סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן העם עם גולן
 

 
 

ברשימה שלישית לסיכום השנה בתעשיית המוזיקה - על המצעדים השנתיים של רשת ג` וגלגל"צ ועוד



ג` מול גלגל"צ
 
מצעדי פזמונים שבועיים ושנתיים הם שעשוע שבמקרה הטוב מעיד על פופולריות ובמקרה הרע אינו יכול לעובדות החיים. רק כך אפשר לבחון את סיכומי תשס"ח של שתי תחנות הרדיו הציבורי המובילות - רשת ג` וגלי צה"ל (וגלגל"צ) - ואת ההבדלים הניכרים ביניהם.
 
מתוך 40 הגדולים במצעדים של שתי התחנות, 27 שירים היו משותפים, עדות לתמימות דעים כלשהי, כשנקודות החפיפה הם בלהיטים הגדולים באמת: "דבש" (ארי גורלי ורעות יהודאי), "אדם צובר זכרונות" (אברהם טל), "אני אש" (רן דנקר ועילי בוטנר), "הוזה אותך מולי" ו"מצטער" (אייל גולן), "ריקוד רומנטי" ו"אשה נאמנה" (ישי לוי), "אגו טריפ" ו"שיר אהבה אינדיאני" (עלמה זהר), "ים הרחמים" ו"מה שהלב בחר" (קובי אפללו), וגם "בת ששים" (סאבלימינל והגבעטרון), "חשבתי שיהיה רומנטי" (אוהד חיטמן), "שום דבר לא יפגע בי" (כנסיית השכל), "אבא" (שלומי שבת), "שיר של יום חולין" (מאור כהן), "מבול" (קרן פלס) ו"מחכה" (ריטה).
 
אלא שהטון של שני המצעדים מלמד על ההבדלים העמוקים ביניהם, ובעיקר על תהייה אם חיים במדינת ישראל שני עמים שונים - אחד בתל-אביב (לצורך ההמחשה הגלגלצית) ואחד ברחבי הארץ (לזיהוי החוויה הגימלית). כששלושת השירים הראשונים ב"מקום בצמרת" (גימל) מזוהים עם מבצעים "מזרחיים" ("הוזה אותך", "ריקוד רומנטי" ו"אבא") ובסך הכל עשרה שירים של "זמרים מזרחיים" בשנתי (וזה לא כולל את בועז מעודה, הראל מויאל ועידן יניב!) מול חמישה "בלבד" בגל"צ, שהראשון בהם ("ריקוד רומנטי") הוא רק במקום העשירי (שלושת הראשונים הם: "דבש", אדם צובר זכרונות" ו"אני אש"), משהו פה דפוק.
 
בהנחה שבסיס הנתונים של שתי תחנות הרדיו זהה בדרך כלל, נראה שהחשיפה השונה (ג` עם YNET) הובילה לתוצאות הצבעה שונות, ולטעמי נכונות יותר ומשקפות יותר, לפחות את טעם העם (37,000 הצביעו במצעד של ג` ו-20,000 במצעד של גל"צ לפי מפתח מורכב ומשוכלל). אין מה לעשות: תאהבו או לא, נגד עובדות אין מה לעשות. והדירוג של רשת ג` הוא לא רק יותר מפתיע ומגוון, הוא גם ביטוי נאמן לאהבת השטח, לגוני האוכלוסייה, למציאות הנושכת והקובעת.
 
ועם כל הכבוד לקובי אפללו, זמר השנה המוערך מאוד לכשעצמו של גלגל"צ, שנדחף בצורה מטורפת ברשת הצבאית, דומה שהבחירה של העם באייל גולן הרבה יותר משקפת, נכונה ואמיתית (מה גם שהכניס - בחסות ההצבעה העממית - ארבעה שירים למצעד השנתי, עשירית מהכמות). ונראה שהדיאלוג הפנימי שלנו עדיין זקוק לתשומת לב ולהרבה שעות של חסד.
 
על כמה אלבומים מאכזבים
 
מה קרה לאלבום הבכורה האינטרנטי של "טוטובל", שניסה לבטא את היצירה הרוקית של כמה מאנשי "אתניקס"? דומה שלא חרג משם ולא הצליח להטביע רישום וחותם. אם כי בצד שלהם רואים בו חוויה מכוננת, מתנאים באלפי הורדות, מרביתן מחו"ל דווקא, ומדברים אפילו על אלבום שני.
 
גם אלבום הבכורה של ג`קו אייזנברג, כוכב נולד 4, לא היה סיפור הצלחה, לשון המעטה. לא ברדיו, לא במכירות, לא בהופעות ולא בתודעה. מה זה אומר? שלא היה מספיק טוב, שלא היה מספיק מעניין, ובעיקר שכוכבי רוק, בניגוד לכוכבי פופ, לא נולדים יש מאין. הם צריכים לעבוד אחרת. בעיקר לחרוש את הארץ. ההרגשה היא שעוד נתראה.
 
עוד אלבום בכורה שלווה בבאזז תקשורתי שהתפוגג מבלי להשאיר שריטה, הוא של אלכס, עוד בת טיפוחים של אביב גפן (כן. היה דבר כזה). ניסיונותיו לצרף אותה להופעותיו בתקווה ששמה יתפוש נפח, מתגלים כנואשים וכפתטיים. וזו לא פעם ראשונה שגפן לא מצליח (גם ברמת הציפיות שלו) להפיק זמרת. ואולי מאז ייצא מתוק ושירותה הצבאי (בראשית 2009) יתדלק את חלומה.
 
"שפה זרה", אלבומה השני של הזמרת איה כורם, למרות שיצא בטרם עת לא היה גרוע ונורא כמו המופע שניסה לקדם את מכירותיו (ולהיפך). הניסיון של כורם המוכשרת לעזוב את הפסנתר והגיטרה לטובת פרפורמנס בימתי היה מוטעה ועצוב ואחראי ל"התרסקות" (?) שלה. שתחזור אל מאחורי הכלים (כפי שעשתה, בפסנתר, ל"יונה עם עלה של זית" במחווה לתלמה אליגון) שם מקומה. שם היא נכונה יותר.
 
בדיעבד, אכזבת השנה באה מ"הדרכים הידועות", אלבום המחווה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך. דומה שכפפות המשי שנהג המפיק חיים שמש בתריסר אמני הפרויקט (רובם ככולם פיגורות ברוק המקומי) נוצלו לרעה על ידם, ואת חופש היצירה שהם נקטו אפשר לתמצת כ"תאונה", כשם אחד השירים. איזו החמצה מצערת.
 
פריחת המועדונים
 
אי אפשר להיפרד משנת הפופ הישראלית החולפת מבלי לציין את ההתחממות של זירת ההופעות המקומית ולהצדיע לה. ולאו דווקא בזכות הריבוי המשמח במופעי מקור שיצאו לדרך (שזה לכשעצמו נתון מעודד שמעיד על הפעילות האינטנסיבית של אמנים, על הצריכה הגואה של מוזיקה טובה, על גידול בכמות הקהל וגם על סימנים חד-משמעיים לסיכויי רווח בעסקי המוזיקה, החיה לפחות) או בהתפתחותה של ישראל כאבן שואבת לביקוריהם של אמנים בינלאומיים (כמעט מאותן הסיבות שנמנו לעיל), כמו בזכות הגידול העצום במספר האתרים שמארחים הופעות חיות על בסיס קבוע.
 
זו לא בדיוק ה-תופעה של השנה החולפת, כי אי אפשר לבחור בנקודת זמן מדויקת ללידתן של תופעות, במיוחד כשהתהליך קורה מול עינינו לאורך כמה שנים. אבל השנה החולפת תרמה לה משמעותית ועיצבה סופית את עובדת קיומה, גם בזכות הצטרפותם של "מוסדות" רבים למעגל המארחים של מוזיקה ישראלית לגווניה, וגם, ובעיקר לטעמי, בזכות שתי רכישות משמעתיות בענף: של קמלוט הרצליה ושל בארבי כפר סבא.
 
הראשון נרכש על ידי הבעלים של "זאפה" תל אביב ומבלי להיסגר (לצרכי שיפוץ ו/או התאמה) הופעל מיד תחת השם "זאפה הרצליה". עוד קודם הם פתחו "חדר מוזיקה" במרתף בית ציוני אמריקה בתל אביב, ובכך הפכו לרשת מועדונים למוזיקה, מהלך שיש לו, מן הסתם, יתרונות מסוימים במו"מים שמתנהלים עם אמנים ובאפשרויות האירוח שלהם. השני, שפעל כשלוחה של "בארבי" תל אביב, ועמד בפני סגירה מפאת אי רווחיות, נרכש על ידי המוכרים של "קמלוט" הנ"ל, והתייצב מיד כבית חם משמעותי נוסף למוזיקה ישראלית.
 
זה לא שאני מתלהב ממועדונים. נהפוך הוא, לנוכח הקושי הגדול ביכולתם לאכוף את החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים. מועדונים הם לא חלל חדש להופעות. ומי בינינו שאינו עורג לימי רמלה, יפו ורחוב המסגר העליזים של שנות הששים והשבעים, בטח זוכר את "מקדשי הרוק" התל אביביים המדוברים של שנות השמונים, מ"פינגווין" ו"ליקוויד", דרך "רוקסן" ועד "לוגוס". תמיד היו ותמיד התקיימו בשלום לצד האולמות "המכובדים" - שלאורך שנים היו אולמות קולנוע שהוסבו אד-הוק (פעם בשבוע, בחודש או בפרק זמן אחר) לאירוח הופעות אמנים.
 
אולם הכמות והגיוון שלהם (בתל אביב כמו בכל רחבי הארץ: תמונע, לבונטין, ברזילי, רדינג 3, סניפי האוזן השלישית, המעבדה, הצוללת הצהובה, סיטי הול, בר`לה, חוות החיות ועוד ועוד) הופכים אותם לעמוד תווך ולחלק בלתי נפרד של תעשיית המוזיקה הישראלית בשנה החולפת.  ובאמת שלא משנה ההגדרה (אם זה בר או פאב), הגודל (תפוסה של כמה עשרות או כמה מאות צופים), האופי (אם זה בישיבה, גם סביב שולחנות, או בעמידה, לאורך בר משקאות או בריחוק ממנו) או שיטת ההתחשבנות עם האמנים המופיעים (אם זה סכום פיקס, קבוע מראש, אחוזים ממכירת הכרטיסים או שותפות בקופה ובהכנסות ממכירת המשקאות והארוחות המוגשות). כל נוסחה היא מספיק מכובדת וראויה ובלבד שהיא מקיימת בהצלחה את המטרה שלשמה התכנסנו, האזנה למוזיקה. ועובדה שהם כבר חלק ממחזור הדם של התעשייה, אורחי-קבע בלוחות המודעות של האמנים והמופעים, וגם יצרני מודעות מרוכזות בפני עצמם.
 
אך יותר מהכל, ההזדמנויות שלנו לבלות עם מוזיקה ישראלית וליהנות ממנה, גדלו ללא הכר בשנה החולפת. יותר מבעבר הן הפכו את הנגישות שלנו למוזיקה פופולרית (בעיקר ישראלית אך גם זרה, עם גידול משמעותי במספר האמנים הזרים והבינלאומיים שפוקדים אותנו, ובחללים הנזכרים לעיל) לאפשרות בילוי לגיטימית. ולא אחת לפרק זמן ממושך, כפי שהיה פעם, עד לא מזמן, אלא על בסיס שבועי אם לא יומיומי, מה שלא עלה על הדעת עד לפני שנים אחדות בלבד. ואפרופו, כמעט שכחנו, יותר פרנסה וחשיפה לאמן היוצר והמבצע, שזה אפילו יותר חשוב.
 
ומדגדג להגיד שמעולם לא היה מצבנו טוב כל כך. ואם ניתן היה לפתור את אוזלת ידם של המועדונים (שם כולל) במניעת עישון (מסתפקים בתליית שלטים, גם מאירי עיניים או בהכרזות כלאחר יד לפני תחילת ההופעות) היה מצבנו טוב אף יותר. סתם רעיון: מה דעתכם על תקנה שתחייב את המקום המארח להדפיס בגב כרטיס הכניסה, שחובת ההקפדה תחול על הלקוח. ואם כרטיס הכניסה הוא כמסמך משפטי לתביעות כאלה ואחרות (בנזקי גוף למשל), הוא יהפוך את מחזיקו לבר-תביעה במקרה של הפרת החוק (כפי שזה כבר קורה פה ושם).


02/10/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. צודק לחלוטין,אייל מספר 1.
מתי , צפת (04/10/2008)
1. כל מילה שאמרת על המצעדים השנתיים נכונה
מור , תל אביב (03/10/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע