סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן לונדון 2013 – על קנאה ורצח
 

 
 
יאגו גונב את ההצגה בתאטרון הלאומי הבריטי ו-וויצק הולך להוליווד בבניין נטוש


אותלו בשקספירית

מה יכולים היום במאים ושחקנים לחדש כאשר הם מעלים מחזה כמו ''אותלו'' שעלילתו זורמת בטבעיות ?  רק אם יצליחו להאיר משהו מיוחד בגרסתם.

ואת זאת בהחלט שניתן לומר על ההצגה הלוהטת שביים שם זה עתה  ניקולס היטנר, מנהלו המוערך מאוד של התאטרון הלאומי המלכותי, שיפרוש מכהונתו בעוד שנתיים וכבר מתקיים הליך מבוקר של בחירת יורשו.
יחד עם מעצבת התפאורה  והתלבושות ויקי מורטימר הוא העמיד את המחזה במערך של מיקום וזמן עכשוויים. הדוכס ואנשיו הם פוליטיקאים המתכנסים ב''בור'' שממנו מנהלים את המלחמה נגד הטורקים, ומשם שולחים את הגנרל האפריקני שלהם להביס, לכבוש ולהתמקם בקפריסין.

שם, הבסיס הצבאי מוקף גדר הבנויה מלוחות בטון המזכירים את חומת ההפרדה שלנו. יש שער ברזל וביתנים המאכלסים את המשרדים, המגורים, הפאב הצבאי וכמובן את השירותים – שבהם יאגו יאיץ את קנאת אותלו בסיועו התמים של קאסיו. הביתנים נעים פנימה והחוצה בהתאם למיקומי התמונות – וסביב סוגרת עליהם שרשרת פנסי תאורה גבוהים.

את החליפות המחויטות  של התמונות הראשונות מחליפים מדים מנומרים. בהפסקה בין המערכות החיילים משתעשעים בכדורגל, ואפילו דזדמונה, אשתו של המפקד, מצטרפת לרגע קצר, מה שיהיה כמובן הפעם האחרונה שחיוך יעלה על פניה היפים.


אותלו-1-יחצ.jpg
"אותלו", צילום: יוהן פרסון


אבל העיצוב, אפקטיבי ומרשים ככל שהוא, משרת משהו גדול יותר. לשקספיר אין צורך לדאוג. הוא כתב טקסט נפלא, ואת זה אי אפשר להסתיר כששחקני התאטרון האנגלי ניצבים על בימתו הגדולה של אמפיתאטרון האוליבייה.

כל מילה נשמעת ברור, כל משפט ורעיון, בקצב מהיר או אטי, בהירים וברורים. אם אינני טועה אפילו הלחישות מגיעות אל קצות האולם הזה בלי מיקרופונים או מערכת הגברה. הקולות חזקים ''כמו פעם'' וצלולים, חדים כבדולח.

הייטנר מעיד על עצמו שלא פעם, בעיקר בדקות הראשונות של ההצגות השקספיריות, הוא אחוז פניקה כאשר הוא אינן מביו על מה מדברים שם על הבמה. משום כך הוא מקפיד על כך שבחזרות ייעשה מאמץ מיוחד להשיג את הבהירות המירבית של הנאמר.

משחק של פכים קטנים

וזה בהחלט ניכר בהצגה הזאת שהוא ביים בראייה ממוקדת מאוד של מה שקורה עם יאגו, היחיד משש הדמויות המרכזיות במחזה, שנותר חי וניצב על רגליו בסוף מרחץ הדמים שהניע. בגרסתם של הייטנר והשחקן רורי קיניאר, המגלם את יאגו, ניצבת דמותו של יאגו כציר המחזה וכמנוע שלו.

אין זה חדש כשלעצמו אבל רורי קיניאר בונה דמות מרתקת בעיקר אמצעות הפכים הקטנים של משחקו ופחות על ידי הרטוריקה שלו, שבפניותיו אל הקהל, נראית לא פעם כחיזור של אהדה. הוא תמיד נראה מופתע כשתרגיל כלשהו הולך טוב יותר משציפה, ואז הוא נענה בצחוק רם. לא מכבר ראיתי אותו כהמלט מרשים, הפעם הוא מדהים.


אותלו-2-יחצ.jpg
"אותלו", צילום: יוהן פרסון


שותפים מצוינים לקיניאר בגניבת ההצגה הם אוליביה וינול כדזדמונה אנרגטית, וג'ונתן ביילי כקאסיו קל דעת. שניהם צעירים מלאי חיוניות והקשר ביניהם נראה כקשר של חברות  שנוצרה בילדות או בנערות, ולא רק כשקאסיו משמש כהשליח לדבר אהבה מטעם אותלו. גם טום רוברטסון כרודריגו מצטרף לתא גונבי ההצגה.

כל זה לא היה בעל ערך אם לא היה בהצגה הזאת אותלו נפלא בדמותו של השחקן המרתק אדריאן לסטר. הוא צוק איתן בתמונות הראשונות, ילד מאוהב באשתו, ומתפרק ככל שיאגו מערים עליו סיבות לקנאה. הכל מתקדם מהר עד לתמונת הסיום. שם הוא נע ונד בין רסיסי אהבה לחצים מורעלים. תמונת הרצח עצמה היא רגעים של משחק מצמרר שלו ושל דזדמונה.

לאן נעלם וויצק?

אחרי פתיחה מרשימה כמו זאת של אותלו הציפייה להמשך מרתק, אולי אף יותר, בגרסה תלוית מקום של וויצק-נוסח הוליווד של ימי האולפנים הגדולים. מדובר בהפקה של קבוצת PUNCHDRUNK  (שיכורי-פאנץ') שלפני שבע שנים העלתה בבניין היסטורי בשכונת קלאפהאם את העיבוד לסיפורי האימים של אדגר אלן פו וזכתה להצלחה גדולה.

כמו ההפקה ההיא, גם ההפקה החדשה The Drowned Man : A Hollywood Fable  (האיש שטבע: סיפור/משל הוליוודי) הועלתה בשיתוף עם התאטרון הלאומי האנגלי, וכמוה גם היא תלוית מקום. הפעם נבחר כמיקום להצגה בניין בן ארבע קומות עם עבר ''מרתק'' של בית מיון דואר, ליד תחנת הרכבות בפדינגטון.

הלהקה הפכה אותו לאולפני סרטים שהוקמו בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. והעובדים בו חתמו על סודיות מוחלטת בכל מה שנוגע למתרחש בו. ההפקות שנעשו בו כללו סרטים וסרטונים עד שבתחילת שנות ה-60 האולפנים נסגרו ללא הודעה מוקדמת.


האיש-הטובע-2-יחצ.jpg
"האיש הטובע" (צילום: פאן)

מעצבי הקבוצה אכלסו את הקומות בחדרי הלבשה, חלקי תפאורות סרטים, בימות צילום, בימות הקלטה ועוד שפע של אבזרים שנותרו באולפנים הנטושים. הקהל, הנדרש לשים על פניו מסכה לבנה, מוזמן להלך ביניהם כרצונו הנה והנה, מקומה לקומה – אם ימצא דרכו באפלולית המאפיינת שוב את ההפקה.

בקומה אחת, למשל, נבנתה תפאורת עיירה אמריקאית שלמה על חנויותיה, המספרה, הפאב, ומעיין שזרם בה. בכל פינה אפשר למצוא פריטים ישנים אותנטיים, כולל עיתונים ומגזינים, שהצופה המתעניין רשאי לבחון אותם מקרוב. בקומה הראשונה יש פאב גדול, שאליו מתנקזים הצופים לשתות, לנוח מהשיטוט ומהמסכות, לשמוע זמרות, לצפות בקוסם ולהתכונן – למי שעדיין מתעניין – לסיום.

ומה קרה לוויצק, תשאלו? ובכן, כמו שהמלט היה אומר, הנה המכשלה שבסופו של דבר מעוררת את התהייה על העניין כולו. הסיפור של גיאורג ביכנר על האיש הפשוט, שהקנאה דחפה אותו לרצוח את אהובתו ואם בנו, נותר בעיקר בתחום ההשראה.

יוצרי המופע החליטו לתעתע בצופים באמצעות שני סיפורי אהבה-קנאה מקבילים המתרחשים באולפני ההסרטה. באחד וויליאם רוצח את מארי אחרי ששנוכח כי היא מנהלת רומן עם קאובוי. בסיפור האחר מרשל בוגד באשתו וונדי עם הדיווה דולורס. הפעם האישה היא הרוצחת את בעלה בטירוף של פרנויה וקנאה.

ספק אם מישהו מהצופים שמר נאמנות לסיפור אחד ולא נקלע לאחר. קטעי המשחק קצרים וקטעי המחול המצוינים אינם מצטברים באמת לסיפור כזה או אחר. אולי מי שמיטיב להכיר את "וויצק" של ביכנר יכול לעשות זאת, אולי אם יצלמו איכשהו את המתרחש ויערכו לסרט עלילתי הדוק יהיה אפשר לעמוד על הישג משמעותי בהפקה הזאת.


האיש-הטובע-צילום-PUNCH.jpg
"האיש הטובע" (צילום: פאן)

בסופו של דבר נזכרתי באיכות הליניארית שנוצרה בהפקה הקודמת, וביכולת לספר סיפור מורכב מחפצים, חדרים, ובני אדם הנעים ביניהם ובין הצופים כרוחות רפאים. ובעיקר נזכרתי ביוצרים ישראלים כמו דודי מעיין וסמדר יערון שיצרו בפסטיבל עכו יצירות תלויות מקום, חפצים וזכרונות, או עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב של קליפה, שיצרו בכלא המחתרות בירושלים את עולמו של קפקא, ואפילו את ההפקה הענקית של ''אלמה'' שהגיעה מאוסטריה לשם.

בכל אלה, תמיד, הסיפור היה קיים, ברור גם כחידה וגם כפתרונה. הפעם, התחושה שלי שהסיפור נעלם מתחת למסכה של שחזורים מלאכותיים של עולם הוליוודי אמיתי או מדומה שהיה ואיננו.

ועם זאת, לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מחמיץ זאת, ואם יזדמן לי לפגוש את הקבוצה בהפקה נוספת אעשה זאת בשמחה. כי כך, בסופו של דבר, יצירת אמנות קמה ועומדת, גם כאשר פה ושם היא מקרטעת. 



04/08/2013   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע