צריך להתייחס גם לפסטיבל שבוטל. ראשית כמחאה על ביטולו, שנית כתגובה למה שבכל זאת נחשף, אמנם רק לכמה עשרות אנשי תיאטרון שהגיעו והיו קהל אוהד לחזרות אחרונות ולדגימות של ההצגות בחללים חלופיים. הרי העירייה פרקה את תשתיות האולמות כשגופת הפסטיבל לא התקררה עדיין. הניתוק מחללי האבירים שיועדו להצגות, מהתאורה הכללית ומהאבזרים מיקד את תשומת הלב לא באסתטיקה וב"אמנותיות" אלא במהותי בתיאטרון: בקשר עם הקהל, במסר. חלק מהמשמעות הרחבה יותר של הקטעים האלה נבע, כמובן, מה"אירועים"; מהתסכול ומהזעם של האמנים.

עם קומץ המתאבלים שהתכנס במרכז לתיאטרון עכו ראינו כמה מופעים:
 
ב"מסיק" מאת נהד בשיר מוצגות 24 שעות בחייהן של בת, אם וסבתא בבית מרוקןמגברים,הנטוע בין מטעי זיתים עתיקים, עם מוזיקה נפלאה של עידן טולידנו ותיריז סולימאן, זמרת נהדרת. האב נפטר, הבן נעלם, ושרידי הזיכרון חרוטים בנפשות הנשים. כל דמיון למציאות איננו מקרי. המחזה האינטימי בבימוי מאופק ורגיש של מוניר בכרי נוגע לראש וללב. ריגשה במיוחד רובּה בּלאל, שחקנית טבעית מעמיקה ומחוננת.
 
"חובבות ציון" מאת ובביצוע שרון מייבסקי וטל ברנע מסתמך על שלל קלישאות דימויי הישראלי המצוי ועל הספר "הצבר – דיוקן" מאת עוז אלמוג. החידוש בנושא המוכר מאוד הזה הוא שימוש משעשע וגס-בכוונה בבובות-יד המופעלות היטב, ובקולות. אני מצפה לראות את ההצגה השלמה.  
 
גם "חופש קטן" מאת נאוה פרנקל ובבימויה חשפה רק קטעים, אלא שתיכף מתגלה התחביר הבימתי המיוחד במינו, כתב-יד חדשני של יוצרת המציעה שפת-תיאטרון מדויקת כמו תרגיל מתמטי ומרתקת כמו היחס הכאוטי בין בלגן לבין סדר. במוטל בסוף יום חופשה משפחתית ילד והוריו נאלצים להגדיר מחדש יחסים בין תשוקה לכניעות, לגשש אחר משמעות המתחבאת – וכאן גם נגלית להפליא בחלל – בין צורות לבין תכנים.
 
מ"כ"ב תמונות" הועלו רק שתיים – וכמו ב"מסיק" גם כאן שולט המבט הנשי – של סבתא,  בת והנכדה רותי אוסטרמן, שכתבה את המחזה וביימה אותו עם דליה פרידלנד ובהט קלצ`י. שלושתן מצוינות. ניג`וסים תלת-דוריים קלאסיים משובצים ביצירה בהווי יהודי-ישראלי מאוד, ובקטעים שהועלו היה תיאור מסע די מצחיק של התעלפויות ממש רצויות, אבל יותר באושוויץ, פחות בבירקנאו.   
 
"פיגוע" של "תנועה ציבורית" מתעניין "באפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצת אנשים שפועלת יחד". האירוע מתרחש על מגרש עם גושי סלע וחורבות בתים, אנטומיה של תרגיל בפיגוע רב-נפגעים. התוצאה היא סדרת טקסים נטולי חמלה בקצבים שונים, כולם צוננים, פאשיסטואידים. המופע הקשוח מעלה שאלות על משמעות הפורנוגרפיה של החלחלה. יצאתי בתחושה אלתרמנית של "קיפאון פקוח, עלטה ולהט" של פיגועים דולקים.         
 
"סיפורים וזיכרון" מתמקד בזיכרונות שואה כן-או-לא משותפים לסבים ולסבתות של יהודים ופולנים, פרי סדנה בתיאטרון פסיכו-פיזי שביים זביגנייב שומסקי עם שחקנים מכאן ומשם. במופע השלם שראינו, כסאות קטועי רגליים אחוריות ומדולדלי רגליים קדמיות הם דימויים לבני אדם, ושחקנים מתנהגים גם כמו כסאות. תחבולת ההחפצה-האנשה עבדה מצוין, יצרה שפת במה עקבית ומגוונת. השחקנים מקפידים על הבעת "אני מביע/ה משהו, אבל מסתיר/ה את רגשותיי", ואותי הרשימו הישראליות אוסנת שנק ולימור ברקו.  
 
"חומוס צ`יפס סלט" היא סאטירה משתלחת על יחסי ערבים-יהודים ודווקא בפסטיבל עכו, מעוז הפתיחות והדו-קיום. מאחר שההצגה, הזקוקה עדיין לדרמטורגיה קפדנית, לא התקבלה לתחרות (מסיבה זו), היה ליוצריה, אביגיל רובין ויואב ברתל, עוד דלק לשפוך לתוך החומוס. זוהי הצגת "אילוף הסוררת במגזר" בתוך הצגה בתוך פסטיבל הצגות, היורה להרבה כיוונים ולא חוסכת שבטה גם מדניאלה מיכאלי, המנהלת האמנותית, ואישית, לדעתי – לא בצדק. מצד אחר, למה שסאטירה תעסוק ב"צדק"? סאטירה באה מחרון, לא מאהבה. היא נועדה להשמיץ, ללכלך, לנצל את כל פתחי הגוף האנושי כדי להתעלק על העצבים הרגישים. לא להציג אלטרנטיבות. מלצרים ערבים משחקים בהגשת "חומוס צ`יפס סלט" כמו המלצר של ז`אן ז`נה המשחק בלהיות מלצר. במשפט המהדהד האחרון המלצר מבקש "להגיש את החשבון". הלעג לתאווה המפורסמת לחומוס העכואי, לליברליות המזויפת של השמאל, לדיכוי נשים בחברה הערבית, למעמדן של שחקניות ערביות או יהודיות בתפקידים באמת או כאילו פמיניסטיים – כל זה לא נעים, אבל עוזר לנקות את הג`ורה.   
 
"קבורת חמור" של חוני המעגל, מוותיקי עכו ועדיין אחד מיוצרי האוונגרד החשובים בארץ, היא אירוע הזוי, פרוע ומשום-מה קוהרנטי לגמרי, אוסף קטעים רב-משתתפים . ראינו רק מעט. יעל טל רקדה ריקוד הודי מטהר והוכיחה כמה מרגשת יכולה להיות אומנות פורמלית כל כך. בקטע מבריק מבוצע למופת שר החזן מנחם לאנג, זמר גדול ופרפורמר מעולה, כשברקע הניחה נזירה תפילין, וגם סובבה תרנגול מרוט מעל ראשו. 
  
הפסטיבל השנה הבטיח להיות מוצלח במיוחד. היה אפשר לקיימו בבטחה ולו במתחם גני הפסטיבל בלבד, כפי שהוצע לעירייה. גם אם הפסטיבל יעלה היכן שהוא  בעתיד, איש מנפגעי הביטול לא יישכח את העלבון. שלא לדבר על עוולות גדולות ממנו בהרבה, בעיקר כלפי ערביי ישראל. דווקא בתקופת חירום אין לוותר על תיאטרון. פסטיבל עכו מאז 1980 תמיד ניבא הרבה לפני הפוליטיקאים את הלוך הרוח הנכון השורר בחברה הישראלית. לפי המדגם ברור, שהשנה שוב הצליחו האמנים לבטא בדייקנות כמה מהלחצים האדירים השוררים בארץ. רק חלק קטן מהם התפרץ בעכו.