סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אינדי נשי
 

 
 
על החדשים של דניאלה ספקטור, מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, שרון טובה לוי, ליאת הבר ותמר אנטלר


שרון טובה לוי. דברים נוצצים

יש להעריך מוזיקאים שמסתפקים במועט כדי להחזיק הרבה. ותיקים ועל אחת כמה וכמה מתחילים. כאלה שאומרים רק את מה שצריך. ולפעמים די ב-EP, ארבעה עד שישה שירים. הריסון והאיפוק הזה לא פשוטים בעבור יוצרים בתחילת דרכם, שששים להתפוצץ ולסמא את סביבתם בזיקוקים של כישרון.

שרון טובה לוי (שט"ל כפי שהיא מכנה את עצמה) היא דוגמה טובה להיפך הגמור. רק חמישה שירים יש ב"דברים נוצצים", ונדמה שהם רק הבקרוב של הכישרון, קומץ שאינו משביע את הארי. בעיקר מפני שהכל שלה: מלים, לחנים, עיבודים והפקה מוזיקלית, שירה ונגינה בכל כלי הנגינה, אימוץ סאמפלרים וקולות מן האוויר החופשי (כגון נשימות, דלתות נטרקות וטפיפות נעלי עקב) וגם גרפיקה וארט חזותי.

שט"ל, בעלת חינוך קלאסי, מגמת מוזיקה בתיכון, תלמידת קומפוזיציה ברימון ועתה סטודנטית באקדמיה למוזיקה בירושלים, מגדירה את סגנונה המוזיקלי כאתנו טריפ-הופ, אבל אל תולכו שולל: זה הרבה יותר פשוט וידידותי לאוזן מאשר ההגדרה.

השירים שלה קצרים. סוג של פואטיקה עברית חטופת מבעים. תימצות וביטוי של תחושות מנוקדות באירוניה ובהומור לא מבוטלים. ובעיקר סאונד משכר ומטמטם שיש בו מכל הטוב שתרצו לאחל לעצמכם. בשירה שלה יש גם תמימות וגם נואשות, גם רכות וגם עוצמה, גם לחישה וגם צעקה, ובנגינה? הו-הו. איזה בלגן יצירתי ססגוני של צלילים מפתיעים ומסקרנים, מרתקים ומהפנטים, מכל התחנות המוזיקליות שבדרכה וביד אמן מדויקת.

18:55 דקות שחולפות כמו טיל. ההרגשה היא כמו לסיים אטרקציה מלהיבה בפארק שעשועים: היה משגע אבל רוצים עוד, ומיד. במחשבה שניה, שט"ל מפחידה אותי. היא יודעת יותר מדי, שלא להגיד הכל, ולא זקוקה לסיוע של אחרים. מה שעוד מצפה לנו ממנה. וואו (עצמאי).

   

מאיה בלזיצמן ומתן אפרת

אם שט"ל היא הפתעה, מבמ"א (הקיצור המוצע שלי לשיתוף פעולה זוגי מסעיר זה) הוא מניה בטוחה. ציפייה שמגשימה את עצמה. לפחות בכל האמור לגבי מחציתו הראשונה. מי שניגנה צ'לו בשירות כל האמנים הנחשבים בסביבה, ובשנים האחרונות עושה לביתה (כפי שנהוג לומר) גם כזמרת-מבצעת ייחודית בשירתה ובפרשנותה. גם הוא אינו קוטל קנים כמתופף צעיר, מבוקש ומעודכן.

באלבום שמונה יצירות: חמישה שירים באנגלית, בהם שניים מרשימים במיוחד (Never ו-Outside) שנכתבו עם אלה רונן; רק שניים בעברית ("מישהו" הנהדר של רחל שפירא, ו"כל מה שרציתי" שחיברו בעצמם) ועוד קטע אינסטרומנטלי (הארוך באלבום, 6:20 דקות, שמפגין את דיאלוג הנגינה המרשים והמועשר ביניהם), על פני 38:28 דקות.

בעבורי, העדפת האנגלית היא אכזבה מסוימת. תומכת ומנמקת אולי קריצה לשוק בינלאומי, אבל מבחינתי מסמנת ויתור נחפז מדי על התמודדות עם יצירה מקורית בעברית). גם מבמ"א משלבים ומתבלים את המהות הבסיסית שלהם, כ'צלנית וכמתופף שגם שרים, בכלי נגינה נוספים, אולם העיבודים וההפקה המוזיקלית של הג'יניוס רע מוכיח (וגם התכנותים של לני בן בסט), דואגים לא לסטות, משאירים את הצ'לו והתופים האלקטרוניים במרכז, בלב חגיגה הרמונית מסעירת חושים שהמלה קסומה קטנה עליה.

גם כאן הגדרות עשויות להטעות ולבלבל. הדמיון הוא חסר גבולות, מקורות ההשראה ומחוזות הנהייה מגוונים ומפתיעים, והפופ-פולק הוא בינלאומי, בכל שפה ועם כל כלי נגינה. גם היעדר הטקסטים אינו חסרון, כיון ששירתה המרהיבה והמלאכית, הצחה והצלולה של M, מייתרת את ההדפסה (כמו ב-Free at last, בעקבות מרטין לותר קינג). בשל תנאי צפייה לא נוחים, לא צלחתי למרבה הצער, את הופעת ההשקה שלהם בתמונע תל אביב, אבל אני לא מוכן לוותר להם. ואני רוצה לקוות שגם אתם לא תוותרו על הזמנה למסע משותף עם מאיה ומתן (נענע דיסק).

 

 

מאיה-בלזיצמן-ומתן-אפרת-1גיל-שני.jpg
מאיה בלזיצמן ומתן אפרת (צילום: גיל שני)

ליאת הבר. Flying  on a kite

חיכיתי מהקיץ להופעה של ליאת הבר בחלל ידידותי, אולם בכישרון רב פישלתי והצלחתי לפספס את הופעתה באוזן בר בשבוע שעבר. וכדי לזרז את הגיחה הבימתית הבאה זו ההזדמנות להתייחס ל-EP הבכורה המיוחד והמסקרן שלה. בעיקר בזכות הסאונד הייחודי שלו, הן בשירה הן בהפקה, שזרקו אותי שנים רבות לאחור, לימים של פופ יפני במצעדי הפזמונים.

יותר משיש בהבעה שלה מבטא ישראלי היא נשמעת לי מן המזרח הרחוק בקול הדק והגבוה, בשירה הרועדת משהו, כשהעיבודים - התזמורתיים סימפוניים מצד אחד, והפופייפ-לוליפופיים מצד שני - עוטפים אותה ואת שירי האהבה המתפנקים שלה במתיקות נעימה, תמימה וממכרת של ימים עברו. בלעוף כמו עפיפון (גם הוא סימבול יפני, לא?) שישה שירים באנגלית, כולם פרי עטה, מלים ולחנים. המפיק המוזיקלי נועם עקרבי נעזר בשירותיהן של רביעיות מיתר וכלי קשת (כן, גם מאיה בלזיצמן בהן), שלישיות כלי נשיפה וגם שלישיות של זמרות ליווי, להעשרת הסאונד ולהפיכתו למענג במיוחד (זו הסיבה שלמענה ביקשתי לתהות על היישום הבימתי).

ה- EP בן ה-22:10 דקות אולי לא מגוון מספיק, לא מתפתח במיוחד, אבל ראוי לתשומת לב. לך תדע מה תהיה ההפתעה הבאה מכיוונה של ליאת הבר. (עצמאי)

   

דניאלה ספקטור. כל הדברים היפים באמת

עם אלבום שלישי (אחד בשותפות עם בעלה, בן) דניאלה ספקטור כבר מספיק ותיקה, מנוסה ומוכשרת להעתיק את זירת השוליים שלה עוד יותר אל המרכז. בבשלותה המתפתחת היא אחראית הפעם לעיבודים ולהפקה המוזיקלית, כשהעזר שכנגדה, מסייע בעמדות הנגינה, ההקלטה והמיקס (בלזיצמן גם פה, אם תהיתם).

גם כשהוא נקי ממחשבים, סינתיסייזרים ותכנותים, הצליל של ספקטור מתכתב עם אווירה אלקטרוניקה. ולמרות המתכתיות הצוננת, המדויקת, המדוקדקת והיבשה לפרקים של המבע האינסטרומנטלי, נושב מהשירים (עשרה שירים על 40 דקות) חום נעים, הרבה בזכות - מן הסתם – נושאי הכתיבה שלה, שאם לא עוסקים בישראליות ומתכתבים איתה, לפחות מוכרים ונהירים לה.

כאלה הם למשל הסיפורים התנ"כיים של אברהם אבינו ויונה הנביא, שניצבים במרכז שני הלהיטים הגדולים של האלבום: "אברהם" שאותו מובילה נגינת גיטרה מכמירה שלה (עליה היא חוזרת, ביופי לא פחוּת, גם בשיר הנושא) ו"לווייתן" שתופש זווית משפחתית מעניינת ומתנקד בבנג'ו.

יש משהו יפה, אצילי ואפילו אפוף הוד ומסתורין, באסתטיקת ההבעה המוקפדת, המכובדת, הנקייה והזהירה של סקפטור. הכתיבה שלה קרובה יותר ללשון הדיבור היומיומית מאשר לשפת שירה. ואת הדברים הכי חשופים וכואבים ("באונקולוגית", רק היא ופסנתר מרטיט) היא אומרת ללא התפרצויות רגש ופרצי רגשנות.

ולמרות הכל האופטימיות שם, בילט אין (ראו את שם האלבום). אם כבר כלי הנגינה עושים את העבודה במקומה, כמו נגינת הפסנתר של עינב ג'קסון-כהן ב"פעמונים", הפסנתר  שלה ב"אין לי ברירה" או השילוב שבין כלי הנשיפה (ציזלינג וסלוצקי) לתופים (יעקובוביץ') ב"רעם תותחינו". עבודה יפה, בשרנית ומרשימה ביותר, כמו אומרת הגיע הזמן שתיקחו אותי ברצינות. (High Fidelity).

   

תמר אנטלר. Surreal Lipstik

גם אצל תמר אנטלר, היעדר הטקסטים (ועוד באנגלית!) אינו משמעותי. יכולתה כמבצעת ווקאלית נמצאת במוקד, כשמקורות ההשראה בג'אז אינם מוסתרים. הפקתו המוזיקלית של דור עזריאל חושפת את פניה הרבות ואת אפשרויותיה במגוון סגנונות, ואנטלר - בהובלתם של הפסנתרן אבי אדריאן, נגן הבס אריק ווליניץ וחטיבת כל נשיפה - לא מחמיצה אף הזדמנות להתרועע ולשחק עם צבעים ג'אזיים שונים.

מפאנקי-גרובי בפתיחה (As I crawl), דרך שירת סטנדרטים (The right track) ושעשוע בי בופי (Bip bap another drop) ועד הרפתקנות ביורקי (Throw the key ו-Noises) או התפנקות מלנכולית-חושנית מונרו'אית  (Far). אם ב-Minha casa היא מצדיעה למורשת הפורטוגזית של אמה, ב-Spin those wheels היא מרחיקה לכת ברזילאיות הארד-קור פרועה עם ג'וקה פרפיניאן בכלי הקשה. הצ'לו, במקרה שלה, מופקד בידיה של קרני פוסטל. תשעה קטעים על 42:30 דקות כחומר למחשבה.  (עצמאי).

   


08/02/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע