סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן משלושה יוצאת אהבה
 

 
 
עמוס אורן צפה במתי כספי, מירי מסיקה ויובל מנדלסון. מהפסנתר המדויק ועד הגיטרות הפרועות


ברשת זאפה מתמחים - לא חדש, אבל באופן שצובר מעוף ותעופה - בהמצאת אירועים ופסטיבלים ובאריזות מחדש של אמנים, אלבומים ומועדים. כך גם בשבוע החולף, שהוקדש - ביצירתיות אפנתית ל"Love TLV", פסטיבל אהבה אורבני. כ-30 אירועים ומופעים, מרביתם מוזיקליים, בחללים שונים ברחבי תל אביב סביב הוולנטיינס דיי, יום האהבה. לא חג יהודי, אבל בחסות זאפה בהחלט חג ייעודי. והנה שלושה מהמופעים.


מתי כספי - וירטואוז

מבחינתו של מתי כספי, ההופעה שלו נשמעה כמו מופע שוטף. שום חגיגה דביקה של האהבה, רק  חזרתה הנשנית והרלוונטית בשיריו - בעיקר אלה שכתב אהוד מנור (11 שירים), אך גם יענק'לה רוטבליט (ארבעה), נתן זך ודני רובס (שלושה כל אחד), יהונתן גפן (שניים), רחל שפירא וכספי עצמו (טקסט אחד כל אחד).

זו היתה הזדמנות לציין את השקת "כמו בריקוד", אלבומו האחרון והמשובח, עם "זמנים מודרניים", "אין אף אחת כמוה", "איש בלי הגנות" ו"אז יש"; אך בעיקר לחגוג קלאסיקות נצחיות, בלתי נפרדות מהמותג כספי ושמות נרדפים לו, כמו "איך זה שכוכב", "ילדותי השניה", "עוד יבוא היום", "לא טוב היות האדם לבדו", "עוד יום", "היא חזרה בתשובה" ו"הנה הנה". ועם זאת היו גם בחירות מפתיעות, עם כמה  b sides מנוגנים פחות שזכו לפוקוס ולרענון אוהבים, כמו "שיר בדואי" מ"ארץ טרופית משגעת" (87'), "סרט על חיי" מ"עולם אחר" (98'), "שיר מס' שש" ו"אם יש אלוהים" מ"את האשה שלי" (06') ו"שיר צבעוני" מ"נפש תאומה" (10').


מתי כספי, תמונת יחסי ציבור


לא יודע כמה מהיצירות האלה (ספרתי 26 על שעתיים) ימשיכו לרוץ איתו בסיבוב ההופעות הבא שלו לכשיגיע, ללא האמנים האורחים, שנקראו לדגל לרגל יום האהבה והתכבדו במעמד החג - יובל דיין (עם "כמו גלגל" ו"ימי בנימינה") הפושרת מאוד הפעם; יסמין לוי ("אוהבת אותך יותר" ו"ברית עולם") שנשמעה דרמטית מדי, לא על אותו level ולא הכי מתחברת לשירים של כספי, לא כשהוא על הבמה; ריקי גל ("מישהו" ו"הנה פתחתי חלון") היעילה והמרגשת כתמיד; ונגן המפוחית דרור אדלר (ביצירה של אסטור פיאצולה ובליווי "מקום לדאגה") - אבל קשה למי שמגיע להופעה של כספי כדי להתאכזב.

שירים נפלאים, מוזיקליות ווירטואוזיות שאין דומה להן, הומור בשפע וגם נדיבות מכמירה. אני לא בטוח שהוא זה שטעה, כשהתנצל וביקש להתחיל מחדש את "ימי בנימינה") שיובל דיין התקשתה להוביל.

הוא עושה זאת ללא הפקה מוזיקלית מיוחדת או חדשנית. רק טיפול שוטף, מתעדכן, מתאים למצב הרוח, עם עיבודים מסחררים שמדגישים את היסוד הקצבי, אותו מוציאים לפועל המתופף יואב בונצל ואיש כלי ההקשה גדי סרי. אף פעם לא מכסים את נגינת הפסנתר המדויקת והנהדרת שלו ופה ושם "נכנעים" לנגינת הגיטרה החשמלית של יאיר מיכאל הוותיק והנאמן, שמזכיר לא אחת שבניגוד לתדמיתו הפדנטית מתי כספי חי בשלום עם רוקנרול. דוגמאות מצוינות ב"אוהבת אתך יותר" וב"אז יש" החדש. משלימים את הרכב הליווי אילן אביב בבס, עידו זלזניק בקלידים והזמרות מעיין שקד וסויאן כספי.

המופע נצבע בתאורה עשירה, אבל נפל קורבן לצילומי וידאו בעייתיים בזוויות הצילום ובבחירות הבימוי. אני מניח שבהזדמנויות אחרות ובחללים קטנים יותר יימצא להם פתרון.

מתי כספי, שירי אהבה. היכל התרבות תל אביב. שלישי, 13 בפברואר 2018


מתי כספי, צילום: עומר מסינגר



מירי מסיקה - באה מאהבה

מירי מסיקה לא צריכה חג אהבה מכל סוג כדי לשכנע באמת הפשוטה - היא באה מאהבה. ועם זאת שני היבטים הולכים ומתגברים ברפרטואר הבמה שלה. מצד אחד, מסה גדלה של שירי נשים - על זוגיות, משפחתיות והורות, שמועצמים בחסות מלודרמטיות ההגשה שלה; מצד שני, סאונד ייחודי, נשי גם הוא, של מוזיקת עולם, שמתפרש על שפות שירה מגוונות.

נוכח שניים אלה, שמבצרים את מעמדה של מסיקה כקול נשי חשוב במרחב שלנו, אני נוטה להאמין שזו האמת שלה, ולא מדובר במופע שנבנה בעבור המעמד, על אף מיעוט יחסי של שירים מ"אלוהי הדברים הקטנים" אלבומה האחרון (שלושה בלבד), ולמרות התארחותם בה של גליקריה ודוד ד'אור.

בניגוד להפקה המוזיקלית של האלבום (רוני בראון, ניר מימון ואיתי צוק), זו של ההופעה מסורה לבעלה אורי זך, שמיטיב להכיר את רעייתו ונטיותיה ומעמיק את הקשר הבימתי-אמנותי שלה עם שורשים וצלילים מזרחיים, אפילו ערביים, וצובע גם שירים מוקדמים שלה במבע אתני חד משמעי.


מירי מסיקה, צילום: יובל אראל


גם זך, כמו כספי לעיל, נשען על קצב בלתי מתפשר של מתופף דעתן כתומר צדקיהו ואיש כלי הקשה אחוז תשוקה כגלעד דוברצקי. אולם הוא מעמיק ומכהה את הצבעים עם נגנים "אתניים" במהות, כספי עספורי (בוזוקי, כינור, עוד וריק) ואמין אלייב (קאנון ודרבוקה). זך, במיוחד באקורדיון, אייל הלר ומרק קקון בגיטרות, ואפילו עופר פלד בכלי נשיפה, רק מוסיפים שמן למדורת הצליל המעורב, מרחיב הלב.

וכך לא מפליא לגלות להיטים מוכרים של מסיקה, בלבוש הוט קוטור של מוזיקת עולם מגוונת: "תשים תשים" שנשמע כמו תפילה, "אישה חרסינה" כרוק אתני, "מאמי" בתבלין פלמנקו, "באה אליכם" בניואנס אוריינטלי-חסידי, "אף אחת" מתערסל על בוזוקי בפתיחה, "לשם" מחבק ב-feel צפון אפריקאי ו"שיר תקווה" מחרה אחריו במשיכות כינור מחממות נשמה.

וזה בנוסף לקולקציית שירים בעלי אופי ערבי כ"זהרה" במרוקאית (מערכת יחסים בין אם לבת), "לָמוּני" בתוניסאית (על שפחה שחורה), "חייאתי" בהשראה אנדלוסית, "מלך" שנפתח בהיפ-הופ בצרפוקאית (מרוקאית מצורפתת) - על ידי קקון המרענן, והיא בו כמו מלכת אר.אנ.בי. - ולבטח "אינתא עומרי" המצרי, שנארג לתוך האופראיות של דוד ד'אור עם "קרוזו".

ויש גם "תודה לחיים", גרסתה העברית של צרויה להב ל"גרסיאס א לה וידה" של ויולט פארה שמזוהה עם השירה האלמותית של מרסדס סוסה, והדואטים של מירי עם גליקריה (שמתבוננת בה בעיניים מעריכות אם לא מעריצות) ב"ברכת המלך", "בכפיים" וב"רחוק רחוק", בעלי האופי היווני. אם כי, המצע של "שער הרחמים" (מאיר בנאי ז"ל) גדוש קלידים וגיטרות בצורה מוגזמת, לעומת הנזיריות המכמירה של קלידים (ערן מיטלמן) ובס (מיקי ורשאי) בביצוע המשותף לה ולבעלה את "שיר לשירה".

קולה הנפלא, שירתה הנהדרת, אישיותה הבימתית המלבבת והמעברים מתובלי ההומור, מכשירים את הופעתה של מירי מסיקה לנשים, לבני לוויתן ולכל השנה.

מירי מסיקה. היכל התרבות תל אביב. רביעי, 14 בפברואר 2018


מירי מסיקה, צילום: יובל אראל



יובל מנדלסון - המתריס

אחרי "שירים לבלה", אלבום הילדים החתרני להנעים שהוציא תחת השם יובל המנוול, מגלה יובל מנדלסון סימנים מעודדים של חזרה לעולם המבוגרים. שני השירים החדשים ("סיפור פשוט" ו"הטריק של הלבד") מהאלבום שבדרך, מבהירים שהוא לא איבד מחדוּת ומחדוות היצירה שלו, מהכתיבה המקורית הייחודית לו, ומהחשיבה הניהיליסטית ששומרת אותו רענן ורלוונטי.

אמנם הקשר המיידי שלו ליום האהבה הוא מופרך ומופרע, אבל ליהוקו באירועי ה"חג" נשמע מבטיח. רק שמנדלסון, כפי שנותח גם כאן בעבר, הוא איש של הפכים ויצור בלתי צפוי, שמתקשה להבחין בין אמנות למציאות, להבדיל בין במה לחיים האמיתיים.

ברגע שעלה לבמה עם סיגריה דלוקה בפיו, הבנתי שאכלתי אותה. לא הבטחות ולא הנאות, רק צרות. את "סיפור פשוט" עוד הספקתי לשמוע. רוק גראנג' אנרגטי, מהיר ותוקפני, עם פיתולי קלידים (של אסף תלמודי, המפיק המוזיקלי של האלבום שבדרך; אמיר רוסיאנו (ג'נגו) בבס ונדב לוזיה בתופים).


יובל מנדלסון, צילום: נטלי קוסקי


מנדלסון, עם גיטרה חשמלית, ירה-התיז בפני פוקר חסרות הבעה את ההתרסה שלו נגד כולם: "...כשהחמור בטלוויזיה הוא גם ראש הממשלה/ והעכבר שבמלכודת שתי טיפות דומה לך/ זה לא עוזר שהם זורקים לך/ עוד עצם יבשה/ עשית די, מספיק ודי/ עכשיו תיקח את עצמך// והעצים עוד צומחים/ והגלים עוד משפריצים/ ואנשים עוד מדברים על מסיבות ועל סרטים/ סיפור פשוט של דיויד לינץ'/ סיפור פשוט של ש"י עגנון/ אל תשכחי איך פעם היינו/ שני דפוקים על המזרון...".

במהלך "המילים הכי יפות", שיר שני בסך הכל - מתוך "להפסיק לאכול עוגות", האלבום השלישי של שייגעצ, להקת-האם שלו - התחוור שהמופת של ראש הקנוניה הדליק את הפמיליה שהולכת אחריו. נותר לי רק להלשין (שטינקר בלשון המליאה) אצל אחראית המשמרת באוזן בר ולהסתלק לפני שהעשן ייהפך לסרטן. אבל אחרי שהשייגעצ הפך לפרחח.

חבל. ניסיתי. רק שכחתי שטוב לא יוצא (לי לפחות) ממופעי עמידה.

יובל מנדלסון. אוזן בר תל אביב. חמישי, 15 בפברואר 2018


19/02/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע