סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן תשמ"ד - אזהרה חוזרת
 

 
 


צבי גורן נדהם ממחזהו של שמואל הספרי שחוזר להפחיד ולהתריע קצת יותר מ-22 שנים אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל עכו.

נבואת בלהה על משיחיות השקר

לא ראיתי את "תשמ"ד" כאשר הועלה בפסטיבל עכו 1982. הימים היו ימי סערה קשה בשמי הארץ. שבועיים לפני הבכורה רעשו כאן אמות הסיפים נוכח הטבח המחריד במחנות הפליטים סברה ושתילה במהלך "מבצע שלום הגליל", אותו שם מורבידי שניתן למלחמת לבנון. וכל זאת, פחות מחצי שנה לאחר השלמתו הדרמטית של פינוי העיר ימית.

אז, באפריל של אותה שנה דרמטית, התבצרו ארבע מאות משפחות של אנשי גוש אמונים ותומכיהם כדי למנוע את החזרת השטח למצרים, בהתאם להסכם השלום שנחתם שלוש שנים לפני כן. בעיני רבים זאת הייתה טראומה – שבה צפו בדריכות בכל בתי הארץ בערוץ היחיד שפעל אז של הטלוויזיה הישראלית. שידור הריאליטי-TV הראשון כנראה בהיסטוריה של המדיום הזה, ושל תהליך אירוני-אבסורדי-הזוי של שלום.

שמואל הספרי וחבריו לקבוצת "התיאטרון הפשוט" שהקים בתחילת שנות ה-80, עבדו כבר כמה חודשים על מחזהו "תשמ"ד" שבמרכזו דמותו של משיח-השקר יעקב פרנק. האירועים שליוו את השלמת המחזה עד להצגתו בעכו נתנו את אותותיהם במחזה. הבולט בהם היה זירת ההתרחשות – מקלט מבוצר שבו מכונסות בליל תשעה באב ארבע דמויות מייצגות לכאורה של ההקצנה המתרחשת בתוכנו – אנשי המשיחיות של תורה, אדמה וארץ.

נוכח מצלמת הטלוויזיה, ועם מטעני נפץ גדולים המאיימים להתפוצץ בשידור חי, ביקשו הארבעה – קבוצה אחת מתוך רשת גדולה - למנוע את פינוי ההתנחלויות מיהודה ושומרון, שממשלת ישראל הורתה עליו במצוות מעצמות העל (אז, כזכור, עוד הייתה ברית-המועצות).

כך קרה שמחזה שנועד מלכתחילה לספר על יעקב פרנק, דמות שטנית בתולדות יהדות פולין של אמצע המאה ה-18, הפך להיות מחזה של נבואת-בלהה על ישראל ההולכת לקראת משיחיות שקר חדשה ומסוכנת לא פחות מאלה של שבתאי צבי ושל יעקב פרנק.

מי שלא האמין שזה יכול לקרות – למרות הדוגמה הטרייה של ימית – לא היה צריך להמתין זמן ארוך כדי לגלות שהנבואה כמעט התגשמה, ובאותה שנה שבה מתרחש המחזה. כי כן, בשנת תשמ"ד חשפו רשויות הביטחון את המחתרת היהודית שאיימה לגרור את ישראל למלחמה נוראה באמצעות רצח, התנקשויות ופיצוץ המסגדים בהר הבית.

כתובת פוליטית-אידאולוגית על הקיר

האגדה מעכו נשכחה מעט במהלך עשרים ושתיים השנים שעברו עד שב"הבימה" החליטו להעלות את המחזה מחדש, בבימוי חדש של שמואל הספרי, ובהשתתפותו של יגאל נאור, באותו תפקיד ששיחק בעכו, ושניהם עם הרבה יותר ניסיון ויכולות.

במפתיע, אגב, אין בתכנייה להצגה התייחסות ראויה להעלאת ההצגה בעכו, לזכייתה בפרס הראשון ולפרטיה – שלא לדבר על התגובות שעוררה, וכשלעצמן הפכו לחלק מהמיתוס של המחזה הזה.וכאילו ההקשר הפוליטי העכשווי עלול להיות בחזקת נעלם, צירפו לתכנייה שהוכנה מראש צילום של הכתבה שהופיעה לפני כמה ימים על "תסריט האימה של המשטרה: מאות יתבצרו ויאיימו להתאבד".

אבל למען האמת, המחזה איננו מתעסק בשאלה הפוליטית העכשווית, כשם שלא עסק בשאלות הפוליטיות של אותם ימים. זה כוחו העיקרי. זה מעשה האמנות החשוב שבו – העתקת הדמות ההיסטורית לחזון של מציאות אפשרית עתידה (גם אם זו נבנתה על בסיס מה שכבר התרחש בימית).

באמצעות המהלך הזה עיצב הספרי באומץ כתובת פוליטית-אידיאולוגית על הקיר שלנו: משיחיות השקר תמיד מרימה ראש, בטיעון כזה או אחר, והנחש תמיד מכיש. עשר שנים אחרי תשמ"ד בא רצח רבין, עשרים שנה אחרי תשמ"ד, מחליפים את המכוניות הממוגנות של ראשי המדינה, שריה והאחראים על בטחונה.

חסר מקצה שיפורים דרמטורגי

בבואם להעלות את המחזה עכשיו, החליטו הספרי ושחקניו להשאיר את המחזה כנתינתו אז. ואולי, זה גם החיסרון הנספח למחזה החזק הזה. כפי שהספרי עצמו אומר בראיון עם אילן רונן המופיע בתכניית ההצגה: "המפגש עם דבר שכתבתי לפני 22 שנה הוא דבר מטריד, האנרגיות של המחזה הזה, התוכן, הדיאלוג, הקיצוניות שחור/לבן, הדמויות עצמן. אם הייתי כותב את זה היום, הצד של הטקסט האידיאולוגי היה הרבה יותר חבוי והיום הייתי עוסק יותר בפרופיל הפסיכולוגי של הדמויות".

ההחלטה הזאת אולי הייתה נכונה כשלעצמה, אבל אפשר להצטער על כך שהספרי לא העביר את המחזה שלו במקצה שיפורים מבחינה דרמטורגית. כך, למשל, היה צריך לתקן את הטיפול בנוכחותו המקריתלכאורה של תינוק, בין אם מדובר בסמל או בעניין מציאותי.

עניין אחר שהיה זקוק לשיפור הוא הזדמנותן של ארבע הדמויות למקלט אחד. גם אם זאת תוצאה של הגרלה, או אם היה קשר כלשהו ביניהן לפני כן, חסרה התייחסות-התוודעות עליהן וביניהן, אפילו אם לא במישור הפסיכולוגי. עניין שלישי שהיה טעון שדרוג היא דמותו של יעקב בחצי הראשון של המחזה. היותו תמוה וליצן הייתה חייבת לקבל ממד נוסף, אולי רמז לסוד-דמותו האמיתית, או אפילו שדרוג של המהלך הדרמטי ההופך אותו למשיח-שטן.

ובכל מקרה, שתי דמויות, של לייבו, קצין הסיירת לשעבר, ושל המתנחלת עלמה, היו מרוויחות עומק, שהיה מסייע גם לשחקנים המגלמים אותן. לפחות באותה דרגה שהספרי העניק – מתוך ידע אישי, ללא ספק, כמי שבא מהעולם הזה - לדמות הרביעית, של תלמיד הישיבה החרדי, שהיא היחידה במחזה הזה שעוברת תהליך דרמטי של ממש.

אנרגיות חזקות של משחק

לזכותו של הספרי ייאמר כי החלטתו להשאיר את המחזה כפי שנכתב בשעתו איננה מופרכת מיסודה, מאחר שגם כך יש בו מטען דרמטי נפיץ חזק מאוד, ובבימוי המדויק שהוא ביים אותו הוא מטעים היטב את המצוי בו, ואת מצב האין-ברירה של הכלואים בתוך המקלט האפור, שזכה לעיצוב מצוין (כולל התלבושות) של דרור הרנזון וארנה סמורגונסקי, ותאורה אפקטיבית נקייה מלהטוטים של מאיר אלון. אפשר לציין גם את העובדה שהספרי החליט כי לא יהיה ליווי מוזיקלי להצגה, והשאיר את הצד הזה למלודיות של הקינות והתפילות, וכמה זמירות מישראל ומהגולה.

ריקי בליך כעלמה ודליק ווליניץ כלייבו איש האדמה והסיירת משקיעים אנרגיה בעיצוב שתי הדמויות הקיצוניות המייצגות את הלאומיות שמשיקה ללאומנות. לבליך יש שני רגעים משכנעים במיוחד, בתמונת הפיתוי ובתמונת הסיום. ווליניץ מעניק אדרנלין מוגבר לדמות ה"ברורה" כל כך שהוא מגלם ומדגיש יפה את תכונת העיוורון-ההיסטרי המסוכן.

בתפקיד נחמן, תלמיד הישיבה, יוצר טל מוסרי דמות מיוחדת, שאת השלד המוצק שלה הוא בונה בהדרגה בעזרת הטקסטים התורניים הרבים שבפיו, ממגילת איכה ומספר התפילות ועוד. מוסרי מגיע אל ההישג המשחקי שלו בעיקר בחלקה השני של ההצגה, כאשר הוא מעצב יפה באמצעות תמונות הפיתוי את חדירת הספק והתפרקות הביטחון העצמי עד להכרה בטעות שמטלטלת אותו אל סופו.

אש אשמדאי בכסות בוהקת

ובתווך, שליט עליון על הבמה הקטנה של הבימרתף, ניצב יגאל נאור, שבווירטואוזיות עשירת גוונים יוצר דמות הפורצת לחלל הבמה מתוך דמותו הראשונה הנאיבית-תמהונית של יעקב ומתגלה כדמות החמישית, זו של משיח אחר, המתעטף בטלית אדומה, לראשו כיפה אדומה, ופניו מאופרות בשחור ולב

את החלק הראשון, הקומי עד להתפקע, יוצר נאור בקווים קטנים, כאורח לא קרוא שהופך בדרכו את ערב תשעה באב ל"מסיבת מרעים" שראוי להתלוצץ ולהשתובב בה. ברגע מסוים הוא חושף, כאילו במקרה, שיש לו מה לומר ביחס למתרחש, ואצל נאור זה נעשה כאילו מדובר בשגגה, משהו בנוסח "סליחה, לא התכוונתי" שמרעיד את האולם ברעמי צחוק מתגלגלים.

ואז, מתוך הפינה שבה הוא מצטנף כנזוף, הוא מתגלה במלוא דמותו השטנית, שאותה הוא מגלם בתנועה גדולה, רחבה, מלאת כוח והוד, ותוך כדי כך הוא שומר גם על אותן מחוות קטנות, מצחיקות לא מכבר, שעתה הן מצמררות.

וכשהוא משחק את הנחש המפתה את עלמה הוא יוצר פנינת-משחק, שכמו הטקסט שלו על הפנינים, כל כולה כסות בוהקת שבתוכה בוערת אש אשמדאי. וכשיעז אי מי להפיק אצלנו שוב את "פאוסט" של גתה, שיידע כי המפיסטו שלו כבר נמצא כאן בתוך כישרונו הנפלא של יגאל נאור.

אינני יודע אם מותר להזהיר בסופו של מאמר ביקורת – אבל מי שיחליט ללכת לראות את "תשמ"ד" כדאי שלא יטעה. למרות שצוחקים הרבה, זה בכלל לא בידור.
מועדי הצגות



27/02/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. כתבה מצויינת !
שלמה טולדו , (04/03/2005)
2. איפה העם היהודי???? אןם עוד יש מישהו...
שמרית , (01/03/2005)
1. אכן הצגה נפלאה
אורי , (28/02/2005) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע