סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: נתן גושן
 

 
 
בעוד אצל יוצרים אחרים באותו סוג התכוונות ניתן להבחין בהתפתחות ובהתגרות יצירתית לאורך שנות פעילותם, גושן – כבר אלבום שלישי – מסרב להתבגר, או נכון יותר לצאת מהמוד הדכאוני-המיוסר שלו, וממשיך לעשות את אותו דבר בדיוק"
עמוס אורן הוא כנראה לא קהל היעד של נתן גושן, אבל גם שיר, שנמצאת רגע לפני גיוס, לא התלהבה


נתן גושן הוא סוג של אניגמה. הוא אחד הזמרים הצעירים (29) המצליחים יותר בפופ הישראלי בעת הנוכחית. "דברי איתי יותר" הוא אלבום האולפן השלישי שלו בתוך ארבע שנים (קדמו לו "נתן גושן" ב-2011 ו"בין כל הרעשים" מ-2013).

הלהיטים שלו מפוצצים את הרדיו, אם גלגל"צ היא התחנה האהובה עליכם. אולם הניסיון להסביר, לנתח, סתם לתהות על קנקנו, מותיר אותי בתחושה של תבוסה. אין  לי מושג מה גורם לו להיות כזה להיט.

כאב, עצב, יבבה חנוקה

האמת היא שאני מיתמם. אני מסרב להבין את גושן ואת התופעה שהוא עומד במרכזה, מפני שגושן פשוט לא פונה אליי, וגם לא – אם תורשה לי הכללה - לבני גילו ולבטח לא למבוגרים ממנו. הוא לא הראשון (וגם לא האחרון מן הסתם) שהשירים שלו מיועדים רק לבנות עשרה.

אולם בעוד אצל יוצרים אחרים באותו סוג התכוונות ניתן להבחין בהתפתחות ובהתגרות יצירתית לאורך שנות פעילותם, גושן – כבר אלבום שלישי – מסרב להתבגר, או נכון יותר לצאת מהמוד הדכאוני-המיוסר שלו, וממשיך לעשות את אותו דבר בדיוק. וזה למרות שהוא מעיד על עצמו כטיפוס היפר-אקטיבי ועם חוש הומור. סתירה שרק מוסיפה לתהייה.

אני מנסה לקחת את הפתיחה של "מקום", השיר הראשון באלבומו החדש, כהבטחה: "תראי אותי, קצת משחרר/ במלחמה הכזו אין מנצחים באמת/ נושם את השקט שאחרי הסערה". אולי הוא משחרר, אבל לאוזן מבוגרת כמו שלי אין שום שחרור, או שינוי להבנתי. "בלב בריא, בגוף נשבר/ אדם אינו נולד להסתפק בשום דבר/ חיים כאלה הם שיעור כואב נורא", הוא ממשיך. כמה עמוק מצד אחד. כמה קלישאתי מצד שני.

במיוחד כששירי האהבה המיוסרים האלה, הכאב והעצב הזה, היבבה החנוקה והדמעות שמחלישות את עינייך (תיכף יבוא הציטוט המלא), הם אותו סטייט אוף מיינד בדיוק. ככתוב ב"שכל העולם יחכה", תמצית האמירה הגושנית: "שכל עולם יחכה/ ובינתיים כל מה שחלמנו יקרה/ נזרוק קלישאות לשמיים/ ולא נדע עוד עצב/ דמעות מחלישות את עינייך/ אבל עד בוא הקיץ, הגשם הכל ינקה". וזה רק עיתוי לא מוצלח שאנחנו בסוף הקיץ והחורף הבא כבר מעבר לפינה.

   

גושן נובר וחופר, מגרד ופוצע בתוך מערכות היחסים והאהבות שלו. אולי זה מעניין את המעריצות הצעירות, גדושות הורמוני ההתבגרות ואשליות ההתאהבהבות: "ושוב עובר עוד זמן/ בשביל מה כל כך חיכינו שיבוא/ אם כשבא תמיד את עומדת לידו... ספרי לו בלילות, איך בשניה שהוא נרדם/ חיכיתי לי שאגיע", הוא שר בשיר הנושא, מציע חלומות בריחה ריקים, לא מושגים, לנפשות רומנטיות. בתקווה שמתוך העצב לפעמים תבוא שמחה, כפי שהוא מנסח ב"ילדי שלי", אמנם שיר מאם לבנה (אולי השיר הכי מדויק רגשית והפקתית באלבום, רק גיטרות וקלידים), אבל מאפיין בהחלט את נסיונות ההבעה של האלבום.

ההמתנה, שלא להגיד חיכיון, היא גם לב "דקה משגעון", אותו עניין במלים אחרות (וגם הן לא בהרבה שונות) בהשראה ניכרת של עברי לידר (מה שמסביר, בדיעבד, את הבחירה של לידר בו כסוג של יועץ ב"אקס פקטור"). השפעה שמורגשת גם ב"סערה" העוקב, ולא רק בגלל הכתיבה לגבר. ותראו לי ילדה שלא תאהב את הפנייה שב"אל תשכחי לחזור": "בואי נדבר רק עלייך/ רק עלייך ועליי... מלאי אותי סודות, לבי עומד בפתח/ מלאי בזיכרונות שאקח איתי לנצח". מישהו בזוגיות הזאת לא שמע את האזהרה של זאב נחמה ואייל גולן, לא לשחק עם לב של גבר, שלא לפגוע ברגשות. ובלשון התקינה הפוליטית: הפנייה היא לגברים ולנשים באותה מידה...

רק שתי הרצועות הנועלות את האלבום (עשרה שירים בסך הכל, על 33:45 דקות) מעוררות עניין. היציאה המרעננת והמפתיעה של Thinking about it, גם בנגיעות האלקטרוניות (שבאולפן, כמעט ולא על הבמה), גם בסוגה האר.אנ.בי/רית'ם'נבלוזית העליזה. אולי הוא מצא פה משהו ששווה להמשיך ולפתח. ו-"עד אפיסת כוחות", האחרון ממש, שמוגש במינימום ליווי (רק פסנתר וקלידים) ורחוק ממימוש הפטנציאל שבו. או שגושן אינו מסוגל, או שהוא חושש, ללכת עם רגשותיו עד הסוף. ועל האמביוולנטיות הזו תעיד ההחלטה לא לכלול שיר זה, יחיד מהאלבום החדש, בהופעה. אולי בתחושה הוא זקוק לעוד עבודה.




נתן-גושן-אלכס-פרגמנט.jpg
נתן גושן (צילום: אלכס פרגמנט)

המנונים בהפקה מלוטשת

להופעת ההשקה צירפתי אליי את שיר, חיילת בצה"ל בעוד פחות מחודשיים. קיוויתי שהיא תעזור לי להבין את מה שאיני מבין. בסקירה גסה את הקהל הנוכח באמפי וואהל הגענו למסקנה שעל כל שבע נערות יש רק זכר אחד. מבחינתן כנראה סוג של מסיבת סוף החופש הגדול, רגע לפני השיבה ללימודים.

וואהל בעבור גושן הוא חזרה למקום הפשע. כאן הוא השיק את אלבומו הקודם, אלא שהפעם עשה זאת ללא אורחים. הוא, ארבעת נגניו (אייל רווה בבס, שי חממי בגיטרות, עמיר קובלסקי בקלידים וגלעד שמואלי, בתופים ובהפקה מוזיקלית; רק שני האחרונים, אגב, משתתפים באלבום. ואם חממי הוא אכן עילוי בנגינה, כפי שגושן מציג - וכפי שאנו מתרשמים - פליאה היא מדוע הוא לא מנגן באלבום, (המלאכה נמסרת לאריאל טוכמן?) ושמונה עשר משיריו.

החלוקה פשוטה. מחצית מהשירים הם, כאמור לעיל, מ"דברי איתי יותר". חמישה נוספים מאלבום הבכורה, ורק שלושה מ"בין כל הרעשים". עוד אחד הוא "עדיין ריק", הלהיט שסידר ללירן דנינו כוכבות זמנית, וגושן מחזיר עתה הביתה כהדרן ראשון (מבין שלושה).

הוא פותח את ההופעה בהחלטה תמוהה, לבוש בבלייזר בעיצומו של ערב שרבי לח, ממנו ישמח להיפטר אחרי שלושת השירים הראשונים ("מקום", "שכל העולם יחכה" ו"למרות הכל"). הוא יעשה זאת, רגשני ומתייסר כדרכו, עם להיט הראשון "כל מה שיש לי", מלווה בתחרות דיקלום אינטנסיבית מצד הבנות בקהל. שיר לא מתלהבת: "ביצוע נוראי", היא פוסקת.

האמת היא שבהופעה, ממש כמו באלבומיו, השירים של גושן מתנגנים כהמנונים סוחפים, במיוחד על מצע הקלידים שמספקת ההפקה המוזיקלית של שמואלי. הפקה מלוטשת, כמעט ללא רבב, אבל לא מובילה את הדרמה לשיאי ריגוש. גושן הוא לא הפרפורמר האולטימטיבי. שיר סבורה ש"הוא לא יודע להופיע", ואם אני מבין אותה, הכוונה לכך שהוא לא מייצר עניין על הבמה. הוא מאוד סטטי ולהוציא שיר-שניים בשלהי ההופעה, אין תנועה ופעולה בהופעתו.

הוא גם מכונס בתוך עצמו. מתמכר להמיית ליבו, לעצב שבשירתו, כולא את הדרמה (אם יש כזו) בגופו. ומכיוון ששיריו חוזרים על עצמם ומסורים לאותו רעיון כמעט ("כל השירים באותו נושא", כדבריה של שיר) הוא די משעמם לטעמי. מה שלא מפריעה לנערות המעריצות לקשט בצווחות התרגשות והתפעלות אם סיומי השירים ואת ההפסקות ביניהם. אי אפשר להתעלם מהקסם שיש לו על מעריצותיו. חיבוטי הנפש שלו לא מוצאים מסילות ללבי, אבל הנערות בקהל מוצאות בשיריו הזדהות ואמפתיה ללא גבול וסייג.

   

היבבה נמשכת ב"דקה משגעון" וב"גבולות ההיגיון", שני שירים משני אלבומים שאיכשהו משלימים אחד את השני, אבל נשמעים אותו דבר. לרגע הוא עולץ עם "Thinking about it" הקליל והשובב בסוגתו, מצית זיק של תקווה שהנה, אולי, תחול הפתעה. שיר, בתובנה מאוחרת שאני מקדים לשתול כאן: "הוא צריך לעשות יותר שירים באנגלית".

בעקבותיו הוא מגיש את "החלק האקוסטי" של המופע. מתיישב על כסא מוגבה, מנגן ושר לבד את "נושם באוויר", נעזר בשי חממי ב"יודע", וב"ילדי שלי" מצטרפים גם קובלסקי בקלידים ורווה בסוג של קסילופון, מה שמשווה לתקוות של האמא מבע של שיר ערש.

ח"י שירים בשבעים דקות

ההרכב כולו חוזר ב"אל תשכחי לחזור", אותו גושן מגדיר כשיר על התחדשות. בסאונד, אולי, וגם זה בערבון מוגבל. בנושא? ישן לגמרי. נכון ששמואלי, שממוקם כיאה לחלקו, משקלו ומעמדו בקדמת הבמה, לימינו של גושן, דופק אחרת בתופים ("הוא ממש מצוין", מתלהבת שיר מביצועיו של שמואלי, ואני מסביר לה שהוא פירמה ושם דבר, ששירת את עברי לידר ומפיק-שותף עם עידן רייכל, ושלא סתם הוא יושב מלפנים ולא מאחור כדרכם של מתופפים), וגם התאורה הנקייה, החתוכה והפונקציונלית, מתגוונת בצבעים חמים - אבל גושן הוא גושן הוא גושן.

לפתע מבליחה אנרגיה של רוק'נרול. "מה אני בלעדיך" הוא שר מאלבומו החדש כמצטט אוהבת שלא יכולה בלעדיו. הוא עוזב את הגיטרה, מתחיל לנדוד ולקפץ, מציע קצת אקשן. אמנם היא אומרת לו, אבל משום מה המצג הבימתי הופך אותו לשיר של אמונה, כשה"מה אני בלעדיך" מופנה אל על, לבורא עולם, כמו היה ניגון-ריקוד ברסלבי.

ב"איפה את" המוקדם הוא מתנקה מהשמאלץ המיוסר, מגביר את הזהות והדמיון עם הרוק הלידרי, מה שמזמין את הילדות שבקהל לגלוש במורד המדרגות לעבר הבמה, כשב"עוד", אחד מהשלושה של אלבומו השני, הן כבר צרות על הבמה.

ב"עדיין ריק" הוא חוזר להיות המלנכולי, הדואב והמייבב. שר לבד עם האקוסטית, כשהמון הבנות רוחש, רוגש ושר איתו. להדרנים הבאים, עם הלהקה, יש כבר צורה רוק'נרולית יותר. מפלס הצווחה גואה עם "מה אם נתנשק", ואחרי הגשם והדמעות שבו, נטען שיר הנושא של האלבום וההופעה באנרגיה היפ-הופית לרגע, וגושן, בגינונים של כוכב רוק, מלטף ומחליק ידיים מושטות.

בעשרים לעשר נגמר הכל. זה היה המופע הכי קצר, הכי עמוס והכי משתלם – לאו דווקא מסעיר - שראיתי מזה שנים. לשבעים דקות הצליח גושן להכניס ח"י שירים. כה לחי! ואלמלא התור הארוך ביציאה מהחנייה, יכולנו להספיק לעוד הופעה, בזאפה נגיד.

   

בדרך הביתה שמנו את "דברי אתי יותר" במערכת. המבט המצועף, הבוהה למחצה, בחזית העטיפה, לא הסתדר לנו עם הדמות הקשוחה הגברית, המזופזפת (מלשון זיפים) והמחוספסת, עוטת העור, שבגבה. כמו לקוחה מאיזה מערבון ישן ולא מתחבר. אין ספק, שנתן גושן הוא אחד הכוכבים הממותגים יותר בתעשייה בת זמננו (כיסוי ראשו למשל). ועם זאת הכתונת הלבנה שהוא לובש, שנראית כמו טוגה רומאית, לא מחמיאה לו ולגופו. הוא צריך סטייליסט בדחיפות, סיכמנו שיר ואני. ואם יש לו, אז כדאי לטלטל או לרענן אותו.

 

נתן גושן. דברי איתי יותר (טדי/אן.אם.סי.יונייטד)
נתן גושן במופע השקה. אמפי וואהל תל אביב. חמישי, 27 באוגוסט 2015


למועדי מופעים >

30/08/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. יש לי מה לאמר לך..
מזי מיכאל , תל מונד (15/09/2017)
2. לא מסכימה איתך
רות דדון , באר שבע (04/09/2015)
1. לא מסכימה איתך
טל , כרמיאל (01/09/2015)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע