תיאטרון - ביקורת דיסקים: קלי קלרקסון, ג''ם ושאקירה

האלבומים של קלי קלרקסון, ג`ם ושאקירה מציעים, כל אחד בדרכו, פופ טוב ורב פעמי. שלוש המלצות של אורן בר-אל.

תלמידה טובה

הנה עוד דוגמה לכך שהקונספט של כוכב נולד עובד היטב, ולא רק אצלנו. קלי קלרקסון, הזוכה הראשונה בתחרות "אמריקן איידול" האמריקנית, הצליחה אמנם לשעמם אותנו לפני כשנתיים עם ים של בלדות וקיטש באלבום הסולו הראשון שלה מיד אחרי הזכייה, אבל כמו תלמידה טובה, הפנימה את הלקחים והיא מיישמת אותם באלבום שני, עם רצף מהודק של שירי פופ-רוק טובים ומלאי אנרגיה.

היא לא מתיימרת להביא בשורה חדשה או לשבור איזשהם מוסכמות, אלא לאסוף את כל היתרונות שיש לה ולהחצין אותם בצורה האופטימלית. לצידה עומד מפיק העל האמריקני קלייב דייויס, שזמרות כמו וויטני יוסטון ושרה מקלחלן חייבות לו את ההצלחה (נתעלם לרגע מהעובדה, שהוא היה אחראי גם לאלבום הראשון של קלרקסון), ודואג לאסוף עבורה לחנים חזקים שמשוועים לקול מלא וחזק כמו שלה, ולספק לה מעטפת רוקיסטית משובחת, רעננה ונמרצת, שהפכה בחודשים האחרונים לחברה הכי טובה של הפלייליסטים בתחנות הרדיו.

לפעמים היא אווריל לווין (רק פחות נודניקית), לפעמים מריה קארי (רק פחות צעקנית) ולפעמים אוונסנס, אבל היא נשמעת רעבה ומלאת חיים לכל האורך, בשירים הקצביים כמו בבלדות. אם תתנו לה את ההזדמנות המתאימה, היא עשויה להפוך גם לחברה הכי טובה של הקומפקט שלכם, וזאת לכמה שבועות טובים לפחות.

Kelly Clarkson – Breakaway, RCA/Hed Arzi

הפתעות פורצות מהרמקולים

והנה לכם סיפור קצרצר – לפני כשנה במהלך טיול שערכתי בארצות הברית, רכשתי אלבום פופ חמוד ומתקתק של זמרת אלמונית למדי בשם Jem, שהתאהבתי בו משמיעה ראשונה באחד מהשיטוטים שלי בחנויות הדיסקים. כשחזרתי הביתה, שקלתי להמליץ עליו פה למרות שלא יצא בארץ באופן רשמי, אך אחרי שנברתי בנבכי האינטרנט ובקושי שמצאתי לו כל תיעוד, זנחתי את הרעיון.

ובכן, כנראה שלכל דבר יש את הזמן שלו. האלבום של ג`ם התגלגל בחודשים האחרונים אל מעבר לאוקיינוס, והצליח לעורר בבריטניה (ארץ מולדתה) את תשומת הלב שלא זכה לה בארצות הברית. השיר הפותח את האלבום הפך לאחד מהמושמעים ביותר שם בשנה החולפת, והאלבום השלם גם הוא נמכר שם לא רע – ומשם הדרך אלינו הייתה כבר קצרה למדי.

אוהבים להשוות את המוזיקה של ג`ם לזו של דיידו, אך לדעתי ההשוואה הזו עושה לה עוול. יש לה סאונד טרי ורענן כמו סלט פירות עשיר וצבעוני שכרגע נחתך, ובכל ביס מתגלים בו טעמים חדשים (פרי יצירה משותפת שלה ושל יועד נבו מיודענו, שעושה חייל כמפיק מוזיקלי בכל מיני מקומות בעולם), עקב שילוב של פעלולי אלקטרוניקה עם תזמורת אקוסטית וכלי מיתר. בכל רגע עשויות לפרוץ מהרמקולים הפתעות חדשות ומרשרשות בדמותם של מצלצלים שונים, מקהלות מהמהמות, ילדים מדקלמים או איזו גיטרה חשמלית מסומפלת, שמונעות מהאלבום הזה להיות חדגוני גם בהאזנה המאה.

חוץ מזה, יש לה גם קול סופר רגוע ונונשלנטי, שהניגוד שלו עם התזזיתיות של ההפקה מעצים את האפקט של כל העסק, וגולת הכותרת היא כמובן המנגינות המתקתקות, הפשוטות להחריד, שמתאימות בדיוק לקונספט המיוחד הזה. אלבום שהוא יצירתי ומורכב מבלי להיות מעיק, ונעים לאוזן מבלי להיות משעמם.

Jem – Finally Woken, BMG/Hed Arzi

עדיף לה בספרדית

והנה גם שאקירה. הזמרת הלטינו-אמריקנית, שעשתה את הקרוס-אובר של החיים שלה לפני כשלוש שנים עם האלבום "Laundry Service", בו היא ניסתה לראשונה את כוחה בשפה האנגלית, ותוך כדי כך הפכה לכוכבת הפופ הלוהטת ביותר של אותה השנה, החליטה באלבום החדש לא לאכזב אף אחד, ולהקליט אותו פעמיים, ובשתי שפות שונות. הגרסה הספרדית של האלבום יצאה עכשיו, והאנגלית אמורה להגיע בהמשך השנה.

מבחינתי עדיף לה בספרדית. המילים בשירים האלה ממילא אינן משחקות תפקיד חשוב מדי, והשירה בשפת האם שלה מעניקה לה נופך של אותנטיות וסקס אפיל, שקשה לה לשחזר כשהיא שרה באנגלית, עד כמה טוב שהיא עשתה זאת באלבום הקודם.

היא עוברת מצעקות ושאגות שבר, למילמולים ולהג, ולשירה מתחנחנת ומתחנפת, וקולה היפה חודר מבעד להפקה המצוחצחת והמגוונת, ששומרת על קרבה מסוימת למורשת הלטינית אבל עוטפת אותה בכל מה שצריך כדי לא לאבד גם את המאזין המערבי הממוצע. היא נשמעת במיטבה כשהיא שרה את השירים המוצלחים ברובם, שירי דאנס-פופ-לטיניים והמנונים רגשניים, ומביאה אלינו אלבום קייצי וחביב, שמצליח להבדיל את עצמו משלל אלבומי הפופ שיצאו אצלנו בתקופה האחרונה.

Shakira – Fijacion Oral Vol1, Sony/NMC