סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: צבי גורן חנוך לוין על פי גדי דגון
 

 
 
זה חלק מהייעוד שלי לקדם כל פרויקט שאני חלק ממנו. זה אחד הדברים הכי חשובים לי, כי זו דרך החיים שלי... ואני חושב שזה לגיטימי לגמרי שאני אתן לפחות את הדימוי של הדיוקן של לוין ללא שיקול של הכנסה כספית אלא כשרות וכחלק מהתרבות, שהיא מה שאנחנו עוסקים בו, תרבות הבמה וההומניזם, והרצון כמעט בכוח להיצמד לדברים החיוביים בהומניות, ואפילו להתעלם מכל היתר שקורה"
שיחה עם הצלם לרגל צאתו לאור של ספר תצלומים מהצגות חנוך לוין בתריסר השנים האחרונות


"לוין מביא עמו נתחי חיים"

"במחזות של חנוך לוין נעים לי תמיד לצלם את הרקמות, את השמיכות, את הפעולות והריטואלים הפשוטים. מבט. כמיהה. צחוק. האמת של כל דמות. ואני מקדיש מאמץ למצוא את הדימויים האלה. כי זאת הדרך הנכונה לתווך בינו לבין המחזה והדמויות".
 
במילים התמציתיות האלה מגדיר גדי דגון את הרוח של ספרו החדש "חנוך לוין – תאטרון – גדי דגון" שדימוייו, כפי שהוא קורא לתמונות שצילם, נבחרו על ידי בן בר-שביט, עורך הספר המרהיב, שרבים מהם אף יוצגו בעוד כשלושה שבועות בתערוכה מיוחדת בגלריה גבעון בתל-אביב. הספר, כונס ויוצא לאור במימון מלא של המפיק אביב גלעדי. לבקשתו בחר גדי דגון גם את הטקסט היחיד המופיע בעמודיו הראשונים, שהוא, כמובן, שיר קצר של חנוך לוין:
 
"כשראתה אהובתי איך טומנים אותי בבור לא עמוק,
בדיוק נכנס לה ברחש לתחת שלה המתוק,
ואז נעשו שני מעשים ביקום בד בבד,
נבכּה לו בכי גדול וגרוּד קטן גוֹרד.”
 
את גדי דגון אני מכיר ממפגשינו הרבים במסגרות הרבות של היצירה התרבותית, ובעת האחרונה אנו נפגשים מדי יום, מחליפים חוויות בבית הקפה-מסעדה "קארדו" במתחם נוגה ביפו, בדרך כלל אחרי שהוא חוזר נלהב מצילומי חזרות של יצירות מחול חדשות או מתחדשות, בבת שבע, בסוזן דלל, בתמונע, או הצגות חדשות בגשר, הבימה, בחאן הירושלמי, בקליפה ועוד. בכל אלה הוא בא ויוצא בצעד חרישי, בחזרות הוא נע ונד בין המשתתפים, בהופעות הוא יושב מהצד או בשורה הראשונה ורק הקליק העדין של מצלמותיו מעיד על נוכחותו שם.

   
                    סרטון וידאו: צבי גורן
 
גדי נולד ב-1957 במלבורן אוסטרליה, ועלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שלוש. כבר כילד צילם את חבריו, במקביל ללימודיו בתיכון למד במכללה לצילום בקרית אונו ובמהלך שירותו הצבאי כצלם בגייסות השריון. את כישורי הצילום שלו ירש ככל הנראה מאביו, שהיה צלם בחיל האוויר. כשהיה בן 21 הטיל עליו אדם ברוך ז"ל את משימות הצילום העיתונאיות הראשונות שלו והקשר המיוחד ביניהם שנוצר אז נמשך עד פטירתו של ברוך במאי 2008.
 
במהלך השנים התבסס מעמדו כצלם מוביל בתחומי האופנה, המחול והתאטרון, וצילומיו זיכו אותו בפרסים רבים. הוא השתתף בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים של תל אביב ורמת גן, ופירסם שלושה ספרי צילום: "גרפיטי בכיכר רבין", בהוצאת מוזיאון תל-אביב, "אבות ובנות", בהוצאת דניאלה די-נור, "אחד מי יודע", בהוצאת עם עובד. בשנה שעברה עיטרו צילומיו את ספר שיריה של נילי דגן “מאחורי המלחמה רואים את הים”. במהלך השנים צילם דיוקנאות של ראשי המדינה, ולאחרונה, להבדיל, צילם סדרה של שדרי רשת ב' ב"קול ישראל".
 
אבל אהבתו הגדולה והמיוחדת של דגון היא לשני יוצרים גדולים וחשובים בדרכו האמנותית והתקשורתית – הכוריאוגרף אוהד נהרין, שהוא מלווה אותו בנאמנות, והספר "אחד מי יודע" מתאר את עבודתו עם להקת בת שבע ב-15 השנים הראשונות המשותפות שלהם, והמחזאי המנוח חנוך לוין, שאת הצגותיו בתריסר השנים שעברו תיעד באוצר דימויים מרהיב.
 
" ההצגה הראשונה שצילמתי מעבודה של חנוך הייתה חלקית – חזרה על 'הג'יגולו מקונגו', לפני קצת יותר מעשרים שנה”, מספר גדי דגון. “אני מניח כי היה לי אז אצלו יתרון יחסי לעומת צלמים אחרים כי אדם ברוך שלח אותי לצלם את החזרה, והיה ביניהם סוג של תקשורת של הערכה, כבוד ואמון. העובדה הזאת נתנה לחנוך שקט נפשי, כי הוא לא אהב צלמים בסביבה. גם כל התקשורת שלי אתו בהמשך השנים הייתה מאוד מינימליסטית, רזה. הייתי מתקשר אליו ושואל אם יש לו איזה בקשות או דרישות, שנלך בכיוון כזה או אחר, והוא תמיד היה אומר לי שאני אעשה את מה שצריך וחושב לנכון, ובזה נגמר העניין".

אשכבה גדי דגון 01.jpg
"אשכבה" חנוך לוין (צילום: גדי דגון)
 
הוא היה רואה את התמונות לפני פרסומן?
 
"כן, הייתי מראה לו, אבל הוא בדרך כלל סמך עלי ועל המערכת וגם ידע שאני מייצר ערך נוסף על המטרות המיידיות של פרסום מטעם התאטרון המעלה את ההצגה המסוימת שבאתי לצלם. הוא ראה את שיטת העבודה שלי ובעצם היה לי מזל שבשלב הראשון הייתי בין אדם ברוך לבינו, ובהמשך זה כשזה כבר היה ישיר בין חנוך לביני עדיין המשכתי להראות את העבודות לאדם, כי הוא אהב מאוד את חנוך והצילומים עניינו אותו. מבחינתי זה היה סוג של נאמנות ושיתוף".
 
לאיזו הצגה נקשרת יותר מאחרות?
 
"אני לא יכול למנות הצגה אחת שהשפיעה עלי יותר מאחרות, אבל 'אשכבה' מאוד השפיעה עלי, גם משום שידעתי שחנוך חולה מאוד, ואני הרגשתי צורך מיוחד להתחבר לכל מה שקורה. יחד עם זאת באופן אישי אהבתי מאוד את 'הבכיינים', כל המבנה שהוא מביא, נושא-נשוא, והציניות שלו שמתחילה בכאב מאוד גדול ועוברת פילטריזציה של אנושיות.
 
"יש למשל קטע מאוד קשה ב'הרטיטי את לבי', כאשר הנאהבת אומרת למחזר המסכן והמיואש 'לו רק היית מישהו אחר'. או כל מיני קטעים שבהם הוא יוצר ניגודים בין הטוב לרע, בין אוטופיה למציאות. האובססיה. התרבות. האהבה הבלתי נגמרת לאדם עם הטוב והרע שבו. ככל שהטקסטים שלו מגדילים את הניגודיות כך אני יותר נפעם ומתרגש מהמחזות, מהטקסטים, מהשירים. הוא מביא עמו נתחי חיים, אם זה האוכל, הדג מלוח,  כל הדברים שהם התרבות שלנו. וזה מאוד מדבר אלי, מרגש אותי, כסוג של שירה צרופה על מציאות עגומה וקשה, ומאבק בלתי פוסק של הדילמה של הקיום, שהוא אומר כי מכל דבר רע יכול לצאת משהו טוב, שהתקווה תמיד קיימת. זה חזון שברור כי הוא יכול להיות רק חזון תעתועים".

"לצלם את האמת הקטנה שלי"
 
אתה מוכר מאוד כצלם של מחול. מה ההבדל בין צילום של "טקסט" במחזה, לצילום של תנועה, שגם היא "טקסט" בדרכה?
 
"זה מעניין, כי למראית עין המחול הוא הרבה יותר סובייקטיבי וחי בגבולות הרבה יותר רחבים. אבל בסופו של דבר אני נהנה גם מלהיות בתוך ה"בלגן של המחול" שמורכב מטקסט שהוא מוזיקה, תנועה, אור, בגד, זיעה, אנרגיה, נפש וגוף של אדם שהוא איננו דבר מכני. המחול יותר פתוח למראית עין, אם כי אני מנסה לצמצם אותו עכשיו, אבל כשאתה עומד מאחורי טקסט הוא מתווה את ההתבוננות, את ההבנה ואת קבלתו. כשאני במקומות האלה אני מאושר כי אז אני יכול לצלם את האמת הקטנה שלי".
 
מי שיעבור דרך התמונות, בספר או בתערוכה, יגלה שיש בהם שני אופנים של דימוי. האחד זה של צילום דיוקן והאחר זה צילום התנועה של הדמות, בין המילים.

כריתת-ראש-גדי-דגון.jpg
"כריתת ראש" חנוך לוין (צילום: גדי דגון)

מתי אתה יודע שזה הרגע לצלם את התנועה ולא את הדיוקן?

 
"אני בדרך כלל נכנס עמוק לדמות שעל הבמה ואני רוצה להיות הדמות, לחוש אותה. ואני יכול לא להוריד את העין מדמות מסוימת לאורך זמן, לעתים זה עשרים דקות. וכל תזוזה או הבעה או מהלך של הדמות היא עבורי מאוד משמעותית. למרות שאני מצלם בתאטרון תמונות בודדות אני עושה את זה בטכניקת הצילום שלי במחול. ברצפים. ורק אחר כך אני מוציא מהרצפים את התמונה או הדימוי שנראה לי הכי נכון לטקסט, לדמות, לטקסט, להצגה. לחנוך. למשהו שלי שעברתי באותו יום, או אפילו שבועיים שלושה קודם".
 
את חנוך כמעט לא צילמת בחזרות...
 
"דווקא צילמתי אותו בכל החזרות. מכל פרויקט יש סדרה שלו עצמו. וצריך לקחת בחשבון שחלק מההצגות שצילמתי הוא לא היה הבמאי. לפעמים היה נוכח כאורח או כיועץ ובחלק לא נכח, אבל גם יצא לי לצלם אותו בסטודיו, כשאני 'מביים' אותו. ואלה הצילומים שהפכו לצילומים הרשמיים שלו. הן דרך המכון למחזאות הנושא את שמו, או אותה תמונה המופיעה שוב ושוב באמצעי התקשורת או בפרסומים אחרים, אני שמח לתת אותה לכל דורש.
 
"זה חלק מהייעוד שלי לקדם כל פרויקט שאני חלק ממנו. זה אחד הדברים הכי חשובים לי, כי זו דרך החיים שלי. ולמעט הצגה אחת הייתה לי הזכות לצלם את כל ההצגות של לוין, מאז 'הילד חולם' שלצערי גם את ההצגה הזאת לא צילמתי, אם כי לאחרונה יצא לי לצלם את הגרסה האופראית של גיל שוחט, ואני חושב שזה לגיטימי לגמרי שאני אתן לפחות את הדימוי של הדיוקן שלו ללא שיקול של הכנסה כספית אלא כשרות וכחלק מהתרבות, שהיא מה שאנחנו עוסקים בו, תרבות הבמה וההומניזם, והרצון כמעט בכוח להיצמד לדברים החיוביים בהומניות, ואפילו להתעלם מכל היתר שקורה".

לסמן, לדייק ולתייק את המציאות
 
לפני שלוש שנים לקה גדי דגון בהתקף לב, וממה שנראה כנקודה דרמטית של החיים הוא שב לפעילותו בלי להרפות, עוקב ומחפש זוויות חדשות של רגעים שכבר התוודע אליהם בחזרות, בהופעות ראשונות.
 
"כרגע  אני מגדיר את הצילום שלי כשלב הפוסט-אובייקטיבי שלו. אני מרגיש צורך לסדר את התמרורים, האייקונים, בצורה שאוכל להתמודד אתה. אני מרגיש שאנחנו נכנסים עכשיו לתקופה שצריך לתת לעצמנו פסק זמן של התבוננות באייקונים, בלי לחוות דעה לאן נוטים פני הדברים, בעיקר במחול, אבל צריך לסמן, לדייק ולתייק את המציאות כמו ספר הדרכה של מנוע שאתה מניח במושב האחורי של האוטו. ונראה לי שגם בתאטרון, ובמיוחד בתאטרון של חנוך לוין יש מקום להתחיל כערך מוסף אפילו להוציא מהקשרם דברים  ולהראות את החיים ואת התאטרון שהוא המראה של החיים שלנו מחוץ לגלוריפיקציות שלו". 
 
חנוך-לוין-עטיפה.jpg
עטיפת הספר "חנוך לוין תיאטרון" (צילום: גדי דגון)

את הריאיון עמו חותם גדי דגון ב"הצהרת-הון" אישית לשוחרי אמנותו כיום ובעתיד:
 
"לוקח שנים להבין את המשמעויות של העולם שלתוכו אתה נכנס. זה לא היה קל לצעיר בן ה-21 שהייתי בתחילת הדרך. ואחרי 32 שנים וגם אם אני עדיין מרגיש כילד, אני כבר נושא אינפורמציה וידע, שאני מקווה שיעזרו לי למצוא את הדרך לארוז, ולסדר כעשייה שלי לתרבות הישראלית. ואני מקווה כי אעזור באמצעות ספריי, שפע הדימויים שצילמתי, ובחומרי מחקר הנוגעים להם, להתקרב לתאטרון, למחול, ולחשוב ולחוות דברים אחרים חוץ מפוליטיקה ופרנסה. לראות את הצד היותר שפוי של החיים דרך התרבות".



27/02/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. מלאכת החיים בתיאטרון של חנוך בתעוד נפלא.
דרור , (21/03/2011)
1. צלם ענק, ספר מרגש
בפטיס , (28/02/2011) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע