סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: עונה חדשה בתיאטרונים
 

 
 


רגע לפני הוראת הקבע למנוי החדש: התיאטרונים מפרסמים בימים אלה את תכניותיהם לעונה הבאה. האם ניתן, עדיין, להבדיל ביניהם, על פי שמם? או שמא הריבוי המובטח של הפקות משותפות מטשטש לחלוטין את גבולות הזהות ביניהם?

מחזאות מקורית וקו-פרודוקציות

הרגיעה שנרשמה השבוע בחזית המאבק על התקציב הראוי לתרבות בישראל - צעד ראשון בדרך להפיכת התקציב לחוק של קבע, ללא תלות במרכיבי תקציב המדינה, עם הון התחלתי של 430 מליון ₪ לשנה -מאפשרת לתיאטרונים בישראל להיערך בראש שקט יותר לקראת עונת ההצגות הבאה.

התיאטרון הקאמרי של תל אביב והתיאטרון העירוני חיפה כבר פרסמו את תוכניותיהם; בימים הקרובים יצטרפו אליהם תיאטרון בית ליסין מתל אביב והתיאטרון העירוני באר-שבע; וגם האחרים מתכוונים לעשות זאת בהקדם האפשרי. בעיקר כדי לשכנע את צופיהם הנאמנים להמשיך לרכוש מנויים, ועל הדרך גם להעניק להצהרות חשיפה תקשורתית.

שני מאפיינים בולטים בהיערכות האמנותית של התיאטרונים לעונה הבאה. דגש הולך וגובר על מחזאות ישראלית מקורית, בעיקר חדשה, ושיתופי פעולה - קו-פרודוקציות בלשון מקצועית - ביניהם. מעניין, אך דווקא שני מאפיינים אלה אמורים לטשטש ואולי להעלים את הבדלי הזהות, אם קיימים בכלל, שבין התיאטרונים. כי אם כולם (או מרביתם) מציבים כמטרה טיפוח מחזאות ויצירה מקומית ומתכוונים לשתף פעולה, כלכלית, אמנותית ושיווקית, בהפקת מחזות קלאסיים ואחרים, מה גורם להם להיות שונים אחד מהשני?

ובאמת, שווה לבדוק אם נותרה עדיין לשמו של התיאטרון איזו משמעות בעידן המנויים הנוכחי. האם הקאמרי של תל-אביב, הוא אכן קאמרי ותל-אביבי באופיו? האם הבימה הוא תיאטרון לאומי, כמתבקש מכותרת המשנה של שמו? והאם חבויה איזו לוקליות או נישתיות בתיאטרונים האחרים, כל אחד בתחומו ובטריטוריה שלו?

מינון הלאומיות של הבימה

הבימה, שבשל אי וודאות כספית מטרידה ונמשכת לגבי חובותיו הגדולים, לגבי תקופת השיפוצים הממושכת אליה הוא עתיד להיכנס, וגם בגלל הסחבת בקביעת מעמדו המשפטי החדש, טרם פרסם את תוכניותיו, יימשך מן הסתם הניסיון להתמצב כ"לאומי" באמצעות רפרטואר ישראלי-לאומי, שמצד אחד הוא קלאסיקה (אלוני, שבתאי ודומיהם) בראי חדש, מצד שני - פוליטי ונוקב (נוסח המקומיים "תשמ"ד", "זמן-אמת" ו"חברון", וגם זר כ"אכזר ורחום", "מלחמה" או "מישהו שישמור עליי"). גם האחרים נוגעים בנושאים אלה, אבל את ה"לאומיות" ישיג הבימה במינון, בכמויות ובהדגשים. אגב, גם מחזות הזמר של התיאטרון הם ישראליים בלבד ("שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "הלהקה").

היבט ראוי אחר של לאומיות הוא ריבוי ומיגוון הקהלים לו מחויב הבימה. עניין בעייתי וקשה למימוש ספציפי בעידן ההתמסחרות שעובר על התיאטרון הישראלי. היכולת לעשות זאת עם הצגות "קשות" יותר מתאפשרת בעזרת שיתופי פעולה עם הפריפריה (כמו "קופסה שחורה" עם באר שבע או פרויקט נסים אלוני עם החאן), אך הבעייתיות שהיא מעוררת (ראו בהמשך) מטילה צל על כדאיותן לעתיד לבוא.

ועוד נתון "לאומי" הוא הצטרפותו של "הבימה" לאיגוד תיאטרוני אירופה, מקבילה אמנותית לליגת האלופות בכדורגל או ל`יורוליג` מהכדורסל, מהלך שאמור להכריח את התיאטרון הישראלי להצגות איכות.

הקאמרי חוזר להיות קאמרי

גם התיאטרון הקאמרי הצטרף האחרונה לאיגוד בינלאומי דומה - ועד התיאטראות האירופי - שמעבר ליוקרה ולכבוד, להפקות משותפות ולחילופי יוצרים והצגות, מאפשר לחברים בו לארח פסטיבל תיאטרון בהשתתפות עמיתיו. לכשיגיע תורו של הקאמרי, הוא יאדיר את שמה של תל-אביב. בינתיים, הרפרטואר של הקאמרי הוא תמהיל מקומי ובינלאומי, חדש וקלאסי, עם מחזות של ז`ורז` פיידו, אוגוסט סטרינדברג, ארתור מילר, לורקה ו...סופוקלס, לצד יאיר לפיד, אילן חצור, תמיר גרינברג ויעל רונן, עדנה מזי"א וענת גוב, וגם אהרון אפלפלד וחנוך לוין (שטרם הוצג).

אחרי שנים של הצגות "גדולות", מורגשת באחרונה נטייה של הקאמרי לחזור להיות קאמרי, בהפקות קטנות,אינטימיות וקומפקטיות, שמסייעות לו לממש ולהגשים את "חזון האולמות הקטנים". "המלט", "פלונטר" ו"שמנה" מצד אחד, "לילה טוב אמא", "ציפור שחורה" ו"מקום אחר ועיר זרה" מצד שני, הם דוגמאות-מעט לניצול של התיאטרון את קומפלקס האולמות, החללים, המבואות והמעברים הגדול, הייחודי והמודרני בארץ. שם עוד יעשו הצגות על המדרגות ובפאטיו.

לעומת זאת ה"תל אביביות" אינה ניכרת ברפרטואר הארד-קור (מיעוט מבוטל של הצגות כמו `"שה, בעל, בית"), אלא בעיקר בפעילות השוליים, במחוות ליוצרים שפעלו בעיר הגדולה. השאלה אם פעילותו של תיאטרון צריכה להיגזר ממיקומו היא לאו דווקא ישראלית. וגם באנגליה ובגרמניה, שניים ממרכזי התיאטרון החשובים באירופה, קשה לראות הבדלי צבע בין המוסדות המפיקים. ומבחן התוצאה של ההפקות הספציפיות חשוב וקובע יותר מאשר הצהרות רפרטאוריות.

חיפה: הצהרת רב תרבותיות

זה לא מפריע לתיאטרון העירוני חיפה, שבפתח דרכו המתחדשת עם עודד פלדמן כמנכ"ל וכמנהל אמנותי, שם פניו אל הנמל ואל מעמד הפועלים, מאפיין היסטורי של העיר, שפעם הייתה אדומה (כשנשלטה על ידי מפלגות עובדים) והיום היא ירוקה (מכבי חיפה, אלופת המדינה בכדורגל).

לפחות ברמה ההצהרתית ישאף התיאטרון המקומי לשמש פנים לקהילה הרב-תרבותית והרב-לשונית שבעיר. עם "מפעל חייו" של שולמית לפיד, "שמח בנמל" של שמעון ישראלי ודן אלמגור ואולי גם שקספיר בפארק הכרמל, בחיק הטבע. וגם הפקה משותפת עם תיאטרון "גשר"`, לקהל ה"רוסי: בחיפה (ראה בהמשך).

מעבר לכך, המאפיינים הלוקאליים יתבטאו בפעילות הפנימית של התיאטרון, לא בכוונותיו האמנותיות, שהן "רגילות" ומסחריות לכל דבר. עם נתן אלתרמן, חנוך לוין, נעמי שמר ו...דני סנדרסון מבית, וג`ורג` ברנרד שואו, מולייר ופיטר שאפר ("אמדיאוס") מחוץ.

באר-שבע: מציאות בשדות ברודווי

בבאר שבע היו מאמצים בשמחה את "גיבור מעמד הפועלים" של יהושע סובול (בקאמרי), שנכתב בעקבות שביתת חברת האוטובוסים המקומית "מטרו-דן". אולם המחזאי לא הציע להם את המחזה (מטעמים של כדאיות כלכלית כנראה).

כתיאטרון קטן, שמחפש זהות עצמאית, תיאטרון באר שבע היה שמח לכל מחזה עם קונוטציה או אינטראקציה דרומית (כמו "תשליך"), אבל בהיעדר היצע, ובשל אי יכולת כלכלית לפתח מחזאות כזאת, מעדיף למצב את הזהות הבאר-שבעית שלו בפעילות קהילתית למבוגרים (חוגים), ילדים (קייטנות) ועולים (על הכוונת: שני מחזות קאמריים ברוסית).

כתיאטרון עירוני שמתחבט בבעיות כספיות קשות, אין לבאר שבע פריבילגיה להכריז על צבע אמנותי. הוא מעדיף להתמקד בהתמודדות עם טעם הקהל ודרישותיו, נוטל פחות סיכונים, נוטה יותר לפשרות אמנותיות, אם כי, לא יוותר מדי פעם, על יציאה, שונה ואיכותית, דוגמת "איזאבלה" מתוך הכרה בקשייו האובייקטיביים, ימשיך התיאטרון לחפש מציאות בשדות ברודוויי (דוגמת "ברוקלין בוי" ו"לטיפול יצאנו"). שלוש מתוך חמש ההפקות להן הוא מחויב בעונה הבאה יהיו כאלה. שתי האחרות יהיו ישראליות או בגוון מקומי.

החאן וגשר שומרים על הגחלת

שני התיאטרונים המזוהים ביותר בארץ הם גשר והחאן הירושלמי. זהות שנקנתה בזכות שפה אמנותית ייחודית, תוצאה ישירה לכך שמנהליהם האמנותיים (ייבגני אריה ומיקי גורביץ, בהתאמה) הם דמויות דומיננטיות - לא רק הבמאים של מירב התוצרת ההפקתית בהם אלא גם ה"שחקנים" הראשיים שלהם. שני תיאטרונים אלה הם גם היחידים שמחזיקים להקת-בית מחויבת, ושחקניהם רחוקים ולא שותפים בהמולת הניוד שמאפיינת את הטבע האנושי.

בעוד החאן עושה זאת בכלי הביטוי הפיוטיים, האירוניים וההומוריסטיים של גורביץ מתוך שיתוף פעולה שווה-זכויות כמעט של צוות שחקנים נלהב, שיוצק משמעות מחודשת מדי הצגה לאכסנייה הירושלמית המארחת (חאן הוא מלון אורחים), גשר מתמיד, 15 שנים רצופות, להיות גשר בין המולדת הישנה לבית החדש, בין התרבות העשירה למציאות היומיומית ובין התיאטרון המסורתי, של משמעות ותוכן, לטעמים המשתנים, בניווטו רב-ההשראה של אריה. במאבקם נגד תופעת המסחור ובניסיונם לשמור על הגחלת של שפה אמנותית, שני תיאטרונים אלה לא נחפזים להתוות תכניות גדולות שנים קדימה. הם חיים כמעט מהפקה להפקה."גשר" יחזור לצ`כוב ולגוגול כהפקות הדגל בעונתו ה-15. החאן יהמר, לפחות כסיפתח, במהתלה נוספת של גורביץ עם דניאל לפין.

בית ליסין - מעוז של יצירה ישראלית חדשה

לא בכדי נדחק תיאטרון בית ליסין לסוף פרק זה. גם מפני שמשמו אי אפשר ללמוד על ייחוד, משמעות וזהות אמנותיים, וגם מפני שהוא אחראי (להבדיל מאשם) למיסחור המואץ של התיאטרון הישראלי. ולא לגנאי, חלילה. כי ברמת התמיכה הממסדית לה הוא זוכה, ובמאבקו לשרוד את המציאות הכלכלית הלא-קלה, נאלץ בית ליסין שלא לבחול באמצעים כדי לייצר הכנסה עצמית גבוהה ללא תקדים, גם בארץ וגם בעולם, עבור תיאטרון ציבורי. כ-85 אחוז, אם יש צורך בתזכורת (הקאמרי מגיע ל-70 אחוז ורואה בכך, לשיטתו ובצדק רב, נתון "שערורייתי").

כתיאטרון קטן וחסר להקת בית, שנשמת אפו היא ניוד שחקנים, ניצול הזדמנויות, בחירות רפרטואריות משתנות ומותאמות והפקות מתוקתקות, לא הייתה לבית ליסין אמירה אמנותית חד משמעית. גם לא יומרה כזאת. רק הצגות יעילות, שיספקו מצד אחד את הרעב העצום בקרב הקהל (ובית ליסין זוכה להצלחה גדולה בפריפריה), ומצד שני, את התיאבון וההצדקה האמנותיים של שחקנים-כוכבים, קבועים מובילים (ששון גבאי, יונה אליאן, מרים זוהר, דפנה רכטר).

גם קודם, אך יותר מאז עבר למשכנו החדש בדיזנגוף, מתייחד בית ליסין כמעוז של יצירה ישראלית חדשה. "מיקווה", "יומנים" ו"החולה ההודי" כדוגמאות רלוונטיות. אמנם מדי פעם נזרקת עצם זרה, בעיקר מודרנית (מ"פלדה" ועד "פילומנה"), אך גם העונה הבאה תמשיך להתאפיין בהדגשים ישראליים, במחזאות חדשה ובעידוד במאים (צעד בו נוקטים גם מרבית התיאטרונים האחרים).

אם תרצו בית ליסין גם אחראי לכך שהקאמרי חזר להיות קאמרי. מאז כניסתו לאולם הישן והגדול של התיאטרון הקאמרי, הרושם הוא ("זהות", "אונור", "ריגוש") שבית ליסין נזהר מהפקות מגדולות ומרובות משתתפים (לא כולל הפקות מיוחדות ומחזות זמר דוגמת "צור וירושלים", "שיקגו" ו"ברנשים וחתיכות"). רק הפקות שהוכיחו את עצמן באולמות הקטנים (מוזיאון ארץ ישראל ובית ציוני אמריקה) עוברים לבמה הגדולה. האם זה מפני שתור ההצגות הגדולות (אם אינם קומדיות מצליחות או מיוזיקלס מפורסמים) עבר מן העולם? או שמא, שכר השחקנים-הכוכבים, שבית ליסין תרם במדיניותו לגדילתו, מונע העלאת קלאסיקה מרובת-משתתפים?

יתרונות וחסרונות הקו-פרודקציה

מה שמעביר אותנו לדיון בפתרון-לכאורה, ההפקות המשותפות. בית ליסין יעלו עם הקאמרי את "המלך ליר", הקאמרי והבימה ישתתפו בהפקת "`חברון" ו"אנטיגונה", ובחיפה מדברים על שיתופי פעולה עם הבימה (כנראה "אמדיאוס" ורחוק יותר "קזבלן"), הקאמרי (איזה שקספיר בפארק הכרמל), `גשר` ("אהבה מאוחרת" על פי בשביס זינגר, בראשות שחקנים אורחים מרוסיה) ואולי גם באר-שבע (במחזמר הכיס "פנטסטיק`). מצד אחד, זו הסכנה לאיבוד הזהות ולטישטוש הגבולות בין התיאטרונים, מצד שני, זו האפשרות היחידה שלהם להתמודד עם אתגרים גדולים.

בכל התיאטרונים מסכימים שקו-פרודוקציה, כשיטה, היא סכנה. גם ציבורית (מה הטעם לעשות בשניים הצגה שתיאטרון אחד יכול להעלות לבד?) וגם כלכלית. כיוון שמערך התמיכות של משרד התרבות לא מכיר בשיתוף הפעולה כהפקה אחת לכל תיאטרון, אלא כחצי-הפקה, ובהתאם לכך תמיכתו וגם דרישתו לעמידה במכסות שנקבעו לכל תיאטרון לפי גודלו. כך שבמקום שהפקה משותפת תהיה עזרה וסיוע של תיאטרון מהמרכז לתיאטרון בפריפריה (שהם התמצית וההצדקה לשיתוף הזה), ותזכה לבונוס מהמדינה, היא הופכת לעונש ול`קנס. כעניין חד-פעמי, היא כדאית יותר – שווה לשלב ידיים עבור הפקות חשובות, בטח כשהן עתירות שחקנים (20 ב"המלך ליר") וגם כשהן מעוטות משתתפים ("אנטיגונה").

יש לכך גם היבט חברתי-אנושי-התנהגותי. שיתופי הפעולה האלה אמורים להשיג גם הודנה או לפחות תהדייה, בין התיאטרונים. להנמיך, אם לא למזער או להעלים, את המתח, התחרותיות והיצריות שביחסים ביניהם, מצב שגרם להם נזקים תדמיתיים וכלכליים, כשגם גורמים זרים (מפעלי מנויים בפריפריה, למשל) הרוויחו ממנו. ההנחה היא, ששווה וכדאי להניח לוויכוחים בין הנהלות התיאטרונים, אפילו לוותר על צבע, זהות וייחוד, כדי לחזור לתיאטרון נסיוני וקלאסי, לחילופי במאים ולהפרייה הדדית של שחקנים. ההפקות כאלה, עשויות להחזיר את הקהל הטוב לאולמות וגם ליצור קהל אחר, שונה מזה של היכלי התרבות.


9 מחזות מקור בקאמרי
תיאטרון חיפה יוצא לדרך חדשה


16/06/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3.
רק תאטרון גשר ואולי גם החאן ראויים לכינוי תיאטרון כל השאר זה מסחרה , (26/06/2006) (לת)
2. ואין מלך בישראל
מתתיהו , (23/06/2006)
1. אי אפשר להבין אף טיעון או עמדה
מירה אפרתי , (18/06/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע