סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: שי צברי
 

 
 
האלבום מרשים הרבה יותר מאשר ההופעה, כי הוא גם מאפשר לראש לעבוד ולמוח לדמיין. ההופעה לא מאכזבת כמו שהיא לא מתחברת. כי כסולן "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" זה אולי מספיק, במיוחד כי הוא לא לבד. אולם להשקתה של קריירת סולו, זה מעט. לא מספק. וההרגשה היא שמגיע לשי צברי יותר"
"נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" משתלטת על ההופעה של שי צברי והתוצאה: לא לטובתו


ההייפ המטורף סביב שי צברי משתק אותי. אני לא מצליח להתחבר אליו. אל ההייפ. נחשול הפרגון, חסר המעצורים כמעט. כאילו צברי הוא הקול החשוב הבא, התקווה הגדולה של המוזיקה הים תיכונית הישראלית. ולא ים תיכונית כתואר מכובס לפופ המזרחי. אלא ים תיכונית אתנית, שורשית, אמיתית, מלהיבה ומרגשת.

למה עושים לו את זה? הוא בסך הכל רוצה לעשות את המוזיקה שלו, לא לשאת את הגחמות, התקוות והתשוקות של אחרים.

אלבום סולו או אלבום של להקה

מההיכרות החטופה והלא מעמיקה שיש לי עם צברי לאורך השנים האחרונות, לא הצלחתי לתהות על קנקנו כאותו יוצר וזמר ייחודי שכה מדברים בשבחו. הוא הוגדר כבן טיפוחיה של אהובה עוזרי; הוצג כבן לווייתו הבימתי של ברי סחרוף; הבליח כזמר אורח בפרויקט של עידן רייכל, באלבומים "בין קירות ביתי" ו"רבע לשש".

הוא ריגש לרגע ארוך ב"מעליי דממה", מחוות "עבודה עברית" ליצירה של עוזרי, כשהתכבד בשיר הנושא; הרשים כצלע במשולש היצירתי-ביצועי של "טוב שהעולם גדול" משיריו של אבות ישורון (לצד כרמי זיסאפל וערן ויץ); אבל גם הצטייר (בגיחות הבימתיות שלו שאני ראיתי) כספק MC , ספק מעודד קהל.

גם לא הצלחתי לגבש דעה מוצקה לגבי הקול והשירה של צברי. היו פעמים שהוא נשמע לי זמר נשמה מלהיב, אבל היו לא מעט מקרים בהם יכולתו הקולית לא הצליחה להתמודד עם האתגרים הבימתיים שהוצבו בפניה. וכבר הבעתי דעתי על כך ברשימותיי הקודמות.

עתה, כשהוא בן ארבעים וחצי, סוף סוף יש לשי צברי, אלבום בכורה. "שחרית" שמו. 11 קטעים, כולל "מעליי דממה" של חני ארבל כרצועה נועלת, סוג של בונוס – תשעה שירים וקטע אינסטרומנטלי אחד.

השירים, שלא מעטים מהם זכו להשמעות יפות בתחנות הרדיו, נחלקים לשתי חטיבות יצירתיות: מצד אחד שירי משוררים כגון: אברהם חלפי, יהודה עמיחי ואלי אליהו, (ששיריו הולחנו על ידי דודו טסה באלבומו "עיר ובהלות"), מצד שני פיוטים וניאו-פיוטים (משל הרב סעדיה גאון וחביבה פדיה וקולגות מפתיעים בני זמננו).

צברי הלחין "נטו" רק ארבעה. הוא מעורב בהלחנת ארבעה נוספים. אני מציין זאת לא כדי לגמד מכישוריו כיוצר, אלא להבהיר ש"שחרית" אינו אלבום הסולו האולטימטיבי הצפוי. זה יותר אלבום של להקה, מאשר של יוצר בודד.



שי צברי (צילום: גאיה סטרדל)


שמח שהוא תלוש ומאולץ

הלהקה במקרה זה מכונה בשם היומרני "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון". מונהגת בידי נגן הקלידים והמפיק המוזיקלי אסף תלמודי, כשלצדו אחיו אייל תלמודי, בקלרינט וסקסופון, גרשון וייספירר בעוד חשמלי ובטרומבון כפתורים, איתמר ציגלר בגיטרות, חשמלית ובס, וניר מנצור בתופים וכלי הקשה אלקטרוניים. ועל הבמה (כשאמיר ברסלר ממלא את מקומו של מנצור בהופעה בה נכחתי) הרבה יותר מאשר בדיסק, זו להקה, כשצברי הוא הקול, אחד הכלים שלה.

רוצה להגיד, שאם האלבום עוד נותן לו מרווח ראוי ומכובד של זמר סולן, על הבמה צברי צריך להיאבק במגבלותיו הקוליות, בצליל הדומיננטי של "נבחרת הגרוב" וגם בכוכבות המאפילה של חברים מסוימים בה. התוצאה? לא לטובתו. יש משהו מלאכותי ומעושה בחיבור ביניהם. חוסר התאמה בין הצליל, הטמפו והאנרגיות של הנבחרת לבין הקול היצירתי של צברי והלוק שלו - כאיש גדל מידות.

לא כל מה שמתאים ל"אוי דיוויז'ן", הרכב הכליזמר היידישאי בן זמננו של אסף תלמודי, אוטוריטה אקדמאית ומוזיקלית במוזיקה האתנית האלטרנטיבית היהודית, או ל"מאלוקס" החתרני-ניהיליסטי של אייל תלמודי ו-וייספירר, יכול להסתדר עם השירה של צברי. הם לוקחים אותו לגרוב בלקני ים תיכוני  בינלאומי, אלא שהבלוז המזרחי של צברי ומסורת הפיוט שספג בבית התימני, לא מתחברים, לא נדבקים.

לי זה נראה שהם חיפשו יציאה של סולן תימני, שתעניק לסאונד המצוחצח, השכלתני והמוקפד, ארומה של רגש וחום. שתצליח לפרק את הניכור והריחוק בנגינת הקלידים והנשיפה ותיצור חאפלה בימתית עתירת נשמה ותשוקה. ובמיוחד ניכר הדבר באלבום ב"הורה נופלת מהרגליים 2" האינסטרומנטלי (לחן: אסף תלמודי) שאין לו שום קשר, זיקה וחיבור לאישיות ולמהות של צברי. ובהופעה אלה קטעי הנגינה "לונגה" בפתיחה ו"אוקראיני" לקראת סיום. למרבה המזל נחסך מאיתנו בהארה ובהבנה של תוך-הופעה קטע נוסף כזה, "בולגרי".

השמח שנבחרת הגרוב הזאת יוצרת הוא תלוש ומאולץ. לא אמיתי, לא מייצג שום יישות חיה קיימת. הגרוב של תלמודי מעקר את התימניות והמזרחיות המובנות של צברי, הופך אותן לפאנפייר קר, מנוכר ואוטומטי, עם אנרגיות של ביטים אלקטרוניים, לא של רגש אנושי. ובכך, לטעמי, נגרם עוול לצברי, לכישוריו וליכולותיו. ומאיתנו נמנעת האפשרות לתהות על קנקנו וליהנות מכשרונו.

טברנה יהודית

לא שאין שירים ראויים וטובים ב"שחרית". "לווי אותי" שהלחין ברי סחרוף למלים של עמיחי, הוא שיר מונומנטלי -  בלחן, בביצוע, בנוכחות, באימפקט. גם "קשה בלילה" שהלחין צברי עצמו (בהשראה ברורה של עוזרי ובהתכתבות עם מסורת השירה המזרחית של שנות השבעים) למילים של חלפי, הוא אולי ההישג היצירתי הגדול ביותר שלו, כשתלמודי מפליא לאפיין את השיר בנגינת אורגן מפוסקת ומודגשת.

הפיוטים שצברי הלחין ("אבוא בגבורות אדיר" המונוטוני קמעה ו"תפילת הדרך" המהורהר מסידור התפילה של סעדיה גאון ו"המלך" של פדיה בפיוט שכולו שירת גברים), ואלה החדשים שהצליח לחלץ מדן תורן ("הניחי לי" בצעד תימני אוליארצ'יקי מפתיע) ובעיקר מנועם רותם (!) ("זהב ליבי" בהשפעה ערבית ו"כח עליון" הלטיני משהו) במה שמצטייר כתוצאות מוצלחות של סדנת פיוט יוצאת דופן (מה שלא מבטיח עדיין את מקומם במופע), הם הישגים לא מבוטלים שרק מגדילים את הבלבול באשר למיצוב ולתיוג שלו.

עירוב של שירי קודש ויין, תפילה ובקשות, עם בלדות אהבה ולהיטי רדיו. ולא אמרנו מלה על היעדרם של שירי אבות ישורון שהלחין.

כשבעים דקות נמשכה ההופעה של צברי. אמור היה לשיר תשעה שירים מהאלבום. הסתפק בשמונה, כשבנוסף לשני השירים של רותם (שנכח בהופעה), גם "תפילת הדרך" נשאר בחוץ. למן הרגע הראשון, צברי שובר את הפורמליות ודבק בפאמיליאריות כמנחה טקס ושירת רבים, בניסיון לייצר טברנה יהודית שבה לקהל מותר לשיר, לשרוק, לרקוד, לצעוק, לעשות מה בא לו.

הוא לא מסתפק בכך. הוא מחפש יותר מהשתתפות. גם אהבה. את ההנחיות המילוליות הוא תומך בג'סטות, במבטים ובתנועות יד מזמינות (למחיאות כפיים קצובות), ואף יירד להתחכך בקהל, לחוש מקרוב בהלמות לבו. לפעמים הוא מואזין, לפעמים מאוואלניק, לפעמים אפי נצר כזה, גם דרשן וחזן, ובעיקר שליח ציבור ומנחה שירת רבים והתלהבות המונים, מאשר שר שירים.

כאמור, הוא לא הסולן האולטימטיבי, גם לא האופטימלי, ל"נבחרת הגרוב" הזאת. במיוחד כשהוא מופיע לצידו של אייל תלמודי, חיית במה עתירת אדרנלין, שמחליף צורה בכל הרכב ובכל מופע. לתלמודי זה יש נטיות בלתי נשלטות להפגנת נוכחות ולהשתלטות, וצברי לא בדיוק האיש שייאבק בו על מקומו על הבמה (אפילו שהם מתגוששים גופנית גב אל גב).

גם וייספירר - נגן נהדר, מלא רגש, טכניקה ושליטה - אינו קוטל קנים וגונב את ההצגה לא אחת בזכות נגינתו המופלאה בעוד ובטרומבון המשונה שלו, וגם בזכות קומתו הקטנה. כך שזו לא בדיוק ההופעה של צברי.

מגיע לו יותר

"המלך" מתגלה גם על הבמה כפיוט ניאו-קלאסי מרשים. "הניחי לי" מעמיד את הקהל על הרגליים ו"לווי אותי" מתפקד כהמנון הופעה לכל דבר. אהבתי את העיבוד יוצא הדופן וחף מקרנבל הגרוב החשמלי שמסביב של "מעליי דממה". ללא השמח, רק הנוגות של וייספירר ב"טרומבון" שלו וליווי צנוע, אגבי כמעט, של תלמודי בקלידים. כמו להדגיש שהשיר הזה על-זמני, לא שייך.

בשירי "שחרית" נשזרו גם "שלום לך דודי" שאותו שר צברי ב"אדומי השפתות" של סחרוף ומוכיח, שבו נמהלה שירת ג'יפסי קינג צרודה וחמה; "הפיוט "קול קורא לי במדבר" בגרוב ים תיכוני; ו"עמק הפרחים" גם הוא של עוזרי, כהדרן יחיד.

איך אסכם? האלבום מרשים הרבה יותר מאשר ההופעה, כי הוא גם מאפשר לראש לעבוד ולמוח לדמיין. ההופעה לא מאכזבת כמו שהיא לא מתחברת. כי כסולן "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" זה אולי מספיק, במיוחד כי הוא לא לבד. אולם להשקתה של קריירת סולו, זה מעט. לא מספק. וההרגשה היא שמגיע לשי צברי יותר, בהפקה אקוסטית חמה, עשירה ומחמיאה, עוטפת ומפרגנת. אין לי בכלל ספק שהיא תגיע.


שי צברי, שחרית. נענע דיסק

שי צברי ונבחרת הגרוב של הים התיכון. גולה פתח תקוה. חמישי, 26 בפברואר 2015


למועדי מופעים >

04/03/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע