סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לאלבום "התשמע קולי"
 

 
 
השירים של החלונות הגבוהים הפכו לקלאסיקה ולנחלת הכלל, רק מפני שהם עמדו במבחן הזמן וצלחו אותו בשלום אליבא דכל תחנת רדיו. שירי האלבום נשמעו נפלא לאורך הדורות והניסיון לתת להם חיים חדשים מתייתר, או לפחות חסר סיכוי מול המקור. אז למה לקלקל? איזו סיבה בעולם יש לתחנת רדיו לעשות קאברים לשירים מצליחים ובמלוא אונם? רק תחושת כוח, ורק מפני שהיא יכולה."
בגלגל"צ הפיקו אלבום מחווה לתקליט של החלונות הגבוהים. האם החידוש מתעלה על המקור?


"התשמע קולי", אלבום המחווה שהפיקה תחנת הרדיו הצבאית גלגל"צ, כהצדעה לאריך-נגן (תקליט פטיפון בלעז) הראשון והיחיד של שלישיית החלונות הגבוהים במלאות לו 50 שנה, מלווה - כתמיד בהפקות הומאז' - ברגשות מעורבים. במיוחד באלבום פורץ דרך ומכונן בפופ הישראלי.

למה לחדש?

מצד אחד, המקור הקלאסי - 33:36 דקות עם 11 לחנים מופתיים של שמוליק קראוס לשירים של חיים חפר, רחל, מרים ילן שטקליס, עמוס קינן, חנוך לוין, יורם טהרלב ואריק איינשטיין, בביצועיהם האלמותיים של איינשטיין, קראוס וג'וזי כץ - עודו חי בזיכרון ובהוויה הנוכחית בחיוניות מדהימה. עדיין מושמע בעצימות מפתיעה, מה שמעיד על רעננותו, חוסנו ואיכותו. אז למה לחדש?

מצד שני, ההנמקה (בפרוטה, לטעמי) הדוגלת ב"הנחלה ובהנגשה לדור הצעיר". כאילו אלבום כה ותיק, שבע ימים, למוד מאבקי סגנון ומנוסה בתמורות האזנה, נשען אך ורק על אוזניים ישישות, ולא צבר לעצמו, נעבעך, מעריצים חדשים, צעירים מן הסתם, ב-50 שנות חיותו. ועמה החשש הטמיר מפני יוזמה שעלולה לאתגר את העבר, אם לא למחוק אותו, ולהציב פסבדו-חדש במקום להנציח את המקור. חששות ודיבורים של זקנים.

פרויקט יקירי גלגל"צ

ובאמת? למה לחדש? לא מדובר ביצירות מוזיקליות שהיו נחלתם של מבינים מועטים, כמו נגיד, השירים של מאיר אריאל (שתפסו תפוצה ותנופה רק בזכות מפעל ההנצחה וההצדעה), השירים של ענבל פרלמוטר ז"ל או להבדיל שירי "חתונה לבנה" של שלום חנוך (שההומאז' לו, בהפקת "הדרכים הידועות", לא הרחיב את היריעה, לא השאיר שריטה, ובקושי תרם שיר, אם בכלל, לרפרטואר של כל אחד ממשתתפיו).

והרי השירים של החלונות הגבוהים הפכו לקלאסיקה ולנחלת הכלל, רק מפני שהם עמדו במבחן הזמן וצלחו אותו בשלום אליבא דכל תחנת רדיו. שירי האלבום - מרביתם אם לא כולם - נשמעו נפלא לאורך הדורות, גם כיום, והניסיון לתת להם חיים חדשים מתייתר, או לפחות חסר סיכוי מול המקור. אלא אם התמודדו איתם תותחים כבדים, שלכשעצמם מתייראים - ובצדק - להתמודד עם קלאסיקות.

החלונות הגבוהים עטיפה.jpg
החלונות הגבוהים, עטיפת האלבום


ואם שירי החלונות הגבוהים טובים ועודם עובדים, אז למה לקלקל? ועוד בחסות תחנת רדיו ציבורית? איזו סיבה בעולם יש לתחנת רדיו לעשות קאברים לשירים מצליחים ובמלוא אונם? רק תחושת כוח, ורק מפני שהיא יכולה.

הייתי שמח להתווכח עם דבריו של ירון דקל, מפקד גלי צה"ל היוצא, בפתח החוברת המצורפת לאלבום. על כך שגל"צ מוציאה אלבומי מוזיקה בהנמקה של "שליחות", מתוך רצון לחולל תרבות, לא רק לשקף אותה. זה נכון לגלי צה"ל שקדמו לתקופתו. לשנותיהם העשירות בחינוך לתרבות של יצחק לבני ז"ל, אליעזר דר ומולי שפירא. אני מתקשה להיזכר ביוזמות דומות קודמות בתקופתו של דקל. נהפוך הוא: יוזמת ההנצחה של "עוד מעט נהפוך לשיר", החשובה אף יותר (בחיבור בין שירי נופלים למיטב המבצעים), חדלה להתקיים במשמרתו.

דבריו של נדב רביד, מנהל גלגל"צ, בעייתיים יותר. "החלטנו לחזור אל היצירה המכוננת הזו... לתת חיים חדשים לקלאסיקות, להלביש אותן בבגדים עכשוויים ולשמוע את השירים מבעד לפרשנותם של כמה מהיוצרים המשמעותיים ביותר לדור הנוכחי", שהם כמובן, יקירי גלגל"צ.

התשמע קולי גלגלצ עטיפה.jpg
התשמע קולי, עטיפת אלבום המחווה לחלונות הגבוהים


בין אם אלה שצריכים את התחנה ובין אם אלה שמתייראים (עדיין) ממנה (ומן הקרדיטים אני למד שהם גם נשאו בנטל הכספי של ההפקה). ועובדה שנעדרים ממנה כוכבי מרשתת ומאורות יוטיוב גדולים, שמדלגים מעל גלגל"צ ולא סופרים אותה - כמו זמרים ים-תיכוניים מובילים, שהיעדר נציגות שלהם מהקולקציה שנבחרה ל"התשמע קולי" מלמדת יותר על האכסניה מאשר עליהם.

"אינך יכולה" הג'מייקני ו"כל השבוע לך" החיוור

אלבום המחווה כולל את 11 שירי האלבום המקורי, ממש בסדר זהה למקור מאפריל 1967. האורכים שונים. הדיסק מגיע ל-37:27 דקות, כשתשעה מהחידושים ארוכים יותר מגרסאות המקור, ורק שניים ("אהבה ראשונה" בביצוע דיקלה ו"כל השבוע לך" בפי אליעד) קצרים יותר, מה שמראש מעורר סימן שאלה, כי חלק לא מבוטל מהצלחתו של שיר פופ טוב טמון באורכו הנכון.

"יחזקאל" מחזיר לחיים אד-הוק את תערובת אסקוט, הרכב שמודע לעצמו ולכוכבותו ומשום כך נעדר תום והמודרניזציה בהפקה המוזיקלית מעקרת את התוכחה במילים של חפר. סאונד אורגנו-רוקי לבדו, לא מעניק עדנה וסיכוי לגרסה. ואין כמו אסף אמדורסקי לדעת זאת בהומאז' המוצלח והמושלם לשירי הדודאים, שנשאר נאמן למקור ולא מקלקל אותם.

  


קשה לנתק זמר ג'מייקני לוהט ומלהיב ממקורותיו. ו"אינך יכולה" (טהרלב) בביצוע התקווה 6, על אף הפקת הגרוב המוזיקלית של פילוני, היא ביטוי חיוור ליכולת הקולית של הסולן עמרי גליקמן. אמנם גרסה חביבה, פופית-ארצישראלית שמקושטת בנגיעות קריביות, אבל לא נוגעת ולא מדליקה כפי שיכולה היתה להיות.

הזיווג של שלומי שבן עם "חייל שוקולד" לא מפליא. חנוך לוין, הכותב, הוא התמחות מוכחת של שבן (ראו והסכיתו לאלבום "היספיקו החיים?"). ואם יש שיר באלבום שמתהדר ביושר בהגדרה פרשנות - אישית ומעמיקה, לא מקושטת או מסוגננת בעלמא - היא זו של שבן שמחזיר את הטקסט של לוין לבמת התיאטרון (עדיין בלחן קראוסי, אבל מהורהר במופגן). הוא עושה זאת לאו דווקא בסגנון ההגשה האקספרסיבי, האופייני לו, אלא בגישה מנוכרת טיפה, מרפרפת, אמיצה וחזקה, שספק אם תמצא את דרכה לאחת מרשימות השידור של גלגל"צ. אולי הליליות.

dikla דיקלה 2017 צילום עדי אורני S.jpg
דיקלה (צילום: עדי אורני)


גם "אהבה ראשונה" ודיקלה הם ציוות מובן, בשל הפוטנציאל הדרמטי הרומנטי החבוי בשיר (קינן). אבל הטיפול המוזיקלי (עדי רותם, רוני בראון ודיקלה עצמה) לא מעמיק - גם קצר ומסתיים בהתקף צחוק, שהושאר משום מה והופך את הביצוע למהתלה. מה שמוביל מסקנה שההתאמה הסגנונית לא עולה יפה, שדיקלה לא פיצחה את השיר בנוסחת ההגשה הערבית הכבדה שלה, במיוחד לא בפזמון החוזר שבו, שנשמע תלוש ולא מחובר.

נער הפרחים והפלייליסט ישי ריבו לוקח את "איפה הם כל אבותינו" (חפר) אל הז'אנר החסידי-פופי המרוכך שמזוהה איתו, מנוגד לחלוטין לרוח המקורית של השיר, החתרנית והמתריסה, שחילנה את גיבורי המקרא, בשם החתירה לשלום. הקאנון של אמיר אלייב מוסיף תבלין אתני-ים-תיכוני מעניין, אבל יותר מתוספת לרפרטואר הריבו'אי, קשה לראות (ויותר מכך, לשמוע) את גרסה הפרווה הזאת, מגיעה ליותר מזה.

  


גם "כל השבוע לך" (איינשטיין) נשמע כגרסה חיוורת ומאולצת של אליעד הלהיטני. יותר דויד ברוזה (מינוס הלהט) מאשר אליעד. פולקי ולא מחייב, אבל לא מחויב, לא מתמסר, לא נואש במשאלה, מפספס את הקריצה שבחיזור - "אנא חבקיני, אל תעזביני". כאילו מה? נעביר אותה בעוד שבוע. לא יודע איך הולך הפלייליסט בגלגל"צ, אבל בשביל הגרסה הזאת צריך רצועת שידור של אחר הצהריים, בין החוגים של הילדים.

"בובה זהבה" אתנית ו"הורוסקופ" מגניב


"זמר נוגה" הוא אחד השירים הטובים יותר של החלונות הגבוהים, אם לא אחד ההחשובים בפופ הישראלי. קשה להרוס את החיבור בין הלחן המושלם לבין הגעגוע והכמיהה שבלשון הגבוהה של רחל. מה גם שהוא זוכה לעיבוד נבון ולהפקה מוזיקלית משדרגת של מאסטרו תמיר מוסקט. הוא לא משנה את סולמות השירה וההרמוניות לטובת דניאלה ספקטור וגבע אלון. שומר על התבנית המקורית, רק הופך את הליווי לאלקטרו-לייט, ומאריך את השיר לטובת מפגן אינסטרומנטלי שמפרט ומדגים את חלוקת התפקידים. לא סתם יצא השיר כסינגל לגלגל"צ. לא חוכמה.

  


התמודדות עם "בובה זהבה" (ילן-שטקליס, אם יש צורך) היא עניין לא פשוט, כשברקע קלאסיקות ביצוע של ג'וזי כץ וזהבה בן. יובל דיין מצליחה לתת פייט - מפני שהשיר טוב, מפני שהיא זמרת איכותית, ייחודית ומלאת חן, ובזכות ההפקה של גיא מנטש ויהל דורון, שמגשרת בין שתי הדיוות הקודמות. שומרת על פשטות, לא מסתבכת על אף הכיוון המאוד אתני בשימוש מודגש בכלים אותנטיים כעוד, ג'ומבוש, מנדולינות וקלידים-מחקים-כינורות. הייתי אומר שהם הצליחו לשמור את "בובה זהבה" כשיר קטן, מתוק וחם, כזה שפרויקט בייבי אוריינטל היה שמח לאמץ אותו לחיקו.

לעומת זאת גיא ויהל מחנטרשים את "אז מה", מסמלי הקוּליות של אריק איינשטיין. בכל בחירה בין השניים, בכל שכבת גיל ובכל דור, איינשטיין מביס אותם. ההשוואה פועלת לרעתם. בניסיון להישמע איינשטיין יהל נשמע קובי רכט. אבל לפחות הם הרוויחו שיר לגיטימי ברפרטואר של ריבלדיי, אם וכאשר יחליטו על קאמבק להרכב האם שלהם. לא רע.

גיא-ויהל2-אוהד-רומנו.jpg
גיא ויהל (צילום: אוהד רומנו)


"הורוסקופ" הוא היציאה המגניבה של האלבום בביצוע של בום פם. עם גיטרות מתגלגלות סטייל הוונצ'רס, תיפוף חד והפקה מוזיקלית אופיינית של אורי בראונר כינרות, נוצרת אווירת כיף חופשית, עם הלימה בין הגישה והכוונה לבין השיר (חפר) והביצוע. הריש הגרונית של כינרות לא מסתדרת, אבל זה שיר שהייתי שמח לפגוש יותר במשדרי התחנה.

שמעון בוסקילה
הוא עלה התאנה של ילדה קטנה ושל התקינה הפוליטית והאפלייה הגלגל"צית המתקנת. בוסקילה מציע גם נשמה, גם ים תיכוני. אבל גם החמצה. ההפקה המוזיקלית (נועם עקרבי) משובחת, אבל גדולה על השיר, שהתרגלנו לשמוע אותו קטן ופגיע (חפר), וכאן הוא עשיר ושרירי וחוטא לרוח המקורית. חוסר התאמה ועודף הטעמה שמסתיימים בטעם של אכזבה.

  


אם כבר חלונות גבוהים, אם כבר פופ ישראלי, אם כבר מתנה לחג, לכו על האלבום המקורי. אם אין לכם עדיין.

התשמע קולי, אמנים שונים (גלגל"צ / הליקון)


30/08/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע