סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לפסח תשע"ח
 

 
 
המוזיקה הישראלית באביב 2018 גדושה באלבומים חדשים - מהרוק ועד המגרב, ומההיפ-הופ לקלאסי


אלבום כמתנה לחג? עוד מעט כבר לא. בחזרה לעבר, אל פורמט הוויניל שהרים ראש יקר, הכותר מאבד ממשות פיזית והמוזיקה הופכות לנוכחות דיגיטלית. מה שהופך את פעולת הרכישה לקנייה עצמית, לצרכיך/ייך את/ה, אבל עוד מעט ולא נצליח להעניק אותו כמתנה לבני משפחה ולחברים. חבל. 
  
 
גבע אלון - מחפש שמיים

תשעה שירים, 34:43 דקות. או שהוא התרגל לשיר בעברית, מה שנכון; או שאנחנו התרגלנו לשמוע אותו שר בעברית, מה שנכון עוד יותר. כך או כך, גבע אלון הוא אחד הקולות הבולטים, הנכונים והחשובים באינדי-רוק המקומי. ייחודי בשירתו לא פחות מרועי פרייליך. הוא מייצג מסורת שירה אחרת, מהדהדת, מהורהרת, מרוחקת, מה שהולם את האלבום - שמו אופיו והמקום שבו הוקלט (קאדיז, שבקצה אנדלוסיה בספרד).

רחוק מהבית, בניסיון ("זה הזמן") לחפש טעם וספייס ("מחפש שמיים"), להיות חופשי, להתמודד עם הפנאי, לחפש קשר, לבנות מסגרת, להבין אנשים - גם כשזה בעין גב ("דניאל", שיר על אבהות), גם אם זה אביב מקומי ("לילות קטנים"), גם כשזה "פורטוגל" ו"אירופה".

אבל לבו ומחשבותיו נתונים לבית ("בא הביתה" ו"את שם", הארוך באלבום, עם אופציה לסולו גיטרה מאריך עוד יותר). הלחין את כל התשעה, שבעה כתב עם עמיר לב, חברו לנשק (כולל "אין פעם" המזכיר את הטבעונות שלו). כשהוא בגיטרות ובקלידים ולצידו עמיר ג'נגו רוסיאנו בבס ואסף רייז בתופים, הרית'ם-נ-בלוז שלו, או שמא זה בלוז פולקי, נשמע מעודן מתמיד. (קמע)


גבע אלון, צילום: גולי כהן



  

 
גוסטו - עאפאכּ

עשרה שירים, 42:23 דקות. כציון גולן לשירה התימנית, גוסטו (אבי פרץ ביום-יום) ממצב את עצמו לשירה במרוקאית, שהיא השפה הערבית הכי מוזיקלית שיש, מתנגנת לאוזן גם מבלי שנבין מילה. ללחנים שגוסטו תופר, בנקל הוא יכול להלביש מילים בעברית. אבל בהיצמדו לשפת אמו, השירים נשמעים שורשיים ועסיסיים כבערש הולדתם המדומיין שבמגרב, בנושאיהם ובכתיבתם הציורית (תרגומים מצורפים), בדומה לחבריו משדרות ומנתיבות קובי אוז, חיים אוליאל ושמעון בוסקילה (יוצאי להקות סהרה, טיפקס ושפתיים).

בשמונה מהשירים המילים והלחנים שלו. אחד ("כארד וסכון", חם וקר) כתב עם דינה טבת ויצחק בן דוד, ואחד "ראי, רוק, רומבה" פירגן לעצמו כדואט מלהיב עם מוריס אל מדיוני, הורה רוחני. דואט נוסף הוא "עלא סלאמתכ" (השלום עלייך) עם מירי מסיקה הנהדרת, של"אלוהי הדברים הקטנים", אלבומה האחרון, כתב את הלהיט "זהרה".


את המוטו אפשר למצוא ב"קאלו לי" (קראו לי): "אמרו לי שישנו מקום/ שם אף אחד לעולם לא ירעב/ השפע ערוך מוכן ומזומן/ אין מחלה אז אין תרופה/ רק אושר ניגונים ושלווה". כיסופים למרוקו (שמַפָּתהּ מופיעה במצע לדיסק) או לציון האוטופית? (התו השמיני)


גוסטו, צילום: כפיר חרבי



  

 
עינב ג'קסון כהן - שני לבבות

שמונה שירים, 31:50 דקות. אחת היוצרות הבולטות בזירת האינדי המקומית, זמרת ופסנתרנית ייחודית ואינטימית. היא חוזרת באלבום שני שמרחיב את גבולות המותג, העטיפה והיריעה בשכבות צלילים וכלי נגינה נוספים, כמו מיתרים ונשיפה, תרומתם של ארבעה מוזיקאים מוזיקליים שונים (מלבדה), בולטים בהם דניאל שוהם ואביב משולם.

השירים מיועדים לנשים. על אהבות, זוגיות ביום יום וכמיהה לקשר ולמגע. "אל תסתכלי/ בחזה שלי/ פועמים שני לבבות/ וכל נגיעה/ תאונת רכבות" היא שרה בשיר הנושא הנהדר. כתבה והלחינה ארבעה מהשירים, שניים נוספים הלחינה - "שלוש אפשרויות" של דאנה איבגי, השיר היפה באלבום (ונציג לפרויקט התשע שניהל יהודה עדר, יועץ אמנותי לאלבום, עם תלמידותיו ב"רימון") ו"אלגיה" של יותם ראובני (שכשמו, משרה מצב רוח אלגי על האלבום כולו). שניים אימצה אל חיקה - "נשקי אותי" של סיון שביט ואמיר צורף (בפרשנות שנותנת כבוד לתכנות המקורי אבל מגבירה פסנתרים) ו"הבוקר הוא גשר" האוורירי-קריסטלי שכתבה דניאלה ספקטור, גם מפיקה מוזיקלית גם אחת מהתשע.

כיוצרת, ג'קסון כהן היא לא בחורה שמחה, אבל הטיפול שלה במילה, נגינתה בפסנתר, גישתה האמיצה ושירתה הרגישה והמדויקת מעצבים את "שני לבבות" כאגרוף של רוך. (קמע)


עינב ג'קסון כהן, צילום: אלה ברק



  

 
הדג נחש - וולקאם טו איזראל

14 שירים, 47:45 דקות. רק שניים מהשירים ארוכים מארבע דקות, ויש שניים באורך דקתיים וחצי, מה שהופך את האלבום העשירי של השישייה הירושלמית להכי פופי במודע שלהם.

ואכן, אוסף שירים צבעוני, שמתכתב עם דיסקו ופאנקי, היפ-הופ ורגאיי, בלוז, אתני וארצישראל, ולא מוותר על מחאה וביקורת מלאות דאגה, בעיקר חברתית ("עולם שבו אנשים/ אוכלים אחד לשני ת'ראש בלי, בלי רחמים", טיפות של אור) וקצת פוליטית ("המדינה שלי היא שטח אש... מצטיינת בלהתחמש/ מפחדת לעשות היסטוריה", סרט מלחמה).

"זו לא המהפכה שלי אם אי אפשר לרקוד אותה", הם מכריזים ב"מצביעים ברגליים". אבל דומה שהמוטו המניע לא קשור לחופש, דמוקרטיה או למילים גדולות, אלא לצורך ולהרגשה ש"ככה אי אפשר יותר" ו"צריך לנדוד בשביל לשרוד" ("יוצא לדרך"). מילים כדורבנות.

כל השישה שותפים במעשה היצירה, מי יותר ומי פחות, כך שה"אני" שלהם הוא לגמרי אנחנו, כולנו. מייצרים רעש ישראלי מדויק ונעים, שלוכד את כל המרכיבים הישראלים התרבותיים, במלל ובצליל, גם הומאז' לשייקה פייקוב, וגם עדנה לח.נ. ביאליק (עם "אל הציפור" כפיוט שפוי ומפתיע בהברה אשכנזית). אלבום שמתאים ליום העצמאות יותר מאשר לפסח. אבל שיהיה. (התו השמיני)


הדג נחש, צילום: אוהד רומנו



  

 
הקולקטיב - The coming of light

11 שירים, 39:57 דקות. ארבע שנים אחרי "פנגיאה" אלבום אולפן חדש, שלישי, להרכב ששר אנגלית. עכשיו הם ארבעה במקום השבעה שהיו. נותרו האחים עידן (קלידים, גיטרות ותופים) ורועי (קלידים, נשיפה, יוקלילי ותופים) רבינוביץ', ועימם רועי ריק (גיטרות, בנג'ו, הרמוניקה) ועמנואל סלונים (בס וגיטרות). נותר גם הצליל הרך והיפה של פולק מעוצב, הרגיש בהבעותיו והעשיר בכליו (מלא נגנים אורחים).

השמות הקצרים והתמציתיים לא תמיד מופיעים בשירים, מה שמכשיר אותם לבטא מצבי רוח ונפש שונים ומגוונים, בין השאר הודות לטון שירה לחשושי, מלא אווירה ומנסה להרגיע. גם הטקסטים יותר פילוסופיים מאשר מעשיים ואפקטיביים, והם הרבה פחות מעניינים או משמעותיים, למול מעשה היצירה האמנותי-מוזיקלית.

עם כסות אלקטרונית דקיקה וסימפולים כמעט בלתי מורגשים, הקולקטיב הוא חבורת גברים רגישים במסע אל עצמם ואל המערב - גיטרה מהורהרת, תופים רחוקים, בנג'ו ויוקלילי. היצירות הבולטות נמצאות בלב הדיסק - ""Heart Of Wool המעודן ו-"All Lights Up" הטריפ-פופי, סהרורי מצד אחד, ויטאלי מצד שני. (קמע)


הקולקטיב, צילום: מיכאל טופיול



  

 
עלמה זהר - חיים משוגעים

שישה שירים, 19:48 דקות. זה הזמן שלה - אחרי שלושה אלבומים ואלבום ילדים מצליח - לעשות חיים משוגעים, עם EP ראשון, שמתרגם את הרעיון של הסתפקות בשירים בודדים, מוצלחים, ולא באלבום ארוך, עם שירים מיותרים.

מתחברת מצוין לסאונד האלקטרוני-ים תיכוני של דודו טסה וניר מימון בארבעה מן השירים (בהם "חיים שלי" ו"כחולת עיניים") ובשניים האחרים חוזרת לזרועותיו של אסף איילון ולסאונד של "דברי", אלבום הבכורה הנפלא שלה מלפני עשור. במיוחד ב"תפתח" עם גילי יאלו ודיאלוג באמהרית וב"לב כנוע" הנועל, בסלסול אתני יפהפה של אילן דמרי.

לא רק שהדיסק קצר, גם מילות השירים אינן מצורפות, אם כי קשה להחמיץ את הזהות בין החיים שלה לחיים של כולנו. התנסות מנעניינת, אי.פי. כייפי. (קמע)


עלמה זהר, צילום: מיכאל טופיול



  

 
חן לב ארי - שחורה

עשרה שירים, 39:30 דקות. שם חדש, מסקרן, בזירת האינדי. מזכירה לא מעט אחרות, בעיקר את הילה רוח, היועצת האמנותית שלה. וגם אחרים, כמו ברי סחרוף, במיוחד מכיוון הווקאליות שלה. היא פשוט שרה אחרת.

לב ארי יוצרת אמיצה, ישירה, עם ביטוי אחר על יחסים בין המינים, לאו דווקא בריאים או נורמליים, יותר לא מאוזנים ותלותיים. יש בשירים שלה הרבה תשוקה וסקס ("צייד", "זאב"), תלות ומרות, שליטה וכניעה.

"תראו אותי/ הכל הולך לעזאזל/ היו לי את כל הסיבות הנכונות/ לעזאזל", היא שרה ב"כפר" אחד הבולטים באלבום הבכורה שלה, צמוד ל"אוטם שריר הלב" המרשים לא פחות: "ככל שאני רוצה/ זה נסגר לי יותר// רק טיפה כואב// תראה אותנו/ איך הפכנו להיות/ זה נסגר לי יותר/ ורק טיפה כואב/ באוטם שריר הלב".

ההפקה המוזיקלית של עומר הרשמן מתנהלת בחוכמה וברגישות למרות שהאלבום לא מתאים לכל אוזן. אולם חובבי הרפתקאות ואתגרים מוזיקליים שיקפצו למים, עשויים למצוא אותם חמימים ונעימים. בטח בחלקו השני, המנחם, המכיל והמפייס (כולל "ילד אם יגידו" שהיא שרה לבנהּ; מילים: יהונתן גפן), אבל גם חלקו הראשון, הנוקשה והשפיצי יותר. (עצמאי)


חן לב ארי, צילום: רעות סף גבאי



  

 
לואיזה - תעשי לי ילד

תשעה שירים, 35:05 דקות. לכל אלה שצעקו "תעשה לי ילד!" לברי סחרוף, ברצינות או בבדיחות הדעת, הנה התשובה. זה הילד. ואי אפשר לטעות בקול וביצירה של "לואיזה", המונהגת בידי איתי סחרוף (הסולן) ועידן תלמוד, כותבי השירים.

ההרכב, שתי גיטרות, בס תופים, מייצר רוק גיטרות מלוכלך-נקי וידידותי להפליא. איתי הוא ברי סחרוף צעיר. בא מן המוכן אל הפירמה שאביו השקיע שנים בעיצובה ובמיצובה. זה מעיד על גנים משובחים, על כישרון שעבר בירושה, אבל מעורר ציפייה לטוויסט בכיוון אחר. ובאלבום החביב והרענן הזה זה עדיין לא קורה. הצליל לא מנסה להסתיר את הדמיון למה שסחרוף הצעיר שמע בבית, בקול, בשירה, בחיתוך ההבעה - במיוחד ב"עיר בלבן", שהוא ממש קופי, בצליל הגיטרות המנסר ב"אהבה אחרת" ובשילוב השפעות בלקניות-אתניות ב"חם ביום וקר בלילה" (שמארח את הזמר שי צברי, חבר של אבא).

עם זאת, ההישג החשוב של "לואיזה" הוא בהבנה שלשיר צריך להיות טקסט ראוי ומשמעותי ("כמה מילים" למשל) ובחשיבות שיש לבהירות השירה, אפילו אם זה "תעשי לי ילד". אולם רק ברגע שאיתי סחרוף יצליח להתנתק מהדמיון לאבא ולהיות הוא עצמו, נדע שהצליח. (נענע דיסק) 
 

לואיזה, צילום: יקיר אברהמי



  


משינה - מתים שרים הולכים

עשרה שירים, 41:08 דקות. אלבום אולפן עשירי, מרחק שמונה שנים מקודמו כשהחידוש הגדול ביותר בצליל הוא בנגיעות אלקטרוניות, שאותן מספק מן הסתם המפיק המוזיקלי טל רום. אבל יש באלבום הרבה מעבר לכך. בעיקר שירים מצוינים, טבולים בהגשה רכה ומפויסת, בשירתו היפה והמאוד נינוחה של יובל בנאי, מנוגדת לתנועה הפנימית של המילים (מים, ים, גלים, הם מוטיב שעובר כחוט השני, להזכירנו כי מוצא האמן מן הגלישה) שכמו מגלה את עצמו מחדש ומעניק למשינה בגרות יפה.

השם מאתגר. הוא לא מופיע בכתובים. מתבקש מהתחושה החריפה - במיוחד בחלק השני - של קץ מתקרב, של "הכל חולף", של פרידה - אם ממאיר בנאי (ש"בכיוון אחר" המתגעגע מוקדש לו), אם מחברים שעוד מעט הולכים (ב"השמיעו קול" הנהדר, רוק פולק איטי ונמסך, שצובר כוח ותנופה גם במחאה החברתית והפוליטית שחבויה בין שורותיו, ומסתמן כבר עתה כהמנון הופעה על בטוח), אם מעצמם, בדרך להפוך ל"אבק כוכבים", אם מהאפוקליפסה שב"שוב אחרי המלחמה".

"בלוז טאקו בר" המתכתב עם הסקא מתחילת הדרך ומעניק לאלבום את תמונת החזית מלמד שמשינה היא ה-להקה העירונית. אולי מנסה לצאת מהכרך, אך מגלה כי "קשה לצאת מתל אביב", כמו שקשה לה להוציא את התל אביביות המחויבת והאכפתית מעצמה. עכשיו במיוחד, כשהתחתית הנבנית, מוסיפה נושאים ודימויים לכתיבה וצילומים לחוברת ולעטיפה. אלבום מפתיע, מעניין, מעורר מחשבה, שווה ביותר. (התו השמיני)


משינה, צילום: רון קדמי



  

 
רועי פרייליך והמתוקים רצח - הריגוש שבנפילה

תשעה שירים, 37:32 דקות. אלמלא התייצב והציע את עצמו, אי אפשר היה להמציא את רועי פרייליך, התקווה הגדולה של הרוק בעברית. רוק גיטרות חריף ולגמרי עברית, למרות שיכול היה - עם אותה הפקה ממש של אביחי טוכמן, נגן הבס ושותף בעיבודים - להישמע נפלא גם באנגלית. בזכות השירה המיוחדת, הנהדרת והשונה כל כך של פרייליך, שנשמעת תיאטרלית ודרמטית אך גם רעננה, טריה ומלאת חיוניות.

השירים - כמעט כל אחד פצצה - על זוגיות ועל מה שעובר וקורה בין צעירים בוגרים ופנויים במירוץ אחרי ריגוש (כפי שמציע "מתי? עכשיו!" שמספק לאלבום את שמו) ומסגרת מכילה. בדיאלוגים לכאורה משמשת חטיבת הזמר של הקאט אאוט קלאב (דורון טלמון, דניאלה מילוא וניצן חורש) כעזר מנגד, כמו ברית'ם-נ-בלוז המצוחצח של ג'ו קוקר ודיוויד בואי מהסיקסטיז והסבנטיז.

מהי טעמה של הצלחה? מה הבעיה עם כישלון? מה הם שוליים בלי מחול שמותניים? שואל פרייליך בשיר הנהדר "הצלחה" שנועל. ככה זה צריך להישמע. פחות מזה, כבר לא מעניין. (נענע דיסק)


רועי פרייליך, צילום: מיכאל טופיול



  

 
הדס קליינמן ואביב בכר - פעם אחת

תשעה שירים, 31:42 דקות. יצירה משותפת שניה לצ'לנית הדס קליינמן ולגיטריסט האקוסטי אביב בכר. ארבע שנים אחרי "מעט פשטות" הם ממשיכים באותו קו של פופ אווירתי ומנחם, כשהם מחברים לפשטות הנוגעת והמכמירה שלהם את המפיק המוזיקלי אמיר צורף, מאבות הטריפ-פופ הישראלי.

צורף מסמיך, מקדיר ומענן את המעטפת לשירים עתירי תובנות החיים של הצמד, טוען אותם באנרגיות רוקיות עם תוספות אלקטרוניות לבסיס האקוסטי שלהם. עם זאת, הוא שומר על קווי המתאר האקוסטיים והרגשיים, אבל נותן משמעות ותוקף למילים, הרבה מעבר לסנטימנטליות המובנית.

השירים של קליינמן את בכר הם סוג של דמעות לפחדים, מנת יתר של רגש. יוצאים מזוגיות מורכבת ומרובדת, עם חששות מפרידות, כאבים ודאגות, משאלות לב ותחינות רגשיות, ונצבעים במצבי רוח עתירי דימויים ושפה יפה. עם שירים דוגמת "ילד של סופות שקטות", "הבית" ו"מלך ומלכה" אפשר להמשיך את החורף הרגשי להתמודדות עם החמסינים המתרגשים. (נענע דיסק)


הדס קלינמן ואביב בכר, צילום: אורי בהט



  


ירמי קפלן - עד עכשיו האוסף

15 שירים, 57:55 דקות. השינויים בתעשיית המוזיקה ובשוק האלבומים המקומי פועלים לטובת ירמי קפלן, שהוא אמן מופיע יותר מאשר אמן מקליט. ואוסף זה, הראשון שלו, רק מיטיב להדגים ולהעיד שהכוח של  שיריו הוא על הבמה, שם הוא יכול לתת דרור לכל האמוציות הכלואות.

וכך האלבום הוא רק המתאבן, מזכיר הנשכחות (למי שצריך), מראה המקומות בקריירת סולו מעוכבת של קצת יותר מ-20 שנה. עם "מודדת", "הדפוק הזה", "מדוע לא באת", "קולה וברה", "כבר עכשיו" (מסדרת הטלוויזיה "הפוך")"מחפשת" וגם "פטיש" (מהפרויקט המשותף עם ספנסרוסו), גרסתו ללהיט הילדים "גלי" (ששילובו באוסף קצת תמוה) ו"לא מושלם", שיר חדש אחד. להתראות בהופעות. (אן.אם.סי.יונייטד)


ירמי קפלן, צילום: ליאור כתר



  

 
סניה קרויטור - Infinity Forever

11 קטעים, 48:14 דקות. סַניה קרוֹיטוֹר הוא נגן כינור חשמלי וירטואוז. אינסוף לנצח הוא האלבום הרביעי שלו. כל היצירות שלו, תמהיל של מוזיקה קלאסית, ג'אז, מוזיקה צוענית ויהודית ואלמנטים אתניים, שבהפקתם המוזיקלית של צמד היוצרים ליאור שושן ואודי תורג'מן (עמיר בניון, שיר אורדו) "הולבש" מעטפת ניו-אייג'ית של צ'ילאאוט אלקטרוני.

שמות היצירות הם עניין סמנטי בלבד, החיבור עם משמעות מופשט ונתון לדימיון. "יקיצה", "נפילה חופשית", "למעלה למטה", וכמובן יצירת הנושא "אינסוף לנצח" הם שמות חסרי משמעות.

אמנם את שורשי ה"גראנד אדאג'יו" ניתן לזהות בנקל, אבל ההבדל בין "טֶרָה מֶדי" (רצועה שנייה) לבין "מדי טרה" (הנועלת). ויש גם "אטיוד חורפי", "רוחה של טבריה" ו"Premonition" (תחושה מוקדמת) שהוא הלהיט של האלבום לטעמי. בסך הכל יצירות בעלי מבנה קלאסי שמקבלות טיפול פופי-אלקטרוני עדכני, מציעות איזי ליסנינג מסוג אחר, ומציגות וירטואוז בעבודה. (עצמאי)

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ??«×¡× ×?×? קר×?×?×?×?ר Habama??¬??Ž
סניה קרויטור, צילום: דימה בריקמן



  

 
דני רובס - לקראת

11 שירים, 41:40 דקות. באלבומו החדש דני רובס מחשב את קצו לאחור. לכאורה תוהה למיקומו במרוץ החיים ובחיוניותו אצל הקהל. למעשה מציע תובנות מנסיונו העשיר, הנחיות והוראות הפעלה לחיים.

"מי מסתכל בי ממרומי הצעיר שחלם בי?", הוא שואל ב"מנגינה מפוחדת". "יש לי רק פירורים/ ממה שפעם/ היה לי שלם", הוא קובע באכזבה (?) ב"פירורים", ו"כל תרופה שנקבל לא תוכל למנוע את מותנו/ אז אני נצמד אל מה שיש לי כאן/ וכותב שירים כדי להיות מוכן" הוא מתריס וקורא תגר ב"אי של הבנה".

"הלוואי והעולם היה אחר/ הלוואי וזה היה פשוט/ מאחורי מילים להסתתר/ על מנגינה יפה לשוט" הוא שר אופטימי ללא תקנה ב"סבנטיז" געגוע בלתי נשלט (ואופייני אצלו) לימים שיבואו בסליחה ובחסד ("ערב כלולות").

רגשני ("מוקפת באור" שירד פרידה מאמו), להוט ואחוז תשוקה, הוא מצליח להעביר את האמונה שלו בטוב וביכולת האמנות לשנות את העולם. הוא כותב שירים כדי להתמודד איתו - אם לשנות, אם לרפא, אם לעשותו מקום טוב יותר לחיות בו.

הוא המפיק המוזיקלי של עצמו, מוסיף רביעיית מיתרים, נגיעות קלאסיות ושירת מקהלה, אבל נשאר נאמן לקלילות פופית ולאהבה האינסופית למוזיקה. כולל הומאז' פרידה מדיוויד בואי ו"חיים על מאדים" שלו. (עננה/הליקון)


דני רובס, צילום: עופר חג'יוב



  

 
ישי ריבו - שטח אפור

11 שירים, 40:34 דקות. אחרי שתקע יתד-שניים, ישי ריבו מקים את האוהל. אין הרבה חדש בפולק-המסורתי (שלא להגיד חסידי) של ריבו מ"תוכו רצוף אהבה", אלבומו הקודם. אבל גם השיטוט בשבילים המוכרים נעים. ריבו כורך אמונה והשם יתברך, לב נקי ויד למהססים. חי בשטח האפור, שואל שאלות, מנסה לתת תשובות, ובעיקר מבקש לשאת חן בפני כולם.

כן, ריבו מתמחה בריצוי קהלים ובהתחברות אל ההסכמה הלאומית, הנעימה כל כך. קצת מכל דבר, בדרכי נועם, בשירה רכה וערבה ובהפקה מוזיקלית (עם מאור שושן) מלבבת ומאירת פנים, אקוסטית-פולקית גם כשהיא חשמלית ומתוכנתת.

מובילים הסינגלים "הנה ימים באים", "אחת ולתמיד" ו"לשוב הביתה" וחורגים (קמעה, בלי משים כמעט) "כל הזמן", כגעגוע לחבר שהלך לעולמו בטרם עת, "כמו הציפורים" שכתבה (בצרפתית) פטריסיה, אמה של ריף כהן, והניסיון להציע גרסת מסע פולקית ל"אדון עולם". בלי שפיצים ובלי מקלות מאתגרים בגלגלים. נעים. (דברי שיר / אן.אם.סי.יונייטד)


ישי ריבו, צילום: דודי חסון



  


29/03/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע