יותר מהצגה מרשימה

לאופולד-שטאט הוא שמו של הרובע היהודי בווינה. וזה שמו של המחזה שכתב המחזאי הבריטי טום סטופארד, מתוך מעין מסע שורשים מאוחר, מחזה שעלה לפני שלוש שנים בלונדון וזכה שם בפרס אוליבייה, ובשנה שעברה בברודוויי - שם זכה בטוני ועכשיו בהבימה, בבימויו של אילן רונן ובתרגום של דורי פרנס.

אבל "לאופולד-שטאט" הוא יותר מעוד מחזה היסטורי והצגה מרשימה, הוא אירוע תיאטרוני שבו העצב מחלחל אל הצופים בהדרגה. ממש לא במכת זבנג וגמרנו, אלא במין מסע אנושי מכמיר לב, שגם אם סופו ידוע באופן כללי מראש בגלל העובדות ההיסטוריות, הצער מטפטף לנשמה, מצטבר לים גדול וכואב.

סטופארד מביא במחזה את סיפורה של משפחה יהודית וינאית אחת, שנפרש על פני 50 שנה בראשית המאה ה-20. זהו מעין אלבום משפחתי שהדפדוף בו נעצר בחמש תחנות זמן: 1899, 1900, 1924, 1938 ו-1955, כשתפאורת הרקע בתמונה נותרת אחת: הסלון הגדול בביתה של משפחת מרץ, משפחה מהמעמד הבינוני-גבוה, משפחה מודרנית-לזמנה שאף היה בה מי שהתנצר, או נישא לנוצרי – ונשאר חלק בלתי נפרד מהמשפחה. 
 

לאופולד-שטאט, צילום: רדי רובינשטיין

הסיוטים שאינם מרפים
 
המחזה נפתח בהתכנסות משפחתית לחגיגה ראשונה של חג המולד, מה שלא מפריע להם לדון ברעיונות הציוניים של הרצל, באמנות ובשאר נושאים שעל סדר יומם של אנשים שנטמעו היטב בחברה האוסטרית. זה כמובן גם לא מפריע לגרטל, אשתו של הרמן מרץ, ראש המשפחה והסוחר הממולח, להתלוות לאחייניתה בדייט עם גוי. כי ככה זה היה במשפחות היהודיות המתקדמות הללו בווינה, שחשבו שהן משפחות אוסטריות לכל דבר ועניין – והדבר והעניין היחידים שעמדו על הפרק מבחינתן היו אהבות, גם אסורות, בגידות בין בני זוג, תככים במשפחה ואכזבות של יום חולין. ימי חולין שבהם החול נזרה בעיניים, ועיוֶות את תמונת המציאות.

לאורך השנים וההצגה נפגוש את הילדים – כאלה ואחרים – נעקוב אחרי הנכדים שגדלים; נגלה מי לא חזר ממלחמת העולם הראשונה ומי חזר רק בגופו השסוע והקרוע; מי צידד בבולשביקים, מי סלח למי, מי נותר לבד ומי התחיל להתפכח ונקט צעדים; נראה אותם, מסרבים להאמין ברוע האדם, נאחזים באשליות שווא, נרמסים ועוברים התעללות בידי חיות אדם, נעקרים מביתם שאינו עוד ביתם ונשלחים אל עולם בלהות ומוות; ולבסוף, באותו סלון שנותר במערומיו, נפגוש את השורדים, שכל אחד מהם שרד אחרת: את מי שנאנק תחת רגשי אשמה על חייו לעומת מות אהוביו, את מי שלא זכר ולא ידע כמעט דבר על שורשיו ועל אסונו, ואת מי שהיה באושוויץ וחזר, עם הסיוטים שאינם מרפים ואינם חולפים.

כמו מנצח על תזמורת שיודע להפיק מכל נגניו ביחד משהו שהוא מעבר לסך כל ביצועי הנגנים, כך הצליח הבמאי אילן רונן להפוך את הקאסט הגדול של ההצגה (כ-25 שחקנים, אף כי חלק מהם עושים תפקידים כפולים ומשולשים) למשפחה הזאת, שיש בה מה שיש כמעט בכל משפחה, עד שלא נותר ממנה כמעט כלום. ומה שנותר – לעולם לא יהיה אותו הדבר.

לאופולד-שטאט, צילום: רדי רובינשטיין

עצב שמציף את הלב

כל השחקנים עושים עבודה מרשימה וטובה, בתפקידים קטנים וגדולים יותר. אסנתפישמן פתיינית טבעית כגרטל הצעירה, עודד ליאופולד מצמרר כנאצי המגיע לבית המשפחה, שלום שמואלוב מעורר אמפטיה כארנסט האוהב בכל מחיר. הרמן של נורמןעיסא הוא התגלמות הגבר החזק שגם כשהוא נשבר ימשיך להחזיק פאסון; אלכס קרול, שמגלם את פריץ, הקצין המפתה-מרמה, את יעקב, הבן שחוזר שבור ממלחמת העולם השנייה ואת נתן, ששרד את אושוויץ – מרשים מאוד ביכולתו לעצב שלוש דמויות שונות ומעוגלות. ובן יוסיפוביץ' – שחקן שהוא פצצת כישרון, מגלם כאן את לודוויג המתמטיקאי והוא פשוט כל כך האיש הזה, שהוא נפלא.

משפחת מרץ הבדיונית שברא סטופארד על פי קרעי זיכרונות העבר של משפחתו, מייצגת נאמנה כל כך הרבה משפחות יהודיות אוסטריות וגרמניות, ובכלל – שהיו עסוקות בשלהן, שבנו את עצמן, שנטמעו בסביבתן והאמינו שהן חלק ממנה. משפחות של עבודה ותרבות והשכלה, של שיעורי פסנתר ויצירות אמנות, של נימוסים ואיפוק. איפוק שגם טבוע בעלילה ושברה, שמאפיין את הבימוי והביצוע, וגורם לאותו עצב עמוק למלא את הצופים לאט ובהדרגה, עד שהוא מציף את הלב.

זהו אחד מאותם מחזות חשובים ומצוינים, שראוי להתמלא בגללם עצב. ומחשבה, והתפעלות. לכו, מספר ההצגות מוגבל. 


לאופולד-שטאט, צילום: רדי רובינשטיין


תיאטרון הבימה בתל אביב