"מוות בנעלי בית", ההצגה החדשה בהפקת תיאטרון "המעבדה" בירושלים מספקת הרבה יותר מזיק של הנאה. לילך דקל שמחה לגלות חיפוש מרגש ומלא דמיון אחרי שפה תיאטרונית חדשה.
גורמה של תיאטרון
נתחיל בהבהרה קצרה: "זיק" איננו רק ניצוץ או חלק זעיר של תקווה, על פי ההגדרה מילונית, אלא גם שמה של קבוצת יוצרים חדשניים חסרי מנוח החיים ועובדים בירושלים, הדבקים באמונתם ואינם חדלים לרענן את המפה התיאטרונית.
בתבשיל הגורמה שבישל הבמאי אמיתי יעיש מפעימים לרתוח חברי זיק יואב רכס, נועם דובר וגבי קריחלי ויוצרים על במת הזירה הנהדרת של המעבדה, תיבת הפתעות מרעננת ומרגשת הפותחת בפני הצופה עולמות קסומים.
על מה ההצגה? האמת היא שזה לא ממש מהותי. איש אחד, אישה אחת ושגרה מעצבנת, מחשבות אפלות, יאוש בדידות והרבה פחדים. הסיפור פה אינו הפואנטה. מדובר במרקחת של עצב וצחוק, טרגדיה וגרוטסקה, המרכיבים רגעים ויזואליים ומוזיקליים בלתי נשכחים וביניהם הרגע שבו שרה המוזה, סצינת פנס הרחוב והרגע שבו עריסת הטירוף פורשת כנפיים באמצעות זוג ציפורים נדירות.
בעוד כמה שנים נוכל אולי להזמין הצגה באינטרנט על פי רשימה של נתונים שבהם אנו מעוניינים, (כמו שמזמינים היום מלון). לצד תאריך, מיקום, ומספר כרטיסים נזין את סוג המחזה הרצוי, הז`אנר ותת-ז`אנר, השפה, מספר המשתתפים וכו`. במצב כזה הצגה כמו "מוות בנעלי בית" תמלא ללא ספק את סל הדרישות שלכם בכל טוב, שכן היא מציעה גירויים בשפע, תערובת ז`אנרים, שפות, סיגנון ברמות שונות ושילוב של מוזיקה אלקטרונית ונגינה חיה על הבמה.
פנטזיה מטורפת, מלאה כרימון
ההצגה נפתחת בסצינה שנראית לרגע כלקוחה מהתיאטרון הכי ממסדי שיש, על גבול החנוך לוין (לאשתו של הגיבור קוראים: פלומציק). הסיטואציה מוכרת מדי ועצובה: זוג שהשנים המשותפות לא עשו לו חסד. האישה המוזנחת רק מקטרת, הגבר המשמים רק מאכזב, החיים לא מי יודע מה, ומייד מתעורר הרצון לעבור ללונדון "שם הייאוש נעשה יותר נוח".
ואולם, תוך דקות ספורות עולמו של הגיבור, מר X (שמחה ברבירו שמפליא להעביר את עליבותו של המחוק), מתהפך והסאגה מתחילה. לאור נצנוץ פנס ולצלילי מוזיקה אקספרסיבית מכשפת, עליה מנצח בגאון דויד אופנהיים (הנוכח בחלל לאורך כל ההצגה ומצדיק את האמירה ש"אלוהים הוא D.J"), נשאב הצופה לתוך פנטזיה מטורפת, המלאה כרימון ברגעים מעוררי התפעלות.
הבמה הולכת ופושטת אלמנט אחר אלמנט, ובסופו של התהליך היא נשארת חשופה, בעוד הגיבור הולך ומאבד את שפיותו. במהלך המסע ההזוי עובר "מר X " תחנות בחייו המיוצגות על ידי לוקיישנים המתחלפים במהירות הבזק ובתחכום משעשע. החילופים הללו, המבוצעים על ידי השחקנים, מצליחים לשמור על קצב, על רעננות ועל אופי קליפי.
על הגריד המבריק של התפאורה מפזזים במיומנות ארבעה שחקנים נמרצים: דודי בראשי, אמיתי מילוא, רועי צדוק ושרון מלכי שמש. הגברים מגלמים שלושה פועלים, מעין מלאכים מודרניים, המובילים את מר X במסעו, נכנסים ויוצאים מדמויות רבות (שני רופאים, שלושה שוטרים, ארבעה פקידים, חמישה שתיינים, אחד סרסור וגם חולי נפש) באמצעות אביזרים מינימליים אך מדויקים להכאיב של גיבורה נוספת בהצגה – מעצבת התלבושות נועה ודמן.
במה רוחשת דמיון
לשלושת המלאכים השחורים, השונים ועם זאת דומים כל כך לשלושת הכרובים של חנוך לוין ב"אשכבה", חוברת גם דמות האישה השטנית. הארבעה מדברים בג`יבריש במבטא ספרדי, מה שתומך בבניית תחושת העל-זמניות והאוניברסליות של העולם ההזוי על הבמה. עם זאת, יש הרגשה שהשימוש הדרמטי בג`יבריש אינו פתור עד הסוף. בכל מקרה, לג`יבריש קסם משלו.
גם אם הסיפור בנאלי ונדמה לבן חורג למחזה "גדול וקטן" מאת בותו שטראוס, וגם אם דמויות הנשים סטריאוטיפיות ושטניות (הפולניה המעצבנת, הפאם פאטאל המסרסת, הזונה שמפילה בפח ואחות ראשית מרשעת) ואפילו אם לא כולם ישימו לב למחווה הקומית לפודזו וללאקי (מתוך "מחכים לגודו" של בקט), וחרף העובדה שמלבד הגיבור אף דמות לא באמת עוברת תהליך – למרות כל זאת הבמה רוחשת וגועשת דמיון ואהבה גדולה לאמנות התיאטרון.
אמיתי יעיש אינו חושש להתנסות ולחפש אחר שפה תיאטרונית אחרת. בהנאה גלויה הוא חושף את המנגנון התיאטרוני ומשתמש בו כדי להצהיר על היותו רוקח קסמים. תמונה אחר תמונה הוא מוביל אותנו לשעה של שיכרון בעולם מנוכר עד אבסורד, ומזכיר לנו להודות על היופי שבחיינו.
ערב שמחמם את הלב.
עוד על "מוות בנעלי בית"
30/08/2004
:תאריך יצירה
|