלום בין הים לנהר". לרוטבליט מותר, הוא תרם, בגופו, את חלקו לסיפור הגדול.

ממנו הוא יוצא למסע בחוליי החברה הישראלית. הגרובי-פאנקי "אחד משלנו" הוא דיון בנורמטיביות הישראלית, שנעה בין גאווה וגאון לבין בושה וקלון, שהגיבורים שלנו הם מי שהצליחו לתפוש כותרת על הצלחה בעולם, לחיצה על ההדק, הכאת ילד או עשיית אקזיט. ואי אפשר להחמיץ את הציניות בנימה המסיימת: "איזה כבוד / הביא הוא לנו/ אחד משלנו/ אחד משלנו// אפשר באמת לברך/ שהחיינו...".

   

ב"רב מכר", שנעטף ברגאיי ביט בוקסי אופייני, ממוחשב ומסונתז, המציאות עולה על כל דמיון. כל מה שקורה כשר לשמש כעלילה של רב מכר, תמהיל של מין, פרסום, אלימות וכסף. ייפוי המציאות מככב גם ב"המקור מצטט העתק", שעניינו מראית העין, חיי השקר ושכתוב האמת: "מן המראָה שבתוך המראָה/ מן המראֶה שבתוך הנראֶה/ מכל הכיוונים אתה נראָה/ רק מאחד אתה רואֶה...".  רק חבל שרוטבליט נותן ידו לשיבוש הדקדוקי בניקוד המוטעה (לשון עבר במקום הווה), ומכשיר בגישתו הלא מדייקת את רשלנותם של עמיתיו בהגייה רבת השגיאות והטעויות, שמפשטת, מרדדת ומשבשת את כתיבתו היפה אם במכוון ובמישרין, ואם בבורות שבלא יודעין.

דיאלוג בין שליח ציבור לקהל מאמיניו

לב האלבום הוא יותר רך ומרוכך, מוזיקלית הכוונה. "פרזות" למשל, דן ברותחין את העוול שבהתנחלות בשטחים על חשבון עם אחר. פולק-קנטרי נוסח אריאל הורוביץ, שבסיסו משחק מלים מזהיר והקבלה בין מושגים גיאוגרפיים למונחים של התנהלות אנושית נפסדת. "...אז בנינו את עוולות/ והלכנו בגדולות/ וגם גזל עיר ואם/ מחורבותיה/ שוב בנויה לתלפיות/ כבשנים קדמוניות/ בין שפלות לעמק אין שומע// איך פורחת הקריה/ שמה קראנו אפליה/ שם נישאת מראש הרי קיפוח/ נידויים וחרמות/ במישור דעות קדומות/ שם בנינו את נזרע לרוח...". מופת לכתיבת טקסט.

באותו עניין גם "שייח' ג'ראח" האפי, שטעון במתק שפתיים, והוא קריאת תגר כנגד מערכת המשפט הישראלית, שששה לנשל ערבים מקרקעותיהם ו"שוכחת" שרבים מאיתנו, כולל המשורר עצמו, מתגוררים בבית נטוש: "העוול נעשה לא רחוק מביתי/ העוול נעשה כחוק/ בסמכות וברשות באישור משפטי/ אז למה אשתוק// בית המשפט העליון פסק/ השוטרים מסרו את הצו... והערב ירד על הבית הטוב/ ודבר המשפט נעשה/ משפחה ערבית יצאה לרחוב/ משפחה יהודית נכנסה... והיה כי יבוא יום אחד לפניכם/ הטוען להיות בעליו/ האומנם דין אחד יפסקו אז כבודכם/ לאזרח ולגר התושב?".

"קרא לי קודקוד" הוא דימוי למיליטריסטיות של חברתנו. שרואה את החיים כמשחק מלחמה, וחיה אותם בחוקים של ציד, צייד וניצוד. "יש לי ראש מלא בתחבולות/ איך לעשות מלחמה/ רק תגידו לי מי האויב, אני אגיד לכם מה". בקיצור, אל תלמדו אותנו ביטחון מהו. רק סמנו את המטרה ותראו יעילות מהי.

גם ל"מענה קולי" מבע פולקי תמים. מזכיר מאוד ולא רק הודות לשימוש בפראזה "התשמע קולי רחוקי שלי", את הצליל של "החלונות הגבוהים". ועניינו געגוע לתקופה תמימה של טרום טלוויזיה וקדם-סמרטפון, לפני השתלטות השימוש והצריכה הדיגיטליים על חיי התרבות והפנאי שלנו.

חלק זה מסתיים בשתי מעשיות עירוניות: "האיש בחליפת הזכוכית" שאווירתו כשל שיר ערש, עם כלי מיתר וסאמפלרים מעודנים, מעין אלגוריה מודרנית ל"בגדי המלך החדשים"; ו"אגדה אורבנית של סתיו", יצירה קטנה, יפה ונוגעת, כמעט ענוגה בביצועה, על אהבות אלימות וחיזורים קטלניים, והקלות הבלתי נסבלת של נטילת חיים בשם האהבה.

גם "קורח הטייקון" הוא סיפור אגדה מחיי היומיום, על מאחזי עיניים, שרלטני ממון, חמדנים תאבי בצע וחסרי מוסר ומצפון, שישמחו לעשות לביתם מהכסף שההמון עושה לביתו. הכוח של השיר הוא בצביונו  כדיאלוג גוספלי בין שליח ציבור לקהל מאמיניו: "קורח הטייקון/ בלעה אותו האדמה/ נעלם עם כל ההון/ שעשה ביושר/ ושעשה במרמה// הארץ רעשה/ הממשלה גיבשה/ התקשורת דרשה/ איזה ראש מיד/ משקיעים ברוח/ וברחובות התייפחו/ המון פושטי רגל/ המון פושטי יד... מכר אותנו, איך מכר/ ולנו מה נשאר?/ עוד ארבעים שנה במדבר".

עוד מענייני דיומא הוא מרוץ החימוש והידע הטכנולוגי הרה האסון שב"פצצה מתקתקת". חזון אימה אפוקליפטי שהחכמולוגים כבר איבדו, כנראה, את השליטה ואת היכולת לעצור אותו. בינתיים זה חלום, ביעות, סיוט, אבל לך תדע איך זה ייגמר. כי "בשקט בשקט, פצצה מתקתקת/ בשקט, בשקט, סופרים לאחור". היצירה הכי ממוחשבת באלבום.

   

מסתיים כמו מחזה יידישאי

רגע לפני הסיום, חורג רוטבליט מן התמונה החברתית לחיי הפרט והמשפחה. בהצצה דרך "הבמה הביתית" אל חיי נישואין וזוגיות משעממים, כהקבלה בין חיי משפחה לדמויות בהצגה. האם היא חייבת להימשך למרות הסבל השותק והמיאוס ההדדי. מקצב הטנגו המשודרג מנסה להצית חיים בזוגיות המתה.

האלבום מסתיים כמו במחזה יידישאי רב משתתפים עם "שיר האביונים". שיר חברתי טעון שעניינו חלוקת נטל, דלות ועוני. התנכרות וניצול, התעמרות והתעלמות מהחלשים בחברה, מחסרי הבית: "...הנטושים בצד הדרך/ שגם להם יש שם ויש פנים/ ולא רק גב לתת בעבודת הפרך// ...המשתכרים אל צרור נקוב/ כבויי המבטים שחוחי השכם  ...שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם...". מי ידבר בשמם? מי יתבע את עלבונם וכאבם? סיום מינורי, עצוב וכואב לאלבום מעורר, חשוב ונוקב.

שאלת השאלות היא למי מיועד האלבום - למשוכנעים או להמונים? התשובה, דומה, די ברורה. ביקורת ומחאה הארד-קור הם לא חומר ליצירה פופולארית. אולי בתוכנית סאטירית בטלוויזיה, אולי בטור אישי בעיתון נפוץ, אולי בבלוג קריא. למרבה הצער, עם כל החשיבות של תכניו והרצון היוקד לומר אותם ולהעמיד אותם בראש סדר היום של הדיון הציבורי, "החצר האחורית" הוא פמפלט. כרזה לנקודת המבט והמוצא של רוטבליט ושלושת מרעיו, של היגיון אוטופי וצדק אולטימטיבי. אבל אלה, להוותנו, לא גרים כאן.

ואולי ההופעה, לכשתקרום עור וגידים, אומרים ומנגנים, תצית את הבעירה. אם כי, לך תדע אם הצופים בה יבואו לכרות אוזן ברוב קשב, או לתת בראש ולהרים רגל.

החצר האחורית (עצמאי)


למועדי מופעים >

27/10/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. "מענה קולי" - לחן ועיבוד מבריקים ביותר (גם המילים)
המוסיקאי , (09/11/2013) (לת)
1. ביקורת מעולה. תודה.
שי , (02/11/2013) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע