סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אמדורסקי, גל ובטי
 

 
 
במקום בו נכשלות מיכל אמדורסקי וריקי גל מצליחה בטי ליצר אמירה אישית נוגעת ונעדרת יומרה


סתם פופ
 
מיכל אמדורסקי מתפלאת למה היא מקבלת יחס לא רציני בעיתונות המוזיקה, וממשיכה לדבר - ולשיר - בכותרות, בסיסמאות ובקלישאות. לו הייתה מתייחסת לעצמה בטיפה של הומור ואירוניה, אפשר היה להבין את פליאתה, אך כשהיא מתייחסת לעצמה ולאמנותה ברצינות תהומית כל כך, היא לא מצליחה לחרוג מגבולות הפתטיות.
 
אמדורסקי עושה פופ. פופ פשוט מאוד, אלקטרוני מאוד, רקיד מאוד, אבל גם ריקני ושטוח מאוד. לכאורה הוא פמיניסטי מאוד. דן בזהות ובעצמאות האשה, בזכאותה להיות פאם פאטאל זוללת גברים. אולם הבעיה העיקרית שלה היא שהפופ שלה נעדר אמינות, תחכום ועידון. "אשתו של" (11 רצועות, 38:24 דקות) מתיימר לשקף את החיים שלה בצלו של כוכב הפופ האלקטרוני המוכר כבעלה ואת הניתוק שלה ממנו. בפועל הוא מורכב מפיסות חיים מעושות שמוזנות בדם רע. האלבום, השלישי שלה, הוא כמו יציאה למלחמה על כל העולם. וזה חבל, כי זה לא הז`אנר המתאים, ואת הסנסציות צריך לשמור לריאיונות ולא לאמנות.
 
אבל זה אופייני להתנהלותה של אמדורסקי, שלא מצליחה לייצר לעצמה קריירה אמיתית של זמרת - קרי, הופעות מלאות על בסיס קבוע. וכבר למדנו, היא יודעת להבטיח, לצאת בהכרזות, אבל לא לקיים. הפתיחה של התקליט (שיר הנושא, "רוק סתם", תתגרה", "בחורים כמוך", "מדריך לתל אביבי המתחיל") מייצרת את הכותרות ואת הרכילות. האם היא באמת מתכוונת? מרגע שהיא מתחילה להיות גם המשוררת - אחרי השיר הששי - חיוורונו של האלבום מתעצם, והאמדורסקית מתגלה כפלקטית ושטוחה, לא מספיק מוכשרת ומעניינת כדי לסקרן, לרתק ולהחזיק אותנו מול הטקסט.
 
ועד שאמדורסקי לא תפתור את גישתה לחיים ותדאג לאמת ולאמינות שהיא משדרת ויוצר, לא יעזרו לה גם שישה צוותים של מפיקים מוזיקליים. היא תישאר קוריוז. סתם פופ.
 
מיכל אמדורסקי. אשתו של. הד ארצי
 
חסר מיץ
 
האם ריקי גל מאבדת את זה? ארבעה שירים ברדיו לא הותירו את אותו אימפקט ששירי עבר שלה צרבו בתודעה. האם זה בגללה או שמא השוק השתנה וכבר לא מחפשים נערות רוק בשלות ודעתניות אלא כוכבניות לרגע דלות הבעה? אך גם אם הרדיו לא חייך אליה ולשירים החדשים שלה - יותר ל"מכל המלחמות" ול"בסוף היום אני צריכה אותך", ופחות ל"מסתובבת" ולשיר הנושא - מוקדם עדיין לזלזל בה ולהספיד אותה, כי הכוח של גל הוא על הבמה. וכשהמופע של "רואים את השנים" יגיע (למה הוא מתמהמה? כבר שלושה חודשים מאז צאת האלבום) חלקי הפאזל יקבלו את התמונה המלאה.
 
כשמו, "רואים את השנים" הוא ניסיון לבחון את כברת הדרך והזמן שעשתה ריקי גל עד כה. מעין התבוננות מפויסת ומשלימה עם סימני הזמן וצלקות החיים. צריך אומץ רב וגם ניסיון לא מבוטל כדי לשיר "רואים את השנים/ זה ניכר בפניי/ קולי אינו צלול כשהיה/ כבר הסתובבת פה ושם/ אשב לנוח את מה שאפשר" (שיר הנושא), ויותר מזה את "רציתי להיות זמרת חשובה/ כזאת שיזכרו לעוד הרבה שנים/ ומה עושים עכשיו שהם כבר כאן/ אבל אני כבר לא כל כך אני" ("קרוסלת רגשות").
 
גל יכולה להרשות זאת לעצמה, מעמדת כוח של זמרת גדולה וגם של מבצעת-שחקנית, ולא מחולשה או כמקדמת תבוסה. אך נדמה לי שהיא הגזימה במשחק ובתחושות ההשלמה והרמת הידיים שהשירים משדרים. כאילו היא מוותרת. וייתכן שמעבר לשני הלהיטים המצליחים, שמתיישרים עם ריקי גל הייצרית, החייתית והטמפרמנטית, השירים האחרים הם לא פיסות חיים אמיתיות, למרות השירה בגוף ראשון. הם רפים, מהורהרים ואמנותיים מדיי, מחוספסים פחות, לא מתיישבים עם גל המוכרת. חסר בהם מיץ, ניצוץ, אותה נשמה שתדליק ותסחוף. כשאת אומרת האם את באמת מתכוונת?
 
ויותר מתשובות, האלבום הזה מספק שאלות. כמו התהייה אם החיבור עם לירן נדל (ככותב וכמלחין כל השירים, עשרה במספר, 36:01 דקות), שנראה על פניו מבטיח, הוא מספיק חזק ומפרה כדי להחזיק אלבום שלם? הרושם הראשוני מהקשבה לאלבום הוא שרק שניים-שלושה שירים ממנו יצטרפו לרפרטואר ה"נצחי" של ריקי גל. זה לא מעט, אבל גם לא הרבה יחסית לפרק זמן הארוך מדי שעבר מאז המוצר האולפני המקורי האחרון שלה. אבל נהיה הרבה יותר חכמים בהופעה.
 
מלה אחת על העברית: רוח היא נקבה, בדרך כלל. במיוחד בביטוי "ארבע רוחות". ב"בסוף היום אני צריכה אותך", נדל וגל הפכו אותה לזכר (ארבעת רוחות). חירות היצירה?
 
ריקי גל. רואים את השנים. הד ארצי 
  
רך ופוצע
 
"בין המלים" הוא אלבומה השלישי של בטי, זמרת-יוצרת שנחשבה לפני כעשור כהבטחה בחברת "הליקון" ואחרי שני אלבומים שלא הצדיקו את ההשקעה ולא פיתחו אותה להיות שריל קרואו ישראלית, נדחקה לדרך ולהפקה עצמאיות. התקליט החדש (14 רצועות, 47:28 דקות) הוא המשך ישיר ל"פרפרים" ו"נסה אותי" קודמיו, ואפילו יותר צנוע מהם. זו אמירה אישית עם שירי אהבה קטנים, מתוקים-מרירים, שמשייטים במחוזות המלנכוליה, ומשמשים מסגרת נאה לצבע קולה המאנפף והייחודי משהו של בטי.
 
בעיקר הם משדרים כנות ואמת, פשטות והיעדר יומרה, כשהמבע של רוק-פולק רך ופוצע (הפקה מוזיקלית משותפת לה ולשמוליק דניאל), מיטיב לשרת אותם. זו הצצה זהירה ומהוססת, רחוקה מראוותנות ומהצהרות, אל תוך חייה. אין כאן להיטים (בולטים מהיתר "רעל", "רק רוח", "יכולתי להיות" ושיר הנושא). זו האמירה הכללית בהצטרפות ליצירה אחת. קטנה, אולי לא חשובה, אבל נוגעת ומרגשת.
 
שניים מהשירים (שיר הנושא ו"האמת שלנו") זוכים לגרסאות יפות בספרדית, ועוד אחד ("רעל") לרה-מיקס קצת מיותר, בהיותו סוגה מוזיקלית שלא מסתדרת עם האמירה המופנמת והמכונסת בתוך עצמה של בטי. חסידיה הלא-רבים - הלוואי היו יותר - ייהנו ממנה גם הפעם.
 
בטי. בין המלים. Play records


19/05/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. דיסק מדהים , זמרת בחסד
ליאת , (24/05/2009)
2. רוח היא נקבה בלבד. הוא צודק
עמי , (22/05/2009) (לת)
1. "רוח" זה גם זכר וגם נקבה בעברית.
שפוי , (20/05/2009) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע