סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: חג המחזמר
 

 
 
אוהד חיטמן נמצא בעמדת זינוק להיות כוח מוביל לעתיד לבוא בז'אנר. ולו רק בזכות היותו היוצר הראשון בדברי הימים של המחזמר הישראלי, שאחראי לכתיבת המחזה, הפזמונים והמוזיקה... עם הכשרון הנוצץ והבלתי מוכחש שלו, חיטמן עשוי להגיע רחוק, גם בברודוויי. ואם תיאטרון בית ליסין שסייע להפקה לא יהדק וימסד את קשריו עם 'בילי שוורץ' הוא עלול להפסיד להיט גדול
"חג המחזמר" הוליד לפחות להיט במות אחד: "בילי שוורץ" ועוד שני פוטנציאליים. עמוס אורן מדווח


היוזמה, ובאמת לא חשוב איך נולדה, ראויה לכל שבח. עובדה היא שהמחזמר הישראלי המקורי, הוא סוגה תיאטרונית שסבלה מחסך ממושך ומדאיג. ולא בכדי.

מחזמר הוא יצירה מורכבת מדי וכנגזר מכך גם יקרה מדי להפקה. אפשרויות הפיתוח וסיכויי ההיתכנות - הפקתית בכלל ומסחרית בפרט - של יצירה מקורית חדשה שמרכיביה הם מחזה, שירים ומוזיקה (שלא לדבר על כוחות ביצוע ומשאבי עיצוב) הם נמוכים עד קלושים.

שלוש שעות רצון

יוצא שהבמה הישראלית מתעסקת עם מחזות זמר בשלוש שעות רצון עיקריות: כשאחד התיאטרונים (לפעמים גם מפיק פרטי, ראו "צלילי המוזיקה" בהפקתו העכשווית) מתגייס לטובת בלוק-באסטר, ואז הוא פונה לאוצר המוכר, הבינלאומי בדרך כלל ("כנר על הגג",  "גברתי הנאוה" או "קזבלן" הנוכחיים, או "קברט", "המפיקים", "שיקגו", אחים בדם, יוסף וכתונת הפסים", "עלובי החיים" וגם "אביב מתעורר" ו"כמעט נורמלי"). המחזמר מוכן, צריך רק לנער ולרענן את התרגום וללהק כדבעי;
 
כשמפיקים פרטיים (וגם ממסדיים) מצטרפים לבוננזה המדומיינת של מופעי הילדים בחג החנוכה, ואז הופכים אגדות ומעשיות ל"מחזות-זמר" אד-הוק, מלהקים אותם באלילי זמר עכשוויים ובכוכבי טלוויזיה מצויים ומעלים אותם בהרצה מוגבלת, ואז ה"מקוריות" היא בפרשנות זמנית לסיפור מוכר ובחיבור מוזיקה שלא תחזיק מים. אם כי היו הפקות מוצלחות כמו "הקוסם" (על פי "הקוסם מארץ עוץ"), "המלך ואני", "ספר הג'ונגל", "אוליבר" ששברו את תקרת הזכוכית;
 
וגם כמענה מיידי או מושהה לצו האופנה, במתן תשובה למיוזיקלס מלאכותיים שמבוססים על יצירה של אייקון פופי (בהשראת "מאמא מיה" של "אבבא"), ואז נולדים "מרי לו" (שירי צביקה פיק; הבימה), "מיקה" (יאיר רוזנבלום; בית צבי), "גבר הולך לאיבוד" (שלמה ארצי; הקאמרי), "נתתי לה חיי" (דני סנדרסון; הבימה), "סיגל" (אריס סאן; יורם לוינשטיין/הבימה) או "פרח השכונות" (קובי אוז; באר שבע). לכאורה מקורי, במובן שזה "שלנו" וגם "חדש", אולם למעשה הלהיטים מוכרים והסיפור טלוא ומעושה. לרשימה זו שייך גם "הלהקה", שהפך למחזמר על גבם של להיטי להקות צבאיות וסרט קולנוע מצליח. כך שגם מקוריותו המוזיקלית מסופקת.
 
מצד שני, לא חייבים. השוק המקומי הקטן לא מבטיח חיי נוחות, שגשוג ופוריות למיוזיקל טהור משלנו. מיעוט מחזות הזמר הישראליים המקוריים, בהחלט מעיד על קשיי היצירה, הפיתוח וההפקה. ולא פלא שניתן לספור אותם - רובם ככולם אגב, נוצרו בשנות החמישים והששים - על אצבעות כף יד אחת, מקסימום שתיים: "קזבלן", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "עוץ לי גוץ לי", אולי "סלאח שבתי". האחרים, דוגמת "איי לייק מייק" או "חמש חמש" העתיקים, אולי השאירו להיט-שניים, אך כבר לא נדרשים יותר. ואילו "לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ" שקוע כאפיזודה בבצת הטריוויה.
 
הערת אגב: "איש חסיד היה", "אל תקרא לי שחור", "בני בום", "לילי גם", "בוסתן ספרדי" ודומיהם אינם מחזות-זמר הארד-קור, למרות שהם מכונים כך. הם יותר רביו מוזיקליים, הצגות מוזיקליות או הצגות עם פזמונים.
 
והנה באה עיריית בת ים והעומד בראשה שלומי לחיאני, ומולידה שעת רצון נוספת, גם היא בחנוכה: זירת הפקה למחזות-זמר מקוריים חדשים. אמנם השם, חג המחזמר, אינו ההברקה הרעיונאית המקורית יותר, אולם הרעיון ראוי להכרת תודה עמוקה, גם אם האמצעים והמשאבים שהעמידה העיריה מספיקים אך בקושי להפקה קונצרטית.
 
אבל בואו לא נהיה חזירים, לפחות לא בשלב זה בדרך החדשה. נכון שעלות ההפקה של הפסטיבל, הנאמדת ביותר ממליון שקל, כולל הפרס בסך 100 אלף שקל למחזמר הזוכה "בילי שוורץ", היא פינאטס בסוגה בימתית זו (מה גם שה"נהנית" העקרית מן התקציב היתה ובדין תזמורת הסימפונט רעננה, הגיבורה האמיתית של ה"חג", שהוציאה לפועל את המוזיקה וגם העלימה בנוכחותה את היעדר התפאורה, מרכיב מפתח בכל מחזמר), אך היא צעד בונה אמון, נחשוני וחיוני.

כשהתיאטרונים, גדולים וקטנים, יכירו בחשיבות המסגרת ובתרומתם לפיתוח המחזמר הישראלי, תגדל מן הסתם תמיכתם (מעבר להעמדת חדרי חזרות ומחסני האביזרים והתלבושות לרשות ההפקות), ובעקבותיהם תהיה חייבת להגיע תמיכת המדינה, שהתרבות שלה-שלנו יוצאת נשכרת. לשם כך צריך לגלות עקשנות ועקביות, הנדרשות לעמידה בקריטריונים ממלכתיים לגבי תמיכה בפסטיבלים.

ארבע ההפקות שנטלו חלק בחג המחזמר הראשון היו נציגות ז'אנרים שונים. "בילי שוורץ" ייצגה את הטיפוס הקומי-קליל-מסחרי המובהק, נוסח ברודוויי, שמעמיד במרכזו גיבור חנון שמתפתח מול עינינו והופך לכוכב; "בדידותו של אדם" ייצגה מודל אופראי-אפי-טראגי, שמתפרש על פני תקופה ארוכה וכל המלל שלו, אריות ורצ'יטטבים, מושר; "כלה על הנייר" היא נציגה לדרמה אופראית תקופתית, רצינית ומציאותית, שעלילתה מתבססת על מהלכים ואירועים היסטוריים שמבקשת להגיד משהו על חיינו העכשוויים; ו"זרעים רעים" שמתכונתה בכלל אופרת רוק ובמרכזו משולש אוהבים ותריסר שירים שבהחלט יכולים לחיות במנותק ממנו.



 ההצגה הזוכה, בילי שוורץ (תמונות יח"צ)




חיטמן יגיע רחוק

 
"בילי שוורץ" (מחזה, פזמונים ומוזיקה: אוהד חיטמן, בימוי: דניאל אפרת, ניצוח: רועי אופנהיים) זכה בצדק בבכורה ולו רק מפני שהיה כתוב כהלכה וזכה להפקה השלמה, המאוזנת והמוכנה מכולן לעלייה מיידית על במה (בתיקונים קלים ולאחר הקמת תפאורה מתאימה).

טלי אורן בתפקיד הראשי של בילי, המזכירה האפורה והמגושמת, שחולמת על אהבה ולא מעזה לחלום על קריירה, הופכת עם המימיקה הנפלאה שלה את השואו-קייס להצגת תכלית מבריקה ו-וירטואוזית, במשחק ובשירה גם יחד. לצידה הרשימו, הסעירו ורגשו מיקי קם בדמות אִמהּ, והצעיר הכריזמטי אמיר הלל, בדמות מחזרה העקשן. גם יובל ינאי, שחקן "גשר" והסיט-קום "משפחה לא בוחרים", הפליא ביכולת השירה שלו.
 
המחזמר המשעשע, שמתחיל כפארודיה על "אסתי המכוערת" ומסתיים כסאטירה על תוכניות הריאליטי,  היה גם היחיד שנענה לכללי התנועה (כוריאוגרפיה: עומר זמרי) ונהנה מבימוי קולח, רב המצאה, השראה ונאמברים של אפרת.
 
בעיקר הוא מעמיד את אוהד חיטמן בעמדת זינוק להיות כוח מוביל לעתיד לבוא בז'אנר. ולו רק בזכות היותו היוצר הראשון בדברי הימים של המחזמר הישראלי, שאחראי לכתיבת המחזה, הפזמונים והמוזיקה. עד כה כל מחזות הזמר המוכרים נוצרו מאיחוד כוחות של שניים-שלושה יוצרים: סופר-מחזאי, כותב שירים ופזמונים ומלחין ויוצר מוזיקה. עם הכשרון הנוצץ והבלתי מוכחש שלו, חיטמן עשוי להגיע רחוק, גם בברודוויי. ואם תיאטרון בית ליסין שסייע להפקה לא יהדק וימסד את קשריו עם "בילי שוורץ", הוא עלול להפסיד להיט גדול.

יותר מדי מעמדי סיום
 
מחזמר נוסף שדרכו אל הבמה נראית סלולה הוא "כלה על הנייר", ולו רק כהמשך לסיוע המוקדם שניתן לו מצד המשכן לאמנויות הבמה (קרי, האופרה הישראלית) והתיאטרון הקאמרי. מן הסתם בזכות המוניטין של הכותבת נאוה סמל כיוצרת מחזאות אופראית ("צחוק של עכברוש" ו"לעוף מכאן").
 
כמותם, גם הוא יותר אופרה ממחזמר ומבוסס על סיפור קצר של סמל, שבמרכזו משולש (ואולי מרובע) אהבה בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. התושייה העברית מערימה על הבריטים ומשיגה תעודות עלייה לארץ באמצעות נישואים פיקטיביים, על הנייר. העלילה מתרחשת כשאחד הנישואים "משתבש" והכלה מסרבת להתגרש. עוד בפיסת הנוסטלגיה: קצין בריטי מאוהב, נער חולמני חובב קולנוע ויחסי שכנות ורעות עם ערבים בני המקום.
 
המלחין דניאל סלומון חיבר מוזיקה יפה וזורמת שמקושטת בכמה מספרים מוצלחים שיכולים לעמוד כשירים לכשעצמם. צדי צרפתי ביים במקצועיות ובתנופה, פה ושם בקריצה בידורית נלעגת, אולם ללא כוריאוגרפיה. ההפקה זקוקה להידוק ולליטוש וגם לפתור בעיות ליהוק ומשחק.
 
השחקן הראשי ארז רגב חסר כריזמה ודמותו נעלמת ליותר מדי זמן; אגם רודברג מתוקה ויפה עד כאב אבל נראית כלקוחה מסרט אחר; מייקל הרפז (לשעבר "היי פייב") מרשים בשירה ומפתיע במשחק; ואת ההצגה גונבת תימור כהן בדמות קומית-טראגית טמפרמנטית ועסיסית. כרגע יש למחזמר יותר מדי מעמדי סיום, וההפי אנד שלו מתוק מדי.

אופרת רוק, לא מחזמר
 
לטעמי, "זרעים רעים" לא היה אמור להיכלל בתחרות הזאת, מן הטעם הפשוט שאיננו מחזמר. הוא מתכוון להיות אופרת רוק, אבל יש בו יותר מדי חורים וחסרים. המחזה קלוש. לכאורה משולש אוהבים שבו מיטלטל גבר מובטל בין שתי אחיות סקסיות שיחסי האהבה-קנאה ביניהן מבלבלות אותו. למעשה זו פנטזיה אירוטית שמתנהלת במוחו של הגבר, חלום של לילה אחד, שבבוקרו הכל משתנה.
 
הכתיבה (גל אפק במחזה בכורה) פשטנית, אוצר המלים דל, הדיאלוגים רדודים, העלילה סכמטית ממש כמו שמות הדמויות (קיד, בייב וסיס), וההפקה נראית כמו תריסר שירי רוק (לא רעים האמת, לחנים ועיבודים: אפי שושני) שחוברו בתפרים גסים להתרחשות בימתית, כשהליווי המוזיקלי בנוי מראש לחיות ללא 12 נגני הסימפונט (שנראו מובכים ומשועממים), אלא עם רביעיית גיטרות, בס, תופים וקלידים.
 
גם הבימוי של רן שחף, יוצר פרינג' עם מוניטין בהתהוות, איטי ולאה, שאיכשהו ניצל בזכות מקהלה צבעונית (תלבושות: דלית ענבר), להגנית ותוססת של שש שחקניות, שהן הקולות הפנימיים של שלוש הדמויות המרכזיות. בולטת בהן ניצן רנגיני, שמאפילה לפרקים על המשולש המרכזי החלול והרחוק מלשכנע (איל שכטר, רעות פיש ועינב ברלוי). תחושתי היא שחיבורה של "זרעים רעים" ל"פסטיבל" מצטייר כתשלום מס למוזיקת הרוק, שלא נגיד שאינו פתוח לצליל עכשווי.

פס קול נהדר וחורים בסיפור 

 
גם את "בדידותו של אדם", המחזמר הרביעי (כתב מאור כהן עם מוזיקה משותפת לו ולעדי דרוקר), מאפיינים לא מעט ליקויים, אבל כמחזמר אופראי, "כבד" וטרגי (שלא מסתיר דמיון בהיבטים לא מעט ל"עלובי החיים"), הוא הציג יצירה מוזיקלית מגובשת, מרשימה ומהנה, וצמד יוצרים מבטיח.
 
העלילה מתרחשת על פני עשרות שנים. במרכזה אהבה בין חייל יהודי בצבא הגרמני שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לבין צעירה גרמניה, בת לפוליטיקאי שאפתן שמתנגד לקשר ביניהם ומועיד אותה לגרמני עשיר. חורים בסיפור, ניסיונות רצח (אחד מוצלח), מזימות פוליטיות ומרי חברתי על רקע כלכלי מטלטלים את ההתרחשות מאריכים אותה ואף גורמים לאפוס לאבד כיוון ולבלבל באמירה.
 
הליהוק בעייתי, במיוחד בדמותו של אדם, גיבור המחזה (דדי זוהר חיוור כשחקן ועוד יותר כזמר). בגדול - השחקנים אינם זמרים והזמרים אינם שחקנים. גיל אלון ואורי הוכמן מגייסים את כל מקצוענותם כדי לצלוח את הבימוי חסר המעוף של איקה זוהר, כשבין הנשים מרשימה (ואף מרגשת) חני דינור ביכולתה הזמרתית. ועדיין, פס הקול הנהדר, המאמץ הזמרתי הנדרש, התזמור המרהיב והנגינה הנפלאה של הסימפונט (בניצוח ארז טל) מצדיקים הידרשות עתידית ליצירה זו, אפילו על במת האופרה הישראלית.

באשר לפרס הכספי, שניתן "כתמיכת עיריית בת ים להמשך דרכה העצמאית של ההפקה", אמנם הוא הגדול ביותר שמחולק בפסטיבל תיאטרון מקומיים, אולם הוא טיפה בים, ועדיף היה לחלקו בין כל ההפקות כאות תודה וכפיצוי כספי ליוצרים והמבצעים שהשקיעו את מרצם וזמנם.
 
אגב, בניגוד לאופטימיות של המנהל האמנותי אורי פסטר, שקרא למחזאים ולמוזיקאים להתחיל ולכתוב עבור חג המחזמר בשנה הבאה, יצירת מחזמר היא מעשה הרבה יותר מורכב מעשייה של מהיום למחר.


למועדי מופעים >

08/12/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע