סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
2930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום לדיקלה – חופשייה?
 

 
 
את שם האלבום, 'חופשייה', לא תמצאו בין שורות הטקסטים. מן הסתם הוא מתבקש לטעמה של היוצרת והזמרת. אבל אחרי כל הטלטלות והסערות הרגשיות שמקופלות בו, משונה לקרוא לו כך. בעיניי, תמונת העולם שדיקלה מציגה באלבום היא בדיון ולא אמת."
אם ציפיתם מהדיווה האניגמטית שהפכה לאמא לאלבום אופטימי, או לפחות מרוכך – תתאכזבו


הלו, מה קורה איתך?
 
אי אפשר שלא להעריך את דבקותה של הזמרת דיקלה ביצירה המוזיקלית שלה ואת התעקשותה עליה. היא אחראית לחזון אמנותי-אסתטי יחיד במינו, נושא ניחוח ערבי בולט, ועם זאת חריג ויוצא דופן במוזיקה הפופולרית המושרת בעברית. התמדה שהובילה אותה, אחרי שלושה אלבומי אולפן מוקדמים, שגם הם השאירו שריטה משמעותית, ובחסות ההפקה המוזיקלית הנכונה שנבנתה סביבה בשלב מתקדם יחסית, להצלחה מרשימה ביותר – רדיופונית וגם בימתית – בגיל מאוחר, 41, שבו אמנים – זמרות, בטח – כבר מרימים ידיים.

שש השנים האחרונות, שנות המהפך – מ"ואם פרידה" (2014) דרך "סיפור אופטימי" (2016) - היו שנים חרוצות ועסוקות, דרמטיות ומרגשות בעבור דיקלה שיצאה סוף-סוף לדרכים בהפקות במה גדולות, מחמיאות ומותאמות לאישיותה האניגמטית וליצירתה המוחצנת. ותוך כדי גם הפכה (לפני כשנתיים) לאם בתהליך פונדקאות, דבר שרק עירפל את זהותה המגדרית.

"חופשייה" הוא אלבומה השלישי בתוך שש שנים בתוך הבית החם והעוטף של "הליקון", שותף להמצאתה מחדש, ושבהנהגתו מימשה דיקלה את פוטנציאל הדיווה שבה. אך אם ציפיתם לאלבום אופטימי - ואם לא שמח אז לפחות מרוכך, בעקבות היותה אמא - תתאכזבו לגלות שדיקלה קצת מנותקת, אפילו אולי לא מחוברת לאישיותה הנוכחית. תקועה בשלב (מוקדם?) בו שופכים כעס וזעם על בני העוולה בעולם, הגברים, מהרסי האהבות הסדרתיים. כאילו אין דבר מעניין אחר בעולמה. ובא לשאול: הלו, מה קורה איתך? 
 

דיקלה, צילום: זהבה לגאלי

עוד מאותו דבר
 
מעל האלבום מרחפת שאלת עיתוי צאתו לאור. נוכח העובדה ששיריו הראשונים הגיעו לרדיו ולפלטפורמות הדיגיטליות כבר לפני שנתיים, "חופשייה" הוא אלבום שאינו משקף את ההווה של דיקלה. כמי שמתעקשת עדיין על הפורמט (יישר כוח על כך!) הברירה היתה, לטעמי, להקפיא את האלבום (אם לא לגנוז אותו, ולהסתפק בסינגלים שהושקו) או לעדכן אותו, כדי ליישר קו עם הפרסונה הנוכחית, האימהית, של דיקלה - חלקית, אפילו מדגמית. למרבה הצער זה לא נעשה, מן הסתם בשל שיקולים כלכליים לגיטימיים, אבל בעייתיים.

לכאורה, ממשיך האלבום את הקו של קודמיו בהטעמת-הטמעת הצליל הערבי החריף בהבעה הקולית ובסאונד ההפקתי. אולם גם ככזה הוא נגוע בנרקיסיזם. דומה שהאהבה העצמית רק מסבכת את האמירה. בכל זאת, הבנו את הנקודה, ולמדנו להכיר, להעריך ואפילו להעריץ, את כוחה, כשרונה ויכולתה של דיקלה, ואולי די עם מניפולציות דרמטיות ורגשיות. במקום לפשט את השירים (עשרה, על 31:29 דקות), שונים אולי בנגישותם ובכוונות ההתיידדות שלהם, שיריו, לא כולם, מסובכים ומורכבים מדיי. נושאים צליל שהוא מגלומני לפעמים, היפר-דרמטי לפרקים, ורק ברגעים בודדים משרים קורת רוח וכיף של מוזיקה טובה.
 
נתחיל מזה ש"חופשייה" הוא אלבום שמשדר עייפות ומיאוס מהחיים. כמו מסמך חשוף וחושפני של אשה שמתקשה להתמיד בזוגיות, שמבכה את מערכות יחסיה, שנופלת שוב ושוב במלכודות האהבה, ועכשיו מקוננת על חורבות האהבה שלה - אם לגזור השראה מיצירתה הכבירה של אום כולת'ום. אנחנו נוטים להאשים את כוכבי הזמר המזרחי שהם שרים שירי אהבה סתמיים ובנאליים, נטולי אישיות וזהות. מרוב שירי אכזבה ושברון לב באלבום השישי של דיקלה, גם הם מצטברים למסה של סתמיות מאכזבת. ז'אנר רזה-עבה כזה, ללא גיוון נושאי.

בניגוד לריטה, אפרופו דיווה מכהנת אחרת שנהנית מיצירתם של אחרים, דיקלה, לגמרי לא חדש, מייצרת את החומרים שלה. וגם אם היא נעזרת בקולגות, היא הכותבת והמלחינה. ומעציב שלא רק שלמאורע המשמח והעצום של חייה, אין רמז כאן. חשוב לה יותר כנראה להיצמד לקונספט הקודם, הבראשיתי, ולחפור על רגשות בעייתיים (אפילו מומצאים, כדי לשרת את הז'אנר?), חולשות מטרידות ואהבות נכות. כאילו הזמרת המבצעת אותם היא אשה תלותית, סמרטוטית, אפילו נואשת, שגם במפגני הכוח שלה מול גברים, נחשפת בכל חולשותיה.

אם הייתה בהם קריצה, הסכמה בשתיקה, הומור מסוים או טיפת אירוניה, ניחא. אלא שהם מוגשים בשיא הרצינות, במלוא הדרמה והפאתוס, חדורי הזדהות ואמת, כאילו דיקלה והאנשים סביבה לא למדו - או הספיקו לשכוח - איך לשחרר כדי להתקדם. לא ללכת על אותו טריק שהופך להיות מבאס מוזיקלית ורגשית. והמאזין שנסחף בשמחה, בעבר הלא רחוק, לעולמה האתני, הרגשי והאקזוטי, ממעט למצוא ב"חופשייה" עניין וריגוש מפעימים. 

 
   
 




 
תמונה פיקטיבית
 
האלבום מתחיל בהפגזת יגון וצער, בחסות כינורות וסינתיסייזרים, תכנותית וקלידים, בהובלת הטריומווירט ההפקתי של רוני בראון, עדי רותם ודיקלה עצמה. "הו ליבי" הפותח, הוא שיר של כאב לב, תרתי משמע. ב"צמרמורת" עתיר הדרמה המזרחית הכבדה (בחסות כינורות וצ'לו) היא עייפה מלנסות לשמור על הזוגיות. שיר אהבה בעייתי הוא גם "איזה חום", נושא המחשבות קודם הפגישה עם שובר הלבבות ממנו הזהירו אותה. ואילו ב"יום ועוד יום" האופטימי משהו, היא חיה על זכרונות העבר, לא מפסיקה לחשוב על האקס הנצחי, למרות שהכאיב לה כתמיד, אבל עדיין בטוחה וגם חייבת להאמין שעוד יקרה ביניהם משהו טוב. מי אמר סרט טורקי? וסרט ערבי, לא טוב?


דיקלה, צילום: דניאל אליסטר


ללא היסטריה ופאתוס - ויש כמה רגעים כאלה - בעיקר ב"שבועיים" (על שקט רומנטי ומרגיע אחרי שבועיים של אהבה עוצמתית, עם ראפ מדליק של מרק קקון) וב"רק תגיד" (על אובדן הזהות העצמית ושליטה על החיים מול התובענות שלהם); שניהם כתובים עם דולב רם ופן חזות הסופר-מוכשרים שאחראים למתיחת פניו המוצלחת של הפופ הישראלי העכשווי; וקצת פחות ב"אתי" (כדיאלוג עם חברת נפש לה מספרים את כל הסודות); בפופ האלקטרוני של "פסנתר לבן" (שיש לה לכאורה הכל: דירה, מכונית, תכשיטים, פסנתר לבן, ספרים, בחור תומך ועבר מפואר. זו רק הבדידות שהורגת אותה, טורפת את שנתה); ובסלסה הלטינית המסונתזת "לרקוד" (ככה זה שרוצים יותר, מקבלים פחות, וכשהכל יורד מהפסים נשאר רק לרקוד), אולי השיר שמסכם את הרעיון של האלבום (נכתב עם אבי אוחיון). באלה דיקלה נשמעת מצוין.

  


אלא שאת הרושם מעצבים-מעצבנים השירים האחרים, כדלעיל. ודומה ש"תודה", השיר הנועל, מדגים את הבעייתיות של האלבום: " לא רוצה לחזור לאותו רגע/ לא רוצה לזכור אותו יותר/ אין לי דקה לוותר/ לא רוצה שהוא יזכור את הרגע/ שהייתי רק שלו ואין/ אין יותר אף אחד// תודה אהובי שהלכת ממני/ אמרת שלום ושלא תשכחני/ תודה". הטון השבור והמתגעגע, הנואש כמעט, שבו דיקלה שרה, מנוגד לגמרי לרוח הטקסט, מחמיץ לחלוטין את הסרקזם.

אגב השם "חופשייה": לא תמצאו אותו בין שורות הטקסטים. מן הסתם הוא מתבקש לטעמה של היוצרת והזמרת. אבל אחרי כל הטלטלות והסערות הרגשיות שמקופלות בו, משונה לטעמי, לקרוא לו כך. אני מטיל ספק בתמונת העולם שדיקלה מציגה באלבום. היא פיקטיבית לטעמי. מציגה בדיון במקום אמת. אני רק יכול לקוות שאוהדיה הלא מעטים, יאהבו אותה הפעם יותר ממני.

דיקלה. חופשייה (הליקון)



10/05/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע