סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: צבי גורן הרמת מסך 2014 בכתונת כפייה
 

 
 
רק במעט מעשר היצירות בחמשת המסכים שראיתי היה רגע שבו אמנות המחול זקפה ראשה לרגע קצר או קצת יותר והזכירה לשם מה נוצרה המסגרת המקורית של 'הרמת מסך' כמפעל מחול ממלכתי המחפש את הקולות שייצאו לעולם הרחב עם בשורה מקורית"
בסיכומם של חמישה מסכים נוצרה תחושה של מיצג המבקש ליצור קולקטיב אידאולוגי


בחזרה מהתנועה אל הגוף
 
עשרה יוצרים נכלאו במתקן  שבו המחול הישראלי נכבל בכתונת כפייה פילוסופית שחנקה אותם, והציגה את פרפורי הגסיסה של אמנותם. אין לצערי דרך אחרת לתאר את המכלול של "הרמת מסך" השנה, במלאות 25 שנים לייסוד המסגרת שנחשבה מאז ועד השבוע שעבר כספינת הדגל של המחול הישראלי, שבה מיטב היוצרים נחשפו, התפתחו, התבגרו ובפוליפוניה מחולית לטוב או אפילו לרע, ויצאו לדרכם האישית בנתיבי הארץ והעולם.
 
כך גם כל הרמות מסך בעבר שנאצרו בפוליפוניה ניהולית. מנהלים אמנותיים רבים, יחידים או בצוותים התייחסו אל היוצרים ואל כוונותיהם מתוך כבוד והערכה, ובאשר נדרש גם סייעו בידם. השנה, לראשונה בתולדות המפעל הוא נוצק במסגרת רעיונית כוחנית, בהנהגתו של   איציק ג'ולי, המנהל האמנותי החדש, שהביא עמו כוונות טובות אך נכשל בכניעתו לזרם הנוטל חלקי רעיונות מימים ימימה, נאחז בהם ורואה בהם את חזות הכל.
 
בדברי הברכה שלו בתכניה מתאר ג'ולי את התהליך שאני מכנה אותו ככתונת כפיה: “הרצון היה להנכיח מרחב נוסף הנתקיים בתוך היצירות, במקביל אליהן ובנפרד מהן עוד לפני התהוות היצירות, ובדרך זו לאפשר ליוצרים לבנות פלטפורמה שבה היצירה המוצגת אינה הדבר עצמו בלבד, אינה "רק תוצר", אלא נובעת מתוך הוויה ספציפית של שיח – הוויה המדגישה, בין היתר, את השאלות הנשאלות כיום על תחום המחול.”
 
ושאלת השאלות היא עתה, כמו לפני ששים שנה, אם תנועה או גוף, ואם לסמוך על האידאולוג רן בראון שגויס להסביר בתכניה את מה שאנו אמורים לראות הפעם הרי ש"עבודות המחול המוצגות השנה בהרמת מסך חוזרות אל הגוף.[...] בחינה מדוקדקת של התפתחות מפעל המחול המערבי מגלה שהגוף היה רק שחקן משנה, ואילו התנועה היא שתפסה את מרכז הבמה.”
 
הצופים במבחן היוצרים
 
תפיסתם של ג'ולי ושל בראון מצטרפת למהלך מוקצן יותר מאלה שהורגלנו במסגרות רעיוניות מאתגרות מסוג "אינטימדאנס" ו"א-ז'אנר" של תמונע, או של "הזירה הבינתחומית" ו"מחול שלם" בירושלים. אך שם איש מהיוצרים לא אמר, בגלוי או ברמז, כי הוא "מעמיד במבחן את תפיסות הצופים", כפי שרן בראון מייחס לאחת הכוראוגרפיות במאמרו המקיף והמעניין כשלעצמו.
 
יאמרו שאני שמרן ושאינני מבין אבל תמיד ראיתי ותפסתי במרכז המחול את הגוף. זה קרה משום שכוראוגרפים ורקדנים דיברו אלי ואתי ביצירותיהם בשפת הגוף ובתנועה האישיות, המרחביות, המקומיות והבינלאומיות שהגוף יצר, ובה בעת עיצבו את הגוף.
 
באלה, בגוף ובתנועה גם יחד ולעולם לא בנפרד חוויתי רעיונות מופשטים, אמנותיים טהורים או אנושיים, חברתיים ופוליטיים. באמצעותם היוצרים העמידו במבחן את עצמם ואת יצירתם, והצופים נענו להם או דחו אותם. זה סוד קיומה והתפתחותה של כל אמנות. אך גם אם התפיסות של הצופים (כקולקטיב או כיחידים) עומדות למבחן נוכח גוף, תנועה והמרחב שבו הם מתקיימים, הרי הצופים הם אלה שעושים זאת לעצמם, מתוך חוויתם האישית.
 
את הסיכום המקדים הזה כתבתי כסוג של מחאת-ביקורת, ולא רק ביחס להלכה אלא גם ביחס למעשה. רק במעט מעשר היצירות בחמשת המסכים שראיתי היה רגע שבו אמנות המחול זקפה ראשה לרגע קצר או קצת יותר והזכירה לשם מה נוצרה המסגרת המקורית של "הרמת מסך" כמפעל מחול ממלכתי המחפש את הקולות שייצאו לעולם הרחב עם בשורה מקורית.
 
מסך 1
 
ראשונה ביצירות האלה שהמחול היה נוכח בה, גם אם במידה מוגבלת, הייתה “תכף אשוב" של איריס ארז במסך 1, עם זוג הרקדנים איילה פרנקל ואופיר יודלביץ שהיו נוכחים בתנועתם החיה והמדויקת ובניגוד להגדרה בתכניה לא הצליחו, השבח להם, לאיין את גופם ולהעלימו.
 
הכוראוגרפיה של ארז העניקה לשניהם את האפשרות להשיג דווקא ביטוי להלכי רוח התואמים את החיפוש של מפגש אינטימי ביניהם. כשזה התרחש היצירה מצאה את הנוסחה שבה גוף עם גוף היו לאחד. ואם לזה הכוונה באיון – שיהיה.


איריס-ארז-1גדי-דגון.jpg
איריס ארז (צילום: גדי דגון)

 
בכך תיקנה ארז את ההחטאה של "באגים" מאת מירב כהן שפתחה את מסך 1 בהופעתה הנוקשה כ"מכונה אנושית הבודקת את הגבולות הפנימיים של הגוף הפיזי.” רק בתמונה האחרונה, כאשר הקיטבג שלה כיסה את ראשה נראה היה שמשהו לא ברור מתוך הכוונה רומז להתקיימותו.


מרב-כהן-1גדי-דגון.jpg
מירב כהן (צילום: גדי דגון)
 
מסך 2

 
תנועה מובהקת נמצאה לי ב"האקט", יצירתו המעניינת של עדו פדר במסך 2, עם זוג רקדנים שונים זה מזה במבנה גופם ובכוראוגרפיה שהתקין לכל אחד מהם בנפרד, אך בה בעת בכמעין השתקפות הדדית מהופכת. שחר בנימיני דק גזרה נבנה על תנועתו של ואצלאב ניז'ינסקי ב"מנוחת אחר הצהרים של פאון", ואילו תמר שלף בגופה התמיר הייתה נער חוצות עם סקייטבורד ומקצב נעורים זועף בעורקיה.
 
הרעיון של פדר נסוב על משיכתם ההפוכה ביחס לאמנות – הוא רוצה להשתחרר ממנה, והאחר שואף להתכנס לתוכה. החיבור הבלתי אפשרי ביניהם אינו מתמצה עד תום. ונראה לי כי יש ליצירה פוטנציאל גדול יותר אם רק פדר ייתן דרור לעובדה שגוף ותנועה חד הם, כשם שזמן ומקום הם הנותנים להם את מרחב המחיה.
 
תאוריה מעניינת ומנוסחת היטב מלווה את "הולוגרמה של סימנים כחולים" מאת בשמת נוסן שמילאה את חלקו השני של מסך 2. זהו דואט מעניין בניכור המתקיים בו בין שתי הרקדניות הנפלאות שני גרפינקל ואיילה פרנקל. לכל אחת מהן היה סולו מעניין שהתפתחו בהדרגה לדואט יפה.
 
הרעיון על פיו נוצרה העבודה היה "לדבר ברור עם הגוף, להיות מובנת, ליצור תנועות ופעולות שאפשר לסמן אותן ולקרוא להם בשם" והוא מצדו מתנגש עם הרעיון היפה האחר בדבר הפער שנוצר בין הסימנים "שאינם מתיישבים זה עם זה". קל לנסח, קשה לממש כך שגם גם הרעיון הראשון וגם האחר יעברו מהבמה אל הקהל. ואם מדובר בכתב חידה הרי שהוא לא בא אל פתרונו ביצירה הזאת.

בשמת-נוסן-1גדי-דגון.jpg
בשמת נוסן (צילום: גדי דגון)

 
מסכים 3  ו-4
 
משתי היצירות שעלו במסך 3 אתייחס בשלב הזה רק לשנייה, "הטבע טובע" של תמי ליבוביץ, שהיתה מיצב רחוק ממתחם המחול יותר ממיצבים רבים שנבנו על תנועה משוכללת וממותגת. למעשה היצירה נראתה לי כמתחכמת, ולמקרא התאור העצמי היומרני שלה בתכניה עלתה בי התחושה שמישהו טעהכשזימן אותה להרמת מסך. 
 

תמי-לבוביץ-1גדי-דגון.jpg
תמי ליבוביץ (צילום: גדי דגון)


מסך 4  נהנה מיצירה מקורית בשם "חלק ממשהו קטן יותר" מאת מיכל סממה ובביצועה. זו  אחת משתי העבודות שהגוף משחק בהן תפקיד מרכזי מובהק, ולמרות זאת מצויות במתחם הביטוי של התנועה כמביעה רגש, מצב רוח ומצב פיזי. במקרה של סממה מדובר במופע שמהר מאוד אחרי תחילתן היא מתפשטת מבגדיה, וחושפת במלואו גוף יפהפה בחודש חמישי של הריונה.
 
המופע התקיים במחצית סטודיו ורדה של בת שבע, כלומר בפני קהל שישב בטריבונה וכמו סגר על סממה והותיר לרשותה רצועת במה צרה. מכאן ברור שסממה התייחסה לנוכחות הגוף הזר הזה של הקהל, וזה לא היה יכול שלא להתייחס אל הגוף הערום שלפניו.
 
ועוד זאת, אפשר להבין כי בכל מחוותיה, בפניה המתעוותות בידיה, בשעשועיה עם חולצתה ועם דף נייר, סממה סימנה לנו מעמד פיזי מובהק, הגובר על העדר התנועה המחולית המוכרת. וגם אם גם כאן המשקל נוטה לעברו של מיצג, כינוסו בהרמת מסך מעניק לו ממד מחולי חריג אך נסמך אל מסורות שנוצרו בעשרים השנים האחרונות, ואף יותר.
 
בהמשך להופעתה של סממה, בחצי השני של סטודיו ורדה הועלה WHILE HOUSE של מאיה וינברג והאינסטרומנט, שהוא אנסמבל ברלינאי של מיה מטילדה קרול בשיתוף עם רוי קרול בתחום הכוראוגרפיה, העיצוב והסאונד. יחד עם וינברג וקרול משתתפים במחול מערכת סאונד רגישה לתנועותיה וקובייה שחורה של אמיר וייזר.

 גם כאן התקיימה תנועה במושגים מוסכמים, אם כי בחיתוכים קרים מאוד שכמו ביקשו לנטרל את הקיום בתנועה לטובת הרעיון של יצירת נוף חדש שמתבטא במושג living room nature. התיבה שימשה נקודת תצפית ובסיס מוצק למה שנראה כשאיפה להגיע להגדרת מיקום ביתי. בסיום היא הפכה לסמל ההתאקלמות במרחב ביתי חדש שנוצר בדיאלוג המחולי. היה מעניין.


מאיה-וינברג1-אורי-ליפסקר.jpg
מאיה וינברג  ומיה מטילדה קרול (צילום: אורי ליפסקר)
 

מסך 5

 
היצירה "חיות על הסף" של ענת גרגוריו, בביצועה יחד עם תמר לם, היא בעיני המרגשת ביותר  הן מבחינת המטען הרגשי והביטוי הפיזי שלו המעוצב בה בקפידה, אך נראה כמאולתר. מבחינות רבות גם הדואט הזה משתייך לתפיסת מרכזיותו של הגוף, והוא מתפתח מתזוזות קטנות על הרצפה, ובהמשך מהתקף רטט של הגוף של השתיים, כל אחת בפינתה.
 
אבל מעבר לכך נראה כי גרגוריו יצרה פיצול פיזי של גוף אחד, לאו דווקא כזה המוכר לנו או זה שאליו יגיעו השתיים כאשר יתחברו זו לזו. הפיצול מתגלה כאשר הן בשמלות כמעט זהות, בעיקר בגוונים כחולים-שחורים, ונראות כמשתקפות זו בזו, אך גם כמשלימות אחת את האחרת. יש קינה כואבת בדואט ובסיכומו המתח הפיזי המשדר את אותות המצוקה מתחלף בתחושה כי בחיבור מחדש יש נחמה.


ענת-גריגוריו01-גדי-דגון.jpg
ענת גרגוריו (צילום: גדי דגון)

 
בלי קידוד תנועתי מקצועי
 
נותרו עוד שתי יצירות שעם כל ההנאה שניתן להפיק מהן ספק גדול אם מקומן בהרמת מסך. הראשונה שראיתי הייתה "557" של גלית ליס במסך 5, שבה זימנה לבמה שמונה נשים בטווח הגילים 79-59  שלמעט גליה גת, רקדנית בת שבע בשנותיה הראשונות, הן "חפות מכל קידוד תנועתי מקצועי" שזה אומר, בעברית למתחילים, שהן אינן רקדניות, לא היו, ומבלי לפגוע בהן ובמה שעשו בהופעתן, גם לא יהיו.


גלית-ליס-1גדי-דגון.jpg
גלית ליס (צילום: גדי דגון)
 

ליס הגדירה את המופע כ"עבודה תנועתית", אך הכוראוגרפיה הפשוטה והנכונה למבצעות, וברגעים גם יפה ומענגת, היא עבודה שניתן למקם אותה כמופע קהילתי,  ולכל היותר הייתה יכולה להיחשב כאורחת במפעל הרמת מסך המיועד למבצעים לא פחות מליוצרים. 
 
הוא הדבר גם ביחס ליצירה "כי מה" של שני גרנות ונבו רומנו, במסך 3, שבה ליקטו אנשים קטנים, כלומר שמונה בנות ובן אחד, בגילאים של חטיבת הביניים או אף פחות. זה היה משעשע מאוד לראות מיד אחרי הופעת הנשים הבוגרות את ההנאה והתום  של הפרפורמרים הצעירים שכמוהן גם הם חסרי קידוד תנועתי מקצועי, אך מתמחים בקוד  מנהגי הכאן ועכשיו עם טלפונים סלולריים, מסרונים, סלפי, ומשחקים אחרים.


שני-גרנות-ונבו-רומנו-1גדי-דגון.jpg
שני גרנות ונבו רומנו (צילום: גדי דגון)
 

העבודה הזאת יכולה הייתה לפאר מסיבת סיום בבית ספר, אך יחד עם עבודתה של ליס יכולה להיחשב כמיצג הדגמה לרעיון המלווה את כלל יוצרי הרמת מסך, כלומר ההתמקדות בגוף הרוקד או המתנהג כרוקד.
 
בסיכומם של חמשת המסכים נוצרה בי התחושה הקשה ש"הרמת מסך 2014” החטיאה את מטרתה כחג של מחול והפכה למיצג המבקש ליצור דימוי של קולקטיב אידאולוגי. 



17/11/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע