אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
2930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן טעימה ממופעי פסטיבל הפסנתר 2019
 

 
 
האחיות כרקוקלי חינניות, נגה ארז מהפנטת, A-WA מחוללות קסם, המחווה לאלונה טוראל מרשימה ועוד רשמים של עמוס אורן מהופעות הפסטיבל במוזיאון תל אביב לאמנות ובתיאטרון הקאמרי



כרקוקלי. מופע פסנתר - ארבע ידיים. קאופמן

אל פסטיבל הפסנתר הראשון שלהן מגיעות האחיות טלי ולירון כרקוקלי, יוצאות תוכנית הריאליטי "אקס פקטור ישראל 2013", כשהן נמצאות לפני אלבומם השני, עליו הן עובדות עם המוזיקאי הצעיר והמוכשר סתיו בגר ("שני משוגעים" לעומר אדם, "טוי" לנטע ברזילי), מנהלן האמנותי.

ל"מי אם לא את", אלבומן הראשון מקיץ 2017, לא היה ייצוג במופע, שכלל - בנוסף ללהיטיהן הנוכחיים - "תשע נשמות", "על הספה", "תופסת", "איפה הרומנטיקה" (שאנריקה איגלסיאס היה שמח לאמץ) ו"מי מחפש אותי" (שנכתב למצעד הגאווה האחרון) ושירים חדשים, גם גרסאות שלהן ללהיטים של כוכבת הפופ בריטני ספירס ( "Toxic"), הראפר השחור פופ סמוק ("Better have a gun"), הישראלי דניס לויד שעושה חיל בזירת הפופ האלקטרוני העולמית ("Nevermind") ושל אלון עדר ("שיר לאמא"). אלה גם ההשפעות המרכזיות ביצירה המתהווה של האחיות מהוד השרון.

פופ עכשווי, מועשר בביטים שובבים ובפיתולים אתניים, מבע אר.אנ.בי. מתקדם והגשה היפ-הופית מובהקת. ההתנהלות הבימתית שלהן קופצנית, חביבה וחיננית, והן מפגינות הומור, יכולת אלתור וביטחון.

אי אפשר לזלזל במטען המוזיקלי של השתיים, שיודעות (וגם הפגינו) דבר או שניים בנגינה בפסנתר, גם לא בכישורי היצירה שלהן (יחד עם בגר). כזמרות יש מרשימות מהן.

אם זה המתווה העתידי של כרקוקלי, הייתי מציע להן להתקשט על הבמה גם בליווי קולי.


כרקוקלי, צילום: יובל אראל



נגה ארז, מופע מיוחד לפסטיבל. הקאמרי 3

כל החבילה שמייצגת את נגה ארז היא הצגה בימתית מגניבה. הלוק שלה מדליק. לבושה באופנתיות לכאורה מרושלת אך מאוד מוקפדת, בצבעי חרדל וחום, מכנסי שלושת רבעי, מקטורן משובץ, עניבה מצועצעת, אינספור טבעות ומשקפי שמש גדולים. ההתנהלות שלה מטמטמת. תזזיתית, חדה, עוויתית וזוויתית. מכליאה בין הליכה צ'פלינית, הליכת ירח וברייקדנס חתוך וחטוף. ההגשה שלה מהפנטת. תיאטרלית ודרמטית, מתכתית ורובוטית. השירה כמו מבוימת, מוטעמת, משלבת פרי סטייל, ספוקן וורד והיפ הופ, מותאמים "על עיוור" לביטים העצבניים. וכמובן המוזיקה האלטרנטיבית-אלקטרונית המרהיבה שהיא מייצרת עם אורי רוסו, שאחראי לסימפולים, לתכנותים ולהפקה המוזיקלית המסחררת.

ארז חגגה את כשרונה על במה נדיבה - בתמיכתם של רוסו, ערן יעקובוביץ (גם הוא בייצור ביטים וסימפולים) והפסנתרן ניר יצקן, שהצדיק את החיבור לפסטיבל - עם יצירות מ"Off the radar" אלבום הבכורה שלה (2017), ביניהן "Balkada", "Pity" ו"Dance while you shoot" שננעל במעמד ריקוד משחרר וסוחף, ושירים אחרים - גם חדשים (כ"Switch me off" ו"Chains") - שמתכתבים בישירות בוטה ("Spit", "Knockout") עם המציאות, בארץ ("Fire kites") והבינלאומית ("Black Friday"). וכם הפעילה את הקהל ששמח להיעתר. אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. פצצה בתנועה.


                                                     נגה ארז, צילום: עמוס אורן

  
 
דניאל רובין. קאופמן

גם לדניאל רובין זו גיחה ראשונה לפסטיבל הפסנתר כזמרת-מבצעת. שמונה שירים מ"הסיפור בגדול", אלבומה השני שיצא בקיץ האחרון ("חוזר ואומר" עם אפקט גיטרה דיסטורטי ו"נורות האזהרה" פופ-רוק על גבול הדאנס בתמיכת מחשב), ועוד חמישה מ"כלום לא עובר על ידי" קודמו מלפני שנתיים (כולל הלהיט "שלושה רבעים", "ריקה" הדכאוני בליווי פסנתר בלבד ו"אהבתי אותה פעם" היפהפה של יהונתן גפן).

עם להקת הליווי הקבועה שלה, המונה מוזיקאיות מוכרות בזכות עצמן - אלכס משה בגיטרה, רוני בר הדס בבס ומיכל אליסף בתופים - ובעיבודים משותפים, הן נשמעות כגרסה נשית מתקדמת ונהדרת של "קצת אחרת" מימים עברו. מרקחת מוזיקלית משובחת של פופ-רוק רך, ג'אז ובלוז.

רובין מבהירה היטב שפסנתר הוא הכלי שלה, ביצירה ובהופעה. הלוק שלה מטעה. מבויש לכאורה. אבל היא דעתנית ומתמסרת בשירה. שרה מהבטן, בשיניים חשוקות ובכאב מתייסר. גם בעמידה, בשני השירים שביצעה עם גיטרה ("טוב או רע", הכי רוקי), היא נמתחת עד קצות האצבעות. אולם  את "בדמיון שלי" היא שרה בהתרגשות, בדמעות כמעט.

החיבור שלה עם דנה ברגר העניק חיים חדשים ומרתקים ל"עד הקצה" ול"לומדת לעוף". וברגר לא הסתירה את הנאתה מבלדת הבלוז "יום חדש" ומ"זה שצועק". האחרון, מגשים את עצמו. ונשאלת השאלה למה לצעוק את השירים, זה קצת מגביל, אם אפשר לשיר גם נמוך, ולהישמע נהדר.


דניאל רובין (משמאל) עם דנה ברגר, צילום: משה צ'יטיאת



A-WA. ביתי פי ראסי. אסיא

בארבע השנים לקיומה הפכה A-WA למותג בינלאומי מוכר, המשמר את תרבות השירה בתימנית. אחרי "חביבי גלבי" (אהוב לבי) אלבומן הראשון מ-2016, שהתמקד בשירה וביצירה מסורתית מן הבית, הן הוסיפו השנה את "בייתי פי ראסי" (ביתי בראשי), אלבום אולפן שני, שהוא כבר יצירה מקורית, ובו שלוש האחיות חיים - תאיר, לירון ותגל - מתחקה על דמותה של הסבתא-רבא רחל בדרכה מתימן והתערותה בישראל.

המופע, שכלל מזה ומזה, מעניק פרספקטיבה נאה לרפרטואר המתגבש של ההרכב. מן המורשת האתנית ("איילת חן") אל הצליל העדכני המאופיין של A-WA, כמוזיקת עולם גרובית ואלקטרונית.

הניגוד בין השירה בתימנית לבין הליווי, בכלים ובסאונד מערבי לחלוטין, הוא ה"טריק" של A-WA (והמפיקים המוזיקליים תומר יוסף ותמיר מוסקט, אנשי הבלקן ביט בוקס). השלוש מודעות לקסם שהן מחוללות. הפרייזינג שלהן עכשווי. מותאם למציאות ההיפ-הופ, הספוקן וורד ועולמות הגרוב, שאותו מספקים, בעיבודים מבריקים, ארבעה נגנים בגיטרות, בס, תופים, קלידים ומחשב. השלוש לבושות ומתנועעות בהתאם, גם מלוות את שירתן בכלי הקשה. תאיר חיים, האחות הבכורה, הכוכבת של ההרכב כזמרת וכפרפורמרית, מוסיפה דברי הסבר חיוניים, מתובלים בקריצה.

אם בארץ ההתלהבות וההשתאות מהן מובנת, להרגשתי הן מוציאות מהצופים הבינלאומיים שלהן רגשות ותגובות שהם לא יודעים על קיומם.


A-WA, צילום: יובל אראל



אביגייל רוז. אהבתנו לז'ובים. גלריה ישראלית

אני מאמין לאהבתה של אביגייל רוז את מוזיקת הבוסה נובה ואת היצירה של אנטוניו קרלוס ז'ובים. למרבה האכזבה, היא לא מצליחה להמחיש את האהבה הזאת ולשכנע בחיבור שלה עם השירים הנפלאים של ז'ובים, רובם ככולם בנוסח עברי של אמה, תלמה אליגון-רוז.

הצד המוזיקלי, בעיבודים ובניהול מוזיקלי של רועי בן סירה, ובנגינה שאותה מוביל גיטריסט מרסלו נמי, עשוי ללא דופי. המוזיקה זורמת, מרגיעה ומערסלת, נמסכת בדם, מניעה את הגוף. גם הווקאלס של רוז בסדר בדרך כלל. נאמנים למקורות. רק ההגשה בעייתית. נאמבית, אפאטית, טכנית, כמו בתרגיל מוזיקלי. רוז לא מערבת רגשות ונשמה, לא נדבקת בקצב המערסל, כאילו השירים לא שייכים לה. רק באחד, "Fotografia" (צילום שמתורגם כאן ל"את הקול הזה"), מצליחה רוז לגעת ולרגש, מן הסתם בזכות שורה שלה שהתעקשה לכלול בשיר. הזהות הזאת נעדרת מהשירים האחרים, ואולי היתה צריכה להתעקש על אמירות נוספות משלה, שאמא לא תשים לה מילים בפה.

גם ב"קורקובדו" (כיפת זהב בנוסח העברי), אחד מהורהרים יותר של ז'ובים, היא משקיעה רגש אבל לא יוצא לה, וב"יום חלב ודבש" ("Brigas nunca mais", אין יותר ריבים), כשיר משחק מחויך על מהות החיים לפי הבוסה נובה, יש ניצוץ.

הכי בעייתי הוא "אושר" ("A felicidade"), בתרגומו של אהוד מנור, שבו היא שרה בניגוד לאופי השיר ואכן נשמעת כמי שהעצב אין לו סוף. הנוסח של "סמבה בתו אחד" מסורבל ולהגיד על "והגשם יבוא" (תרגומו של עלי מוהר ל"Aguas de marco", המוכר בביצועם של גידי גוב ורונה קינן) שהוא שיר בלי היגיון ולכן קשה ללמוד אותו הוא תירוץ קלוש להיצמדות של רוז לפרומפטר, עובדה שפוגמת באמינות ובהזדהות. נדרשת, ובהקדם, הפחת רוח חיים בשירים.

אביגייל רוז קובי פלשמן.jpg
אביגייל רוז, צילום: קובי פלשמן



דניאל דור. Songman. גלריה ישראלית

לא רוצה למהר במסקנות נוכח הפגישה הראשונה, ועוד על הבמה, עם שירי "Songman", הפרויקט החדש של דניאל דור. אבל כיף לדעת שהשנים, לפחות מאז "רוק פוזיטבי" מראשית העשור, לא שינו את גישתו הרצינית למוזיקה, וכמו שהוא מבהיר כבדרך אגב - היא אינה בידור בשבילו. השנים רק מבגרות, מבשילות ומן הסתם גם מחשלות, מעמיקות את הכתיבה וטוענות את היצירה, ואחרי תקופה של עברית, הפעם היא לגמרי באנגלית.

הפוך מ"רוק פוזטיבי" טעון האנרגיות ומפוצץ האדרנלין, "Songman" הוא אמירה מופנמת, אפילו מינימליסטית, מהורהרת ואישית מאוד - ולא מחמת התאמתה לבמת פסטיבל הפסנתר, אני מבקש להאמין. דור, נעזר ביואב רוזנטל ובשלומי מנצור בקלידים ותכנותים ובדים שלייפמן בגיטרות, משוטט בין פולק לבלדות רוק, עם נגיעות בלוזיות, רית'ם-נ-בלוזיות ואלקטרוניות, מייצר מלודיות בשרניות ומוזיקה נהדרת, שמזכירה לי - ולא מחמת הידרשותו למשבר האקלים, ברצף קדורני משהו, אפוקליפטי אפילו, של שלושה שירים מצוינים ("Moving us", הקינה "The world will last" ו"I love, still" המצוין) - את אנג'לסי במורכבות המהנה שלה. הוא שר על אהבה וזוגיות (הסינגל היחיד עד כה "Give me love"), אך בעיקר על האדם מול העולם, על הרהורים ומחשבות שחולפים בראש, אמירות קיומיות, אמיתות שבוערות בעצמות. דור מאתגר, דורש הקשבה ומחשבה, וכאמור הוא לא אנטרטיינמנט. אני מאמין לו ולא יכול לחכות לאלבום.


דניאל דור, צילום: אלה פישר לבנטון



כאשר אני ואת - מחווה לאלונה טוראל. אסיא

פסטיבל הפסנתר 2019 ננעל במעמד הראוי מכל, מופע הצדעה לאלונה טוראל, שלפני חצי שנה הלכה לעולמה והיא בת 75 בלבד. טוראל היתה מוזיקאית מגוונת - מלחינה, מעבדת, מפיק ובעיקר נגנית פסנתר ופנדר - שרבים מאמני ישראל, אלה שאיתנו וכאלה שכבר אינם, נהנו מתרומתה ומכישוריה.

זאת היתה הצדעה מרשימה, גם אם ארוכה מעט, ובמקום הכי נכון, מתאים ומכבד את זכרה. גם משום שמהבחינה הציבורית טוראל היתה דמות נחבאת אל הכלים, תרתי משמע. היא הקיפה 25 שירים שטוראל היתה מעורבת בין אם בכתיבתם (מילים לשיר הנושא למשל, במקור בביצוע של נחמה הנדל בפסטיבל הזמר והפזמון 1961) ובהלחנתם (ללהקות הצבאיות, כמו "גשם בוא", "אחד חולמני" או שלושה חיילים" למשל, או למופע "פפואה ניו גיני" שהועלה בפסטיבל ישראל 2007 עם שיריה של אגי משעול), ובין אם בהפקתם המוזיקלית או בעיבודים להם.

וכמספר הזה זמרים ומבצעים, שעם רבים מהם עבדה. ביניהם אלון אוליארצ'יק, רונית אופיר (שסיבוב ההופעות המשותף להן נגדע עם מותה), אהר'לה קמינסקי ונחום פרפקוביץ' (חבריה בלהקת "הפלטינה"), אריאל הורוביץ, נורית גלרון (שדיברה עליה בדמעות בין "זה הגשם" ל"מה אכפת לציפור", שניים מהשירים שעיבדה), דורי בן זאב וכמובן שלום חנוך, איתו עיבדה שירים לאלבומו "אדם בתוך עצמו".

דורון טלמון (ג'יין בורדו) גנבה את ההצגה כשהחליפה בהתראה קצרה את חוה אלברשטיין החולה בביצוע "אדבר איתך" (מילים: רחל שפירא), וגם התכבדה בשיר נוסף של אלברשטיין, "בשביל אל הבריכות" (יורם טהרלב), על רקע נגינת הפסנתר של טוראל עצמה.

נוסף על צילומים בשפע, קטעי וידאו (כולל מובאות מתוך ראיון מעמיק ונהדר שערך עימה יואב קוטנר, המנחה הידען והנאמן), קרדיטים ופרטים לרוב, היו אלה העיבודים הנהדרים, חלקם מפתיעים ולא צפויים וחלקם דעתניים ללא מובנים מאליהם, שיוחדו לכל שיר ושיר ברוחה ובהשראתה. הם היו המחווה והכבוד העקריים, ומן הסתם אלונה טוראל היתה סומכת ידיה עליהם ונהנית מהם.


דורון טלמון (מימין) ושלום חנוך במחווה לאלונה טוראל ז"ל, צילום: משה צ'יטיאת



פסטיבל הפסנתר, מוזיאון תל אביב לאמנות. רביעי 13 בנובמר 2019 עד שבת 16 בנובמבר 2019


18/11/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע