סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן גורן מלונדון: פונדמנטליזם וקווין ספייסי
 

 
 

סתיו 2009 בתיאטרון הבריטי: אנטישמיות ופונדמנטליזם נוצרי ומוסלמי. צבי גורן מדווח



"הכיתה שלנו" – לא יהודי ולא פולני
 
אחד הסודות השמורים של התיאטרון האנגלי הוא יכולתו להגיב מהר על התרחשויות פוליטיות באמצעות מחזות חדשים, מיובאים או מקוריים, ואפילו מוזמנים במיוחד, או גם באמצעות חידוש מחזות שהאקטואליות ותקפותם לימינו לא פגה. לפיכך אין זה צריך להפתיע כאשר התיאטרון הלאומי המלכותי איננו מסתפק בשניים שלושה מחזות, ומחפש נוספים להעשיר את הרפרטואר גם בהמשך.
 
בשלב הזה עלה המסך כמעט בעת ובעונה אחת על "הכיתה שלנו" מאת המחזאי הפולני תדיאוש סלובודז`יאנק ו"האלבום השחור" מאת המחזאי האנגלי-פקיסטני חניף קוריישי, שניהם באולם הקטן של התיאטרון.  
 
“הכיתה שלנו" הועלה בארץ בתיאטרון תמונע במסגרת הקראות של מחזאות פולנית בת ימינו שאורגנה על ידי תיאטרון הבימה לרגל העלאת ההפקה הישראלית-פולנית "טיקוצ`ין – בת ים". הרושם העז שהמחזה הותיר, גם באמצעות הגשתו המוגבלת כהצגת-קריאה, היה בעיקרו תגובה ישראלית-יהודית למחזה שנמעניו הם צופי תיאטרון בפולין. אבל הגשתו על ידי השחקנים הישראלים הוסיפה לו נדבך מרגש מאוד, וברור כי כניסתו לרפרטואר של התיאטרון הלאומי שלנו היא רק עניין של זמן ומועד מתאים.
 
ההצגה בלונדון בגרסתו של המחזאי ריאן קרייג חפה מפולניות ומיהדות, כשם שהמונחים "פולני" ו"יהודי" נעדרים מהטקסט. אבל, במשך שלוש שעות היא מצליחה להעביר את סיפורם של חמשת הפולנים וחמשת היהודים המתחיל בילדותם בכיתה אחת ונמשך דרך התבגרותם, וחשיפת האנטישמיות של הפולנים במהלך הכיבוש הסובייטי ואחריו תחת הכיבוש הנאצי, וכלה בשורדים ביניהם בישראל, בקיבוץ ובפולין.
 
המחזה מתייחס לטבח שהיה בעיירה ידוואבנה. לפי התעמולה הסובייטית אחרי השואה הפולנים טבחו כמעט את כל  1,600 היהודים שחיו בעיירה שמספר תושביה היה 3,000. כשנת 2000 החלו לדבר בפולין על הטבח, וחקירה של המכון לזיכרון לאומי הגיעה למסקנה כי המספר מוגזם וממדי הטבח צומצמו ל"340 לפחות".
 
כך או כך, המחזה בנוי כעדויות של עשרת החברים – אלה ששרדו ורוחותיהם של אלה שנטבחו או הלכו לעולמם. המבנה הדרמטי נע בין פנייה ישירה לקהל, ומונולוגים המספרים על אירועים שהיו, לבין דיאלוגים ומונולוגים שבהם הזיכרון הופך למציאות שהשחקנים חווים. ההצגה מתרחשת על במת עץ, בתוך זירה מלבנית. עשר כיסאות הם כל התפאורה, ובדרך כלל הם ניצבים מחוץ למסגרת הזירה המוקפת קהל בארבעת צדדיה.
 
הבמאי ביז`אן שייבאני וצוות השחקנים בנו תיאטרון-סיפור, מהסוג המוכר אצלנו בהצגות של רות קנר. הם מצליחים לרגש, בעיקר בתיאורים הקרים, הענייניים, ומגיעים לרגעי-שיא בשחזור אירועים מסוימים, כמו רצח, אונס, התאבדות. עם זאת, התחושה הכללית היא שבגלל שהמחזה איננו בעל מבנה עלילתי דרמטי מקובל, ההצגה מתקבלת כסיפור טקסטואלי היסטורי עם איורים שנועדו להחיות את התיאור המילולי. התוצאה היא הצגה מצוינת אך קשה לעיכול, הן מפאת הנושא הכבד הן על שום דרך העלאתו.

הכיתה-שלנו-ענקית.jpg 
             "הכיתה שלנו"
 
"האלבום השחור" – כאשר שורפים ספרים
 
המרחק הגדול בין אירועי "הכיתה שלנו" לאירועי "האלבום השחור" המתרחשים בלונדון של 1989, איננו מכסה על העובדה שגם במחזה האנגלי של חניף קוריישי, שעיבד לבמה את הרומן השני שכתב, המסר הוא העיקר. כאן מדובר בהפקה משותפת של התיאטרון הלאומי ושל קבוצת "טארה" המעלה הצגות הנוגעות לרקמת היחסים בין המיעוטים הפקיסטניים וההודיים לחברה האנגלית הנוצרית, לבנה ושמרנית.
 
עלילת המחזה מתארת את מסעו של צעיר פקיסטני, שאהיד, אל הקולג` הלונדוני שבו ילמד להיות סופר. הוא מעריץ את פרינס. בבואו לקולג` הוא מתוודע אל חבורה פקיסטנית אנטי-גזענית שמאמצת אותו, וכמוה גם המרצה ההדוניסטית שבעלה הפרופסור השמאלני מתרסק כמו חומות הקומוניזם באירופה. האירוע המכונן שיביא אתו את המאבק על נשמתו ונאמנותו של שאהיד הוא הציפייה לפטווה האיראנית כנגד ספר שהתפרסם בבריטניה. איש לא אומר את השם סלמן רושדי ולא את שם ספרו "פסוקי השטן", אבל הספר נוכח על הבמה, וברגע בימתי מרשים הוא עולה באש.
 
המסר של קוריישי הוא בעיקרו נגד הפונדמנטליזם המוסלמי, ובה בעת נגד ההתנכרות לאיסלם שמחריפה את הניכור של קבוצות קיצוניות ומולידה את הטרור, שנותר בעינו מאז שהופיע ספרו שלו כמה שנים אחרי אירועי רושדי, וכמה שנים לפני שאל-קעידה תקף והפיל את מגדלי התאומים בניו יורק, על אלפי הקורבנות שהיו בתוכם.
 
המחזה משתמש בהומור כדי לבטא רבים מהרעיונות שלו, אבל ההצגה סובלת מבימוי שמנסה להתחרות בקולנוע. אולי משום שקוריישי כתב את המחזה כמעט כתסריט קולנועי מובהק, שבו סצינות קצרות החולפות ממקום למקום בלי הפוגה (למעט במהלך ההפסקה בין שתי המערכות). את התחושה הזאת מלבים שלושת קירות התפאורה שעליהם מוקרנים סממני החדרים והמקומות שבהם מתרחשים הדברים – ביתו של שאהיד בקנט, חדרו בקולג`, רחובות לונדון, דירתה של המורה ועוד. ההצדקה הפילמאית לתפאורה שמשתמשת רק בחלק קטן של הבמה הופכת להצדקה דרמטית בסיום כאשר חבורת הפקיסטנים מחליטה לפעול, והקירות מתנפצים ברעש גדול.
 
הבימוי בעיקרו פשטני, ונקודת האור הבולטת של ההצגה היא השחקן הצעיר ג`ונתן בניצ`י, בהופעת הבכורה שלו בתיאטרון מקצועי לאחר סיום לימודיו. הוא מצליח ליצור דמות אמינה של תום וכנות בעיניו הגדולות, שערו המתולתל, וגופו השרירי הצעיר (שנחשף במפגשים עם מורתו). בניצ`י מצליח לבטא היטב את המבוכה, הבלבול ועם זאת הנחישות שלו להתנגד למעבר החבורה מאנטי-גזענות לסתימת פיות דתית-פונדמנטליסטית.

האלבום-השחור-גדול.jpg
             "האלבום השחור"
 
"ירש את הרוח" – משפט הקופים
 
בבריטניה וברחבי העולם המדעי מציינים 200 שנה ללידתו של צ`רלס דארווין, ו-150 שנה לפרסום ספרו "מוצא המינים", הספר שקיבע את תודעת האבולוציה ואת תולדות האנושות, חולל מהפיכה בחשיבה המדעית ועורר נגדו את הנצרות על אגפיה השונים. היה זה צעיר בן 24, ג`ון סקופס, מורה בבית ספר מקומי בארקנסו, ארה"ב, שטען ב-1925 כי הרעיונות של דארווין מעוררי מחשבה, והעמיד כנגדו את הפונדמנטליסטים הנוצרים, ואת ההתנגשות בין דת למדע על כפות המאזניים של בית המשפט בארקנסו.

המשפט, שכונה על ידי העיתונאי הבכיר שכיסה אותו בשם "משפט הקופים" הביא עמו עימות בין שני עורכי דין גדולים, וויליאם ג`נינגס בריאן שייצג את התביעה, וקלארנס דארו מצד ההגנה.
 
במלאות 30 שנה לאותו משפט כתבו ג`רום לורנס ורוברט אי. לי את המחזה "ירש את הרוח" (שהוצג בהבימה תחת השם "משפט הקופים") שהועלה בברודוויי ואחר כך הוסרט ארבע פעמים עם גדולי כוכבי הקולנוע של הוליווד. המחזה אינו דוקו-דרמה ולמעט כמה עובדות סביבתיות למשפט והתנהלותו הוא דרמה בדיונית, ושמות הגיבורים שונו – דארו הפך לדראמונד ובריאן נהיה בריידי. אולי כדי להימנע ממשפט דיבה, מצד יורשיו של בראין המוצג  בצורה מפלצתית למדי כנביא הפונדמנטליזם האמריקני בשיאו.

העובדה המדהימה יותר מהטיעונים הדתיים פונדמנטליסטיים של התובע במחזה היא שסקר שנעשה לא מכבר מגלה כי כמחצית האוכלוסייה בארה"ב עדיין דוחה את רעיונותיו של דארווין על האבולוציה, כולל זו של האנושות עד להגדרת מצבו הנוכחי (בינתיים) של האדם כהומו סאפיינס (האדם החושב), או שהם חושבים שזו בסך הכל תיאוריה כמו כל תיאוריה אחרת.
 
המחזה משתמש בשתי הדמויות המרתקות של ענקי המשפט כדי לתאר את מהות הפער בין נאמני התנ"ך לנאמני זכות האדם לחשוב והזכות החוקתית של חופש הביטוי, שלימים התפתחה גם למתחם של כבוד האדם וחירותו, ובכלל זה זכותו לעבוד על אף היותו שונה בחשיבתו, בגזעו, בדתו ובמינו, כולל העדפותיו המיניות. כוחו של המחזה הוא בעיצוב דמויותיהם של השניים, האחד מרעים קולו ומרצה טענותיו בלהט של מטיף דתי, והאחר מהלך מעדנות, שואל, תוהה, מנסה לחשוף דעות ונכשל לא אחת בנסיונותיו. מהרבה בחינות "ירש את הרוח" הוא מחזה מצוין שראוי לכותרת המשונה כ"משפט המשפטנים”.
 
את ההצגה המועלית בתיאטרון האולד-ויק, אף הוא בגדה הדרומית של לונדון, ביים טרוור נאן, שלא חסך דבר כדי שזו תהיה עוד הצגה אופיינית לו - מרשימה בהיקפה על עשרות המשתתפים בה, רעיונות יפים, שימוש חכם במוזיקה ובלהיטים כנסייתיים, עם תפאורה המצוינת ובעיקר בעיצוב משחקם של בעלי התפקידים המרכזיים.
 
דייוויד תרוטון מרשים כתובע המתלהם בריידי. גבוה, כרסתן, קולו מהדהד גם בלחישה מקרית, מתנועע כברווז ענק, משחק מצוין את תחושת החום הנושא בבית המשפט ואת הלחץ הנפשי שלו כשהוא עצמו הופך להיות, בהסכמתו הגאוותנית, עד ההגנה היחיד. חקירתו הופכת לשיא מדהים בעוצמתו של משחקו ושל משחקו של קווין ספייסי בתפקיד הנגדי של דראמונד. ספייסי (שהוא גם המנהל האמנותי המצליח מאוד של להקת האולד ויק) מעצב דמות מיוחדת בגוו הכפוף, ברעמת שערו הלבנה, במבטיו המשתאים, בקולו המעודן שהולך וצובר משקל ונפח ככל שההצגה מתקדמת, ובתמונת החקירה הוא מתגלה כהר געש הפולט לבה לוהטת.
 
ואיכשהו ההצגה הזאת, הבימוי של נאן ומשחקם של השניים הזכירו לי נשכחות של תיאטרון חי ומרתק גם כשהוא כזה כאילו מיושן – מחזה כתוב היטב על נושא שיהיה תמיד אקטואלי ועם דמויות שנולדו מההיסטוריה והמשיכו אותה.  



30/09/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע