סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן גרסת לפיד לשיחות סלון
 

 
 
במה היא לא המקום הטבעי של יאיר לפיד, אבל עם רמי קליינשטיין ותמיר הרפז לצדו - הוא מתאקלם


מחנך בדרכי נועם

נדירים במחוזותינו מופעים שמחברים בין פופ לאמירה על החיים, במודע ומוצהר. לא מעט אמנים-יוצרים עוסקים בחיבור הזה, אבל מעטים מהם זוכים למעמד של קונצנזוס והערכה גורפת, שניתן לתרגמם למופע במה מצליח. האפשרות האחרת, המושתתת על איחוד כוחות, בין הוגה-דעות לכוכב פופ, נדירה עוד יותר. "לא סופי", המופע המשותף ליאיר לפיד, רמי קליינשטיין ותמיר הרפז, הוא מסוג זה, שקדמו לו, למיטב זכרוני, רק מופעי-הבמה של יהונתן גפן בשנות השבעים והשמונים, כ"מכתבים למערכת", "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" או "שיחות סלון", כשלצידו זמרים כמו דני ליטני, דויד ברוזה, יצחק קלפטר ומיקי גבריאלוב.
 
לפיד של היום, טלנט רב-תחומי ולצורך ענייננו פזמונאי ופובליציסט, הוא כותב-כוכב מהסוג הגפני. הגיגן מחונן שלדעותיו ולעמדותיו הד והערכה בציבור. כמו גפן, שהתבסס בזמנו על ההצלחה העצומה של רשימות שפירסם בסופי-שבוע ב"מעריב" כמו על כשרונו כתמלילן בשורות הפופ הישראלי המתעצב, גם "לא סופי" מבוסס על רשימות, מאמרים ועמדות שמפרסם לפיד ב"ידיעות אחרונות", כמו על יכולתו המוכחת כפזמונאי. הנוסחה פשוטה: הוא מנחה-מוביל את המופע. האמירות וההגיגים שלו מנווטים את ההתרחשות. האתנחתות שביניהם הן ההזדמנות של עמיתיו, רמי קליינשטיין בפסנתר ותמיר הרפז בגיטרות, לגוון בנגינה ובשירה. הוא הדעתן שנותן בראש, הם מקלים על בליעת הגלולה, מייפים את ההיגד ומאיירים אותו עם להיטים מוכרים. 
 
זה לא שלפיד סטיריקן נוקב, הוא לא מצליף, מרגיז או מתסיס. נקודת המוצא שלו כואבת-אוהבת, באה מאהבה, בהסכמה, מהמרכז. כמו מחנך בדרכי נועם. קל להזדהות ולהסכים עמו ועם עמדותיו הקיומיות, האנושיות והישראליות כל-כך. המוטו המרכזי שלו, וגם של עמיתיו למופע, הוא של אנשים בגילנו. בני שלושים-ארבעים-חמישים. לא צעירים מדי. כאלה שעברו משהו בחיים, כאלה שיודעים לזהות מתי טוב להם. אנחנו כהורים, בני הדור המעוך כלשונו, הכלוא בין הורינו לבין ילדינו, בהמתנה למבוגר האחראי שייקח את העניינים לידיים, מבלי להפנים שאנחנו הוא המבוגר האחראי. ומכאן והלאה יפליג בקיטורים על ארצנו הקטנטונת והמדינה היחידה בעולם בה נוכל לחיות; ימנה ויפרט זוטות חיים, רשימת פחדים וסודות נשיים; ידבר בשבח הזוגיות ובדרכים לתידלוקה ("אומרים, שאם נשים היו מנהלות את העולם, לא היו מלחמות. לא יודע. יש שלושה ימים בחודש בהם לא הייתי מעוניין שלאשתי תהיה גישה לנשק אטומי..."); יתהה על הצורך בדיאטה גברית (דיאטת STTS - סתום ת`פה, תעשה ספורט), יבחן מיהו ישראלי וישתעשע בהיפותזה מה היינו אומרים לעצמנו לו יכולנו לפגוש את עצמנו בגיל 21 ("בעיקר, תבדקו את הבלמים"). חלקם, כמו השיר על איברהים, אוהד בית"ר, והמסה הכואבת על שחר מפלוגה ב` ("עברה שנה ואני עדיין מת..."), נשמעים כהתכתבות עם הסאטירה הגפנית, או לפחות כהומאז` למצג הבימתי שלה.  
 
במה היא לא המקום הטבעי של לפיד, אבל הוא מתאקלם. בישיבה וגם בעמידה, מאפייני שפת הגוף שמזינים את תדמיתו הטלוויזיונית, מודגשים ללא רחמים על הבמה. אך במקום שיפריעו הם רק מוסיפים לוויית חן ואפילו נופך של אמינות לדבריו. אמנם הטון שלהם נחרץ והחלטי, אבל הגשתם המהוססת, המתלבטת משהו והנבוכה כביכול היא אנושית, מעוררת אהדה ומחזקת הסכמה. וגם את ההכרה שאלמלא הפופולאריות והמרכזיות של לפיד ככותב, ספק אם המופע הזה היה קורה.
 
לא שקליינשטיין קוטל קנים. החלק והתפקיד שלו במופע הוא לאייר את ההיגדים במוזיקה הולמת. והשירים, ככל שהם שלאגרים, עדיין נבחרו והותאמו בתשומת לב ובקפידה. מ"קרוב אל לבך", דרך "עוד לא תמו כל פלאייך", "הניחי לי", "אהביני", "ביום של הפצצה", "זה לא נגמר" (שהפך להמנון המאבק לשחרור שלושת החטופים), "תפוחים ותמרים", "שיר אהובת הספן" (הראשון שכתבו לפיד וקליינשטיין ביחד), ועד "גרה בשינקין" (שכתב לפיד ל"מנגו") ו"כל מה שתרצי" בדואט דו-לשוני, עברי-פורטוגזי עם תמיר הרפז. העיבודים שונים מאוד מהמוכר, וזה טבעי לגמרי, ולא רק מפני ששני כלי נגינה בלבד משתתפים בביצוע, אלא בעיקר מפני שהפורמט חופשי ובלתי אמצעי, הדגש הסיפורי חשובה והמלים צריכות לגעת. ולא רק איכותו הזמרתית, גם יכולתו הפסנתרנית של קליינשטיין מרשימה. הרפז ("תמיר והלהקה") הוא אמנם הצלע השלישית, אבל לנוכחות, לנגינה ולשותפות שלו, תרומה נעימה ומאזנת בנפחו של המופע. לכל התוהים: לפיד נמנע מלשיר במהלך המופע. לכל היותר מלווה בשירה אילמת את קליינשטיין והרפז. אולם בשלב ההדרנים, הוא מצטרף לשניים, בשירת "צעיר לנצח" (שתרגם מבוב דילן) וב"עם מעט עזרה מידידיי" של הביטלס, באנגלית.
  
שורה סופית? בידור אינטליגנטי. תמהיל של קלילות ורצינות, שמסביר בדרכו הלא-יומרנית, מדוע אנחנו חיים כאן ולמה לכל הרוחות אנחנו מתעקשים על כך. עם תפאורה שכוללת נברשת תלת-נורית, אימום אנושי שמואר מבפנים, פסנתר כנף ושטיח זברה סינתטי, "לא סופי" הוא גרסה עכשווית ומרוככת של שיחות סלון. סוויץ` מתבקש מחדשות הטלוויזיה והעיתונות ומופע אידיאלי לסוף שבוע. השם גם מבטיח התעדכנות שוטפת.
 
לא סופי. יאיר לפיד, רמי קליינשטיין מה, תמיר הרפז. תיאטרון גבעתיים. 7 במרץ 2008 


למועדי מופעים >

09/03/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. שווה מושקע מצחיק ואיכותיהקהל כולו נעמד על רגליו להריע
גילה דר , חיפה (18/01/2009)
1. הרבה מעבר לציפיות
נעמה , מודיעין (30/03/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע