סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן תיאטרונטו 2006– הגד תיאטרלי מרשים
 

 
 


עשר ההצגות שהועלו השנה במסגרת תחרות התיאטרונטו 2006 יצרו יחד הגד תיאטרלי מרשים עם הישגי משחק, בימוי ועיצוב.

"בטווח יריקה"

ח`ליפה נטור, בבימוי מבריק של אופירה הניג, כובש את הבמה במונודרמה של טאהר נג`יב המתארת בשלושה פרקים מסע של שחקן פלסטיני מרמאללה לתל-אביב דרך פריז.

המחזה של טאהר נג`יב נכתב למעשה לפני כמה שנים כתיאור אוטוביוגרפי של מסעו והעיכוב שגרם לתחילת העבודה על ההצגה "פרגודים" בהבימה, שבה השתתף גם ח`ליפה נטור וביימה אופירה הניג. המחזה, שאיכות הטקסט שלו נעה בין שירה צרופה לבין סאטירה עוקצנית, נפתח בתיאור הרחוב הראשי של רמאללה, כשמשני צידיו עומדים התושבים ויורקים. בהמשך אנחנו מגיעים אל פריז ואל גדות הסינה, אל נמל התעופה שרל דה גול, ולאחר דחייה של יממה, המביאה את השחקן אל המטוס דווקא ב-11 בספטמבר, שנה אחרי הפיגוע הגדול במגדלי התאומים ובפנטגון, ואל הנוסעים המבועתים מנוכחותו, ואל נחיתה רכה בתל-אביב, שבה סוף סוף אפשר להתרווח בתשישות נוכח הצילומים המחרידים מאותו יום שחור בספטמבר 2001.

התיאורים של המחזה משייטים בין מחוזות נפש פנימיים לבין תיאורים מלאי הומור של מציאות דוקרת, בשפה בהירה מאוד, מדויקת בכל פרט, חסכונית ונקייה מגימיקים. אופירה הניג, בעבודת בימוי מבריקה, בחרה לעצב את המסע הזה, להדגיש את השכבות השונות של הטקסט, באמצעות תנועת חתירה של נטור כעומד על דוברה בים או אולי בביצה, כנמלט על נפשו, תנועה הנמשכת לכל אורך ההצגה כמעט ללא הפוגה, למעט קטע ריקוד נפלא בפריז הקוטע את רצף החתירה, או של ריצה שוב ושוב בחלק השלישי, כשאת הבמה מעצבת למעשה תאורה פיוטית להפליא שעיצב ג`קי שמש.

נטור משתמש בתנועה כדי להעצים את הביטוי המילולי שאותו הוא מגיש בקצב מדויק מאוד, מותאם למשקלן של המילים, אם כשירה אם כפרוזה. במשך שעה הוא משגר את הטקסטים לחלל האולם, שם ודאי יש מישהו שמקשיב לו.

ורק הכיסא שח`ליפה נטור יושב עליו בסוף המסע מזכיר לנו שההצגה הזאת היא אולי התיאטרונטו האמיתי. שחקן בודד על במה ריקה.

"הגברת הראשונה של הרייך השלישי"

מחזהו של נוריאל טוביאס על מגדה גבלס פותר מלכתחילה את בעיית הזהות של הנמען שאליו מפנה הדמות את דבריה. הוא בחר לעשות זאת כשידור רדיו אחרון שלה אל תושבי ברלין, שאולי אינם יכולים לקלוט יותר את השידור הזה, המתקיים ככל הנראה בסוף אפריל 1945, או אפילו בבוקרו של האחד במאי, היום שבו התאבדו היטלר ואווה בראון, ואחר כך מגדה ויוזף גבלס.

זה פתרון דרמטי טוב, המאפשר למגדה גבלס להגיד ככל העולה על לבה, כלומר ככל שהמחזאי החליט להגיד. ובנקודה הזאת קם ונופל מחזה היחיד הזה שמשרטט דמות מופרכת למדי של אישה שהייתה בפועל הגברת הראשונה של הרייך השלישי, בזכות העובדה שהיטלר לא התחתן, אלא רק בימיו האחרונים, עם אווה בראון, כמחווה לפילגשו הנאמנה, וכהקדמה להתאבדותם.

למען האמת, הייתה לטוביאס גם אופציה אחרת, שאם היה משתמש בה הייתה דמותה של מגדה גבלס מתקבלת קצת אחרת מזו שיוצרת המונודרמה שלו. הכוונה היא למסמך היחיד שנותר בכתב ידה מהימים האחרונים בבונקר. זהו מכתבה אל האראלד, בנה מנישואיה הראשונים. במכתב הזה בולטת במיוחד תפיסת העולם של הגברת, שהיא במילה אחת – נאמנות. לפיהרר, למולדת, לעצמך. אלא שטוביאס אינו מזכיר כלל את האראלד, שהוא היחיד ששרד את המלחמה.

עדות אחרת, מוכרת לא פחות, שטוביאס התרחק ממנה היא זו של אלברט שפר, המתאר אותה כאישה חולה מאוד, אך נחושה בדעתה שלא לעזוב את הבונקר ולא להציל את עצמה ואת ילדיה, כפי ששפר מציע לה. טוביאס גם אינו מציין את אמונתה שילדיה יזכו לתחייה, כפי שאומר הבודהיזם שהיא מאמינה בו, כפי שמסופר בשלב מוקדם של המחזה.

דליה שימקו מעצבת את מגדה, בהתאם למחזה, כאישה יפה, מסוגננת, ונחושה מאוד להצליח. הישגיה הגדולים ביותר הם בשתי האפיזודות המצמררות שבהן צצה ועולה הדמות המפלצתית. תחילה על עינויו של אביה החורג היהודי, שגידל אותה באהבה, בעוד היא יושבת בחדר הסמוך ושותקת, ואחר כך, לקראת הסוף, בתיאור רצח ששת ילדיה בקקאו ספוג ציאניד שאותו היא עצמה הגישה להם ואף כפתה בכוח על הבת הבכורה לשתות אותו. בכל שאר האפיזודות, מגדה מעוררת אמפטיה מסוימת, ולו רק בזכות המשחק המשובח של שימקו, שאף ביימה את עצמה יחד עם המחזאי.
.
כבמאים בחרו שימקו וטוביאס לעשות הצגה גדולה, כמעט שואו. יש תפאורה יפה של אלכס ברויטמן אבל אין בה אפילו רמז למציאות של בונקר. אולי רק התאורה שעיצב יחיאל אורגל מכניסה יסוד קלאוסטרופובי לבמה הגדולה של סוזן דלל. המוזיקה של ניר אורבך והתלבושות של דיתי אופק תורמים את חלקם להצגה המצוינת כתיאטרון, אך בעלת האמירה הבעייתית על הדמות שהיא מתארת.

"קפוצ`ינו ברמאללה"

המונודרמה של סועאד עאמירי מורכבת מסיפורים המתארים את המציאות של הפלסטינים המנסים לשרוד בתוך שגרת חיים תחת כיבוש. הסיפורים, כמין עדויות דוקומנטריות מעובדות, מוגשים כאילו במהלך חקירה בטחונית בנמל התעופה שאליה חוזרת אישה פלסטינית, ד"ר לארכיטקטורה.

הסיסמה שלה מלכתחילה היא שבחקירה היא לא ממש תענה על השאלות. "לא מתחשק לי" לספר, להגיד, להשיב היא אומרת לקהל. במין חיוך מלגלג האומר שממילא מה שלא תגיד לא יספק את החוקרים. וכך היא גולשת לאותן אפיזודות – במין הומור מעודן שאינו מסתיר את הגון השחור שלו – שמביאות אותה בסופו של דבר להתייצב מול החומה הגדולה הסוגרת עליה.

הטקסט הפוליטי המובהק מוגש על ידי סלואה נקארה חדאד בנינוחות מפתיעה, מחייכת, צוחקת, מלטפת את הטקסט גם כשהוא צורב ומכאיב ומבחינות רבות זה עובד טוב, כאילו הבמאית נולה צ`לטון החליטה שכאן לא תהיה מלחמה, שהשחקנית לא תזעק אלא תניח לדברים עצמם לזעזע בלי להוסיף עליהם משקע מבחוץ.

את התפאורה עיצב ערן עצמון, המוזיקה מאת רימון חדאד והתאורה של יחיאל אורגל תרמו לתחושה הריאליסטית-הזויה שיצרה צ`לטון, ואשר מבעד להומור שלה לקראת הסוף מתחיל הייאוש לבעבע, עולה בכל עוצמתו וחותם את ההצגה בקול דממה דקה.

"ברטה ואמנות התחזוקה"

הפתעה של ממש הכינה לתיאטרונטו אירית בשן, שחקנית ויוצרת תיאטרון עצמאית, אלמונית מבחינתי חרף הוותק שלה (הביוגרפיה איננה חושפת לפני מפגשים מהעבר, למעט כנראה בהצגה אחת, "אשכבה" שבה גילמה את הירח, שהוא התפקיד היחיד שגילמה בתיאטרון הרפרטוארי). בשן כתבה, הלחינה ומשחקת את סיפורן של רווקה בת ארבעים, מפעילת ימי הולדת לילדים, ושל הווספה הישנה שלה שנתקעות יחד, באין מחלץ, אי שם בדרכן לחגיגת יום הולדת.

הווספה האדומה, עם סירה, הופכת במונוקומדיה הזאת לפרטנרית, כיצור חי לכל דבר, וכמו הגברת כך גם היא נראית שמורה, מטופחת איכשהו, ומתפרקת נוכח עיננו. בהבדל קטן, היא לא שרה ולא מנגנת, לא בגיטרה ולא בידיות הבלם וההילוכים שהתפרקו ובעזרתן אנו זוכים לקטע מחול-נגינה-סטנד אפ מצחיק שכמו כל מה שנאמר מספר על חווית אמצע החיים של אישה שנותרה לבדה, שצל האם הפולנייה מרחף מעליה במבטא מזרחי אסלי.

הסיפור הקטן מביא עמו אוצר שלם של דימויים שמשרתים בהומור משוחרר את הרעיון המרכזי של "כללי התחזוקה" – כלומר התפייסות עצמית, השלמה והפקת הטוב מכל מצב.

לאירית בשן יש נוכחות בימתית מצוינת, קלילות והגשה ברורה מאוד של הטקסט המשעשע שלה. היא גם מלחינה מעניינת, ותחת הבימוי המצוין של ליטל פורת, היא מפיקה מהמחזה שכתבה את הלשד הבריא שלו. רפי קדישזון נתן ייעוץ מוזיקלי טוב ויובל קדם/גליליאו הדריך בכל מה שנוגע לפעלולי במה, פרידה שוהם עיצבה להפליא את התלבושות ואת התפאורה, כלומר את ברטה, עדי שומרוני עיצב תאורה מצוינת של שומקום בלילה בלי ירח. כל אלה ביחד יצרו הצגה של כיף.

"הגירושין הנפלאים שלי"

הפתעה דומה, אם כי שונה בסגנונה, הביאה השחקנית יעל שטרן שתרגמה מחזה של ג`רלדין ארון ועיבדה אותו למציאות ישראלית של אישה, מורה לשעבר, שבערב יום העצמאות מודיע לה בעלה, אלוף משנה בקבע, כי הוא עוזב אותה לטובת צעירה ממנה.

לבדה בבית, בחברתו של הכלב קובי, היא מתחילה מסע של חשבון נפש וחשבון עם הבעל הבוגד, הנמשך כמה שנים טובות, והכל מתוך נקודת מבט ישירה מאוד, הומוריסטית, שאותה מגישה יעל שטרן בטון כמעט דידקטי של מורה, מהסוג שאנחנו (בכל דור ודור) ממש אוהבים להתרחק ממנה. הקהל באולם הוא הנמען שלה כתלמידים בכיתה. רק שהפעם המורה הזאת מזמינה אותם גם לצחוק, על עצמה, על מצבה, ועל כל אירוע ודמות בסיפור שלה.

שטרן, שפעלה בלהקת חיל השריון יחד עם יצחק קלפטר ושלמה יידוב, הופיעה אחר כך ב"מחברות החשק", אחת ההפקות הנפלאות של תיאטרון בימות זצ"ל, עברה ללונדון, ולאחר לימודים וקריירה, שבה לארץ ובעשר השנים שעברו כתבה תסריטים לטלוויזיה ("באזז" על רצח נהג המונית רוט, ו"אורי" על אורי גלר) ואף השתתפה בכמה סרטים ("הדמעות זולגות מעצמן") אך זו הפעם הראשונה מאז שובה שהיא חזרה למשחק על במה.

על סמך הופעתה בתיאטרונטו, אפשר רק לברך על כך. ואולי גם לייחל שכמו כמה מהשחקנים האחרים המופיעים במפעל הזה, תזכה לכך שדלתות התיאטרונים ייפתחו, ונראה אותה ואותם שם בתדירות גבוהה יותר.

"תעשי את עצמך מתה"

גם המחזה של פולי ברינר, שעובדת כעוזרת למנהל האמנותי של החאן הירושלמי, עוסק במשבר בחיי בני זוג, ושוב מנקודת מבטה של האישה. אלא שבמחזה הזה מדובר ביום קריטי, שמתחיל בתקווה לשלום בית, של הרגע האחרון, ונגמר במפתיע בהארה של אופטימיות, אם כי מתוך הכרה שהפרידה היא עובדה קיימת.

יעל הדר נפלאה בעיצוב הדמות הבעייתית של האישה, ובבימוי רגיש מאוד של רויטל איתן היא מצליחה להבליט את היפה ואת המכוער בדמות הזאת, את הנשיות המבוזבזת, את הריק שתפס את מקום האהבה והאושר, ואת הרשלנות שככל הנראה שיחקה תפקיד חשוב בהתהוותו של המשבר. הדר מבריקה בקטעים קומיים, כמו במהלך הכנותיה לכבוש את לב הבעל מחדש, ונוגעת ללב בכאב האמיתי הבוקע מתוך המהומה הכללית שלה.

נטע וסרמן עיצבה תפאורה יפה שבמרכזה ספת סלון דהויה וגרם מדרגות מעוגל וקטוע המוליך לקומה השנייה, ורוני כהן עיצב תאורה שמלווה בנאמנות את מצבי הרוח המתחלפים של האישה הנאבקת נגד נטישתה.

"תום (מבוסס על שום דבר)"

מחזהו של ויל אינו זכה לפרסים רבים ולפני שנתיים נבחר כהצגה הטובה ביותר בפסטיבל אדינבורו. זהו מחזה הבנוי כסטנד-אפ שמנסה להגיד משהו קיומי מאוד כמעט על כל אדם שצופה בו. לא בדיוק. המוטיב המרכזי של הקיום על פי אינו הוא האובדן. ילד מאבד חיה אהובה, גבר צעיר מאבד את אהבת חייו, ומבוגר שמאבד את יכולתו לשנות את דפוסי חייו והתנהגותו.

המחזה תורגם על ידי השחקן אלון נוימן והבמאי שלו משה נאור לעברית קולחת מאוד, נושכת, קצת מעבר ללשון ההמעטה האופיינית לשפה האנגלית, ועם מעברים אסוציטיביים חדים, משפטים קטועים, מילים בודדות שיוצרים לטקסט הארוך מדי מקצב ברור.

מעלתו הגדולה ביותר של המחזה היא בהיותו כתוב – כפי שסטנד-אפ מחייב – כאילו בדיאלוג עם הקהל. השחקן עומד כמעט ללא תזוזה במרכז, ומשם הוא משלח את החיצים המושחזים לעבר הקהל, שמחזיר לו בדרך כלל בצחוקים, שבהיותם צפויים ומובנים בתוך הטקסט מקבלים את התהודה הראויה מהשחקן. אלון נוימן עושה את זה מצוין בבימוי מדויק מאוד, עם רעיונות יפים של משה נאור.

אלא שמהר מאוד מתחוור כי זה רק "כאילו" דיאלוג. ראשית, משום שהקהל יושב בחשכה והשחקן איננו רואה את הצופים, למעט אולי היושבים בשורה הראשונה באולם. הנתק הזה מובלט כאשר הוא מחפש, לכאורה, מתנדב שיעלה לבמה. או אז עולה האור באולם. הדבר בלט גם בזכות כמה מהצופים שהחליטו לעזוב את האולם. על העזיבה הראשונה באה תגובה שהבליטה את המלאכותי בה, העזיבה השנייה שלוותה בצעקת מחאה של הצעיר שעזב הביכה את נוימן שהגיב עליה בגסות, ארבע העזיבות הבאות כבר לא זכו לתגובתו.

עם זאת, אין ספק שלנוימן יש נוכחות בימתית מיוחדת ויכולת נפלאה להשמיע טקסט אווילי לפעמים כאילו היה דברי חוכמה מאירי עיניים. אך בעיקר יש לנוימן יכולת לעבור בקלות, כמעט באדישות, בין מצבים נפשיים מנוגדים. רגעיו הטובים ביותר היו אלה שבהם ביטא כאב. שם הוא גבר על הטקסט, ויצר דמות אנושית באמת.

"איוב, חלוק נחל והפיל"

גומא שריג הוא אחד השחקנים הצעירים המוכשרים בארץ, ולצד כשרון המשחק שלו הוא מוכר גם בזכות כשרון הכתיבה הסאטירית שלו ושל יוני אתיאל, בהצגות "שירת הבבון" ו"הבבונים חוזרים". הפעם חברו שניהם לכתוב מונודרמה לפי ספרו של יורם קניוק, שאותה ביים אתיאל ושריג משחק בה.

העלילה מספרת על ילד דעתן בן 13 החי עם הוריו המפלצתיים למדי בשולי כיכר המדינה, רח` הציונות פינת רח` שרת. מה כבר אפשר לצפות מילד כזה כשהוא מואיל בטובו ללכת לבית הספר אל המורה אראלה שדי נטפלת אליו ואל הסיפורים הפנטסטיים שלו? והפעם הסיפור שלו הוא כבר לא עניין של מה בכך. הפעם הוא פוגש, עשר דקות לפני הצלצול, פיל בגובה שלושה מטרים וחצי.

לא רק המורה, אלא גם כל תלמידי כיתתו, למעט אחת, מלעיגים עליו ומאלצים אותו להוכיח שהפעם זה קרה באמת. הוא עושה זאת בעזרת אישה מוזרה שלקחת את הפיל לביתה עד שיחזור מבית הספר ועל פי עצתה הוא גם יוצא עם הפיל דרומה, בכיוון קניה, כדי להביא את הפיל לבית יתומים לפילים.

תחת עינו הפקוחה של אתיאל הבמאי מגיש גומא שריג את הסיפור הפנטסטי הזה בטון רך מאוד, יבש למהדרין, ובכמה מחוות גוף מטופשות (בכוונה תחילה) המייצגות את ההורים, את המורה, ואת כל מי שהוא שונא. רק את הפיל, ובמצבים שונים, הוא מייצג בתנועה מושלמת, מכל הלב, וכרקדן אמן. כך גם את חברתו המאמינה בו, ובסוף אפילו את אביו שפקח עיניו לראות סוף סוף את בנו לא כמטרד אלא כיצור חי.

הסיפור של קניוק נפלא ומציב אותו לצד מיטב הסיפורת הפנטסטית של קפקא וממשיכיו. העיבוד, לעומת זאת, לא העניק ממדים דרמטיים של ממש לעלילה והותיר את ההצגה כמין תיאטרון-סיפור שלא בדיוק ברור למי מספרים אותו.

את תפאורת ההצגה, מסך לבן גדול, התלוי ברקע וממשיך על הבמה, ועליו תפורים טלאים, ואת תלבושתו של הילד עיצבה חיה בירן, ויחיאל אורגל מילא את הבמה בצבעים חיים של תאורה עדינה.

עמית פלד וגומא שריג גם עיצבו להצגה שלהם פס קול מצוין, ולמרבה ההפתעה והשמחה אף מצאו לנכון לפרט בתכנייה את היצירה המוזיקלית ששימשה אותם, Call of the Elephant של פול ווינטר ופול ברלינר, ואפילו את שמות הנגנים שהשתתפו בהקלטה.

"גבר אחד"

מפגש יצירתי בין המחזאי יעקב איילי לשחקן מומו (שלמה) טרברסקי בפסטיבל עכו האחרון, הניב את המונודרמה הזאת, שמספרת על דוביק, השב מגרמניה כמלך המבורגרים כדי לטפל באביו החולה, בבית שבו גדל, ובחצר שפעם הייתה מלאת אווזים שאמו פיטמה במו ידיה.

הוא לבוש כהלכה וממתין לחבר ילדותו, יעקב, כדי להשוויץ בפניו על הצלחתו הכלכלית. אלא שיעקב לא מגיע ועל כן במקום סיפור של הצלחה אנו מקבלים מדוביק שרשרת אינסופית, כתובה היטב אך עמוסה לעייפה, של סיפורים ואנקדוטות על חיים אישיים כושלים, החל מילדותו בצל התעמרותה של אמו, וכלה כשלון נישואיו והיחסים של ילדיו.

השפע הזה, גם מבחינת כמות הסיפורים וגם מבחינת כמות הטקסט, פועל במידה רבה לרעת המחזה ופוגם במשחקו של טרבלסקי, בעל הנוכחות המסיבית, שמגיש בעוצמה את הנאמר אבל לנמען לא ברור אי-שם בחלל הריק. זאת טעות מפתיעה של הבמאי יואב מיכאלי שלאחרונה הציג הפקה מרתקת "SHOWאה?" בבית הספר למשחק סופי מרקוביץ`. מיכאלי היה חייב לדלל את השפע ולהבין שבהצגת יחיד פועל במלוא עוצמתו הכלל של "תפסת מרובה לא תפסת".

"הדרך הביתה"

יעל קרוון היא שחקנית, רקדנית ויוצרת החיה ופועלת באירופה כבר תריסר שנים, שבמהלכם גם פעלה ביפן וברוסיה. על פי הכתוב בתכנייה נראה כי זו הפעם הראשונה שהיא מופיעה בארץ. ההחלטה של הוועדה האמנותית של התיאטרונטו לכלול את המופע שלה במסגרת התחרות יכולה לעורר תמיהה בהיותו מופע תנועה שעיקרו חזותי, כסדרה של מיצגים של "דמויות מתוך מיתוסים וסיפורי עם בנושא ארכיטיפ `האישה הפראית`", בהשראת ספרה של קלאריסה פינקולה אסטס – "רצות עם זאבים".

אינני מכיר את הספר ואינני יכול לבחון עד כמה היו נאמנות לו או הרחיקו ממנו קרוון ושותפתה ליצירה, הבמאית נעמי סילמן, אף היא לראשונה בארץ. משום כך עליי להתייחס למה שנעשה כיצירה עצמאית ומקורית, שהדבר הבולט בה הוא העיצוב החזותי הנפלא של כל מה שמתרחש במהלכה, ובעיקר תמונת הפתיחה המהממת כשלעצמה, ותמונות הסיום.

לכאורה אין עלילה דרמטית ברורה למופע, אך לכל אורכו המוגזם עובר מוטיב הבית – המיוצג בעיקר באמצעות מיניאטורה מקסימה שהחלון הזעיר בה מואר מבפנים. הרעיון המניע את המוטיב הזה הוא שכל אדם נושא בתוכו את ביתו – ולמי שלא הבין זאת קרוון מציירת בית כזה על בטנה לפני שהיא נעלמת מהבמה.

לצד הבית המוחשי או הרעיוני משתמשת קרוון גם בסמלים כמו מזוודה ושק, שהיא שולפת מתוכם חפצים ובגדים שאחר כך היא משתמשת בהם בהתאם למיצגים. את האפקט החזק ביותר היא משיגה כאשר השק הופך לרשת שבתוכו היא נלכדת וזועקת אל אמה, וכאשר היא לובשת במהופך מקטורן היורד מלמעלה ונעה כמין קוף חסר ראש.

מפעם לפעם שוזרת קרוון טקסטים קצרים, מקצתם מוקלטים ולא לגמרי ברורים, ואחרים שהיא משמיעה כאילו אגב כתיבתם בפנקס. הטקסטים האלה מגשרים איכשהו בין הקטעים, אך נותרים פואטיים מכדי לשמש בסיס או מרכיב דרמטי ליצירה.

בסופו של דבר, חרף הרפיית מתח מסוימת בחלקה האמצעי, יצירתן של קרוון וסילמן יפה ביותר, ונהנית במיוחד מתאורה קסומה שעיצב אורי רובינשטיין ופס קול אפקטיבי שערך אורי פרוסט. ורק חבל שלא טרחו לציין בין התודות הרבות את שמו של המלחין שהאריה היפהפייה שלו מלווה את סופו של המופע.


לרשימת הזוכים בתיאטרונטו
פירוט הצגות התיאטרונטו


30/04/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע