סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן התאונה – באין מצפון ייפרע אדם
 

 
 


שנה אחרי שבחן את המצפון במחזהו "איסמעיליה", שב הלל מיטלפונקט לבחון את היצור החמקמק הזה במחזהו החדש "התאונה", והפעם על רקע מורכב וסבוך יותר, כאשר הנושא האמיתי של המחזה, הכיבוש והיחס לפלסטינים, נמצא רק בשוליים(לכאורה, לפחות).

למעשה, המחזה החדש נועז הרבה יותר מקודמו, ומשוכלל יותר. אפשר אפילו לומר שהמחזאי מצליח להשתמש ביכולתו המוכחת לכתוב דיאלוגים מבריקים דווקא ביומיומיות שלהם, כדי לקיים שיח מרתק ברמה כמעט מטאפיזית.

בעלילה הראשית של המחזה - תאונת פגע וברח שגרמה למותו של פועל זר סיני - משורגות עלילות קטנות, שעל פניהן דוחפות את המחזה לכיוונים מוחצנים של שגרה - רומן בין גבר לאשת חברו, רומן בין בת לחבר של אביה, משברים בחיי בני זוג, אימוץ ילד ועוד. אך למעשה העלילות האלה פועלות דווקא בכיוון ההפוך, ודוחסות את המחזה אל נקודת הכובד שלו – שאלת קיומו של מצפון אישי או קולקטיבי.

מלכתחילה ברור כי התאונה הפותחת את המחזה תרדוף אותנו עד הסוף. השאלה הגדולה איננה אם היא תיחשף או איך, אלא מה היא מחוללת בחייהם של שלושת המעורבים בה - ליאור הנהג, תמי אשתו ואדם, בעל המכונית וכן בחייהן של נירה אשתו של אדם ובתם שירי, שצריכות לחיות את תוצאות התאונה איכשהו, באי ידיעה או בידיעה מאוחרת.

קל מאוד להבין את המחזה כמשל ברור וחריף עלינו, כמעט בכל אורחות חיינו ונתיביהם, אבל מיטלפונקט נזהר שלא להאכיל אותנו בכף גדולה וגדושה. הוא מסתפק בכך שקורבן התאונה הוא סיני אחד ממיליארד, זר בארצנו, בלתי חוקי, כדי שנבחן את תגובתנו להריגתו ולבריחת השלושה מאחריותם ומאשמתם. ויותר מכך, הוא מסתפק בעובדה שבעל המכונית, אדם, שלא היה הנהג, הוא יוצר סרטי תעודה שבדיוק בשלב הזה של חייו מכין סרט על ארבעה חיילים שהתעללו בזקן פלסטיני. בין שתי העובדות האלה הוא פורש לפנינו מסכת גדושת צביעות, הונאות הדדיות והונאות עצמיות, התחשבנויות קטנות או גדולות, והרבה אמיתות שיחלפו מן העולם ברגע שבו ייאמרו. מציאות ובדיה הן איפה לחם חוקנו, ומיטלפונקט בוצע אותן לפרוסות בהומור שגם ברגעיו המענגים ביותר הוא חד ומכאיב.

הפרוסות האלה מוגשות לא רק באמצעות טקסט מדוד ומדויק, למעט כמה חריגות, אלא גם באמצעות ההצגה שמיטלפונקט עצמו מביים עם חמישה שחקנים שמביאים עמם נפח מהותי לדמויות הכתובות. הוא מעמיד אותם ומניע אותם בבימוי נקי, פשוט וכמעט נזירי, ומשתמש בתבונה בעיצוב הבמה החסכוני של אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון, בתאורה המדויקת בגווניה שעיצב יחיאל אורגל, בתלבושות של כאן ועכשיו שעיצבה דידי גולן ובמוזיקה הכמעט מדברת של אורי וידיסלבסקי.

לונה יקר מגלמת באנרגטיות וברגישות את תפקיד הבת ה"מייצגת" את התקווה לעתיד טוב יותר. דפנה רכטר, מגלמת בנחרצות את תמי, מדענית טילים שתלטנית, שמחכה בכיליון עיניים לאמץ בן, ורגע המשחק הגדול שלה הוא במערכה השנייה כשהיא חומקת מהבמה לאחר שנאלצה לשמוע, בשתיקה, את האמת על עצמה. נבו קמחי מצוין כליאור, הנהג הדורס, שמצפון, אמת ויושרה הם עבורו כשלושה כדורי משחק בידיו של לוליין.

ששון גבאי בתפקיד אדם היה קליל למדי, מוחצן, בחלקה הראשון של ההצגה, כמי שיודע שעליו לעשות משהו כדי להשקיט את נקיפות המצפון המעיק. במערכה השנייה כאשר המאבק הזה גובר עליו (אפילו אם רק לכאורה), משחקו מעמיק מתמונה לתמונה, עד לסיום המרגש.

השחקנית החמישית בקבוצה המצוינת הזאת היא לאורה ריבלין, שיחד עם מיטלפונקט יצרה את אחד התפקידים המצוינים ביותר בקריירה העשירה שלה, כנירה, האישה-האם ה"מחוקה", שיש לה מה לומר, והרבה. ריבלין משחקת את התפקיד בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, במחוות זעירות מאוד, של הקול ושל הבעות פנים ותנועות גוף. מחוות קטנות אמנם, אבל חדות כתער, מדויקות כל כך שאי אפשר לטעות במשמעויותיהן. למען האמת, קשה מאוד להגדיר את מיקומה של נירה במשוואת המצפון והאמת. גם כשכל מילה שהיא אומרת היא אמת לאמיתה, ריבלין מוסיפה לה לוויית חן של פקפוק, כאומרת שלא קל להיות צדיק בסדום, וספק אם יש בכלל דבר כזה. הפקפוק הזה מפנה מקום להחלטיות, שאף אליה מתלווה רמיזה של ספקנות, בשני שיאי המשחק של ריבלין - במערכה הראשונה כשהיא מטיחה בבעלה את האמת על הזוגיות שלהם, ובמערכה השנייה כשהיא מתייצבת בעל כורחה מול תמי, בסצינה שמזכירה מאוד (ולא בכדי) את המערכון של סטרינדברג "החזקה יותר". ריבלין המובסת נוכח הגילוי על הרומן של בעלה עם תמי, מתבוננת בשעון, מקצה לפגישה חמש דקות נוספות, מתיישבת, ומנחיתה על יריבתה הגאה סדרת נוק-אאוטים. לא ברעש, אלא במה שיכול להיחשב כקול דממה דקה.

"התאונה" היא אפוא הצגה טובה מאוד במבחני המחזה והמשחק. אבל היא גם הרבה יותר מזה. היא מציבה בפני הקהל מראה ישירה, מלוטשת, שבה נחשפים עיוותים מוכרים כל כך, שנוח להתעלם מהם. אולי זה לא המתכון הכי טוב למשוך קהל שמעדיף לא לראות-לא לשמוע-לא לדבר, אבל זה מתכון לתיאטרון ישראלי בעל מסר חשוב ותקף לקהלו.

למועדי ההצגות


מאת: צבי גורן
צילום: אסנת קרסננסקי


03/02/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. ל י א ו ר ה ר י ב ל י ן
גרופית של תיאטרון , (06/12/2004)
3. רצף של תאונות שרשרת בחיים
צופה בעל כורחו , (21/10/2004)
2.
שחקנית ספסל , (18/02/2004)
1.
ג'וני , (10/02/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע