עונג מוזיקלי ואכזריות מתמשכת
 
כמה תהיות ליוו אותי לקראת צפיה ב"חנוך לוין – האופרה" באופרה הישראלית. האם הוצאת הצימוקים מן העוגות הלויניות, כלומר העלאה עצמאית של שירים מתוך מחזות, תשרת את הדרמה החנוך-לוינית? האם למרות הכותרת מדובר באופרה או בצורה מוזיקלית אחרת מתוך הנחה שלא כל צירוף של זמרים, תזמורת וטקסט דרמטי הם בהכרח אופרה?

וגם - האם הצפייה בעת הזאת - כלומר 114 ימים מאז ה-7 באוקטובר בחומרים של לוין, מי שמילא לא אחת את תפקיד המתריע והמוכיח בשער - לא תאפיל על המופע עצמו? וכן, כמה מראייתו החדה תיוותר על הבמה? 
ואז באחת מול השורות הבאות אתה שואל את עצמך: מה יותר אקטואלי מן השורות הבאות "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? חייל שחור מכה חייל לבן. לא יחזור ילדי. ילדי לא יחזור. חייל לבן מכה חייל שחור. בכי בחדרים ובגנים שתיקה. המלך משחק עם המלכה".

במופע היטיבה ענת צ'רני להעביר את המסר האקטואלי, עונג מוזיקלי שעטוף באכזריות מתמשכת - בשיר "שחמט" - בין הים לירדן ובין גבול הלבנון לרצועת עזה. ואם כבר "ילדי שבחיקי עכשיו הוא בענן... עכשיו ליבו בקור". וכאילו להשלים את תמונת הילד שאיננו, מייד אחריו חמישה זמרים – יואב איילון, תום כהן, תמרה נבות, עדי עזרא וסיון קרן, שרים מחרוזת שירי ילדים: "אהוד השמן; תרנגול עליז, לאודי יש אח; הילדה חיותה", שהלחין יוסי בן-נון, ואתה שואל את עצמך מי הוא הילד ששר את השירים? זה שעדיין בחיקי או זה ש"עכשיו הוא בענן"?.  



חנוך לוין - האופרה, צילום: יוסי צבקר



אופי תיאטרלי-קברטי
 
הצוות שעומד מאחורי ההפקה - עידו ריקלין שבחר את הקטעים מתוך יצירות לוין וערך אותם לכלל מופע דרמטי-מוזיקלי, שירית לי וייס הבמאית שעבודתה ניכרת בבימוי הקטעים המוזיקליים וקטעי הביניים, כשאליה מצטרפים המעצבים אדם קלר, תפאורה, אלה שבצוב תלבושות ונדב ברנע תאורה - יצרו רצף דרמטי במקום שאין בו מחזה, לא בהכרח אופרה.

באותה נשימה נזכיר לטובה את הזמרים שחלקם כבר הוזכרו - יואב איילון, תום כהן, יעל לויטה, תמרה נבות, דניאלה סקורקה, עדי עזרא, יאיר פולישוק, ענת צ'רני, סיון קרן ועודד רייך.  

"חנוך לוין – האופרה" היא יצירה מוזיקלית–דרמטית שהלחינו חמישה: רוני רשף, יונתן כנען, יונתן קרת, יוסי בן נון - שהספיק לעבוד עם חנוך לוין – ודוד זבה - מנהל סטודיו האופרה ומנצח הבית של סימפונט רעננה – שהוא גם המעבד והמתזמר של שירים מוכרים של חנוך לוין הכלולים ביצירה החדשה: "בצער לא רב, ביגון לא קודר", מוזיקה: מתי כספי, "שחמט", מוזיקה: אלכס כגן, "אני חיה לי מיום ליום" שהלחין רמי קליינשטיין, "מה איכפת לציפור?" מאת זוהר לוי וכמובן "לונדון" הלהיט הגדול שהלחינה חווה אלברשטיין. בהפקה עצמה זבה מנצח על 17 נגנים, חברי התזמורת הסימפונית ראשון לציון, הרכב ששומר על אופייו התיאטרלי-קברטי של המופע. 
 


חנוך לוין - האופרה, צילום: יוסי צבקר


"אצבע בתחת ואצבע באף"
 
בשיחה עם דוד זבה לפני כמה שבועות, במהלך החזרות, תהיתי אם רצף כזה שיש בו מן הפוליטי, המאיים, הנבואי, המפחיד, הוולגרי והמפוּיָט יכול לעבוד. זבה השיב שסוד הקסם של המופע החדש הוא דווקא בהיותו 'קולאז' של חלקים לא זהים'.

"תחשוב על 'אליסה בארץ הפלאות' (יצירה ספרותית שזבה עצמו הלחין כאופרה, י"ש)", אמר זבה. "לכאורה אין קשר בין הפגישות של אליסה עם הארנב, הכובען והמלכה המטורפת. או על 'הנסיך הקטן' שמדלג מכוכב לכוכב, מבני אדם לחיות, מפרח למלך משוגע. סוד הקסם הוא באקלקטיות. יצירה כזו מקבלת עוצמה אדירה.

"הכל מתחבר יחד לכלל פסיפס חנוך-לויני כזה שיש בו מכל הקצוות של חנוך לוין: מחד הפיוט, הגועל, הוולגריות, הרלוונטיות הלֶוִינית הכל-כך כואבת, ומצד שני האנושי. זה תמיד בא מן האנושי וחוזר אל האנושי, לרגעים הכי מביכים, אפילו הכי דוחים. ללוין אין בעיה לגעת בכל דבר. יש אצבע בתחת ואצבע באף. לא מעדנים. ככה זה". 



חנוך לוין - האופרה, צילום: יוסי צבקר

 



חנוך לוין - האופרה, צילום: יוסי צבקר

איזון שמעורר רגש
 
בדבר אחד אין כל ספק, הפקת "חנוך לוין – האופרה" חשפה לקהל, שהגיב בתגובות שנעו בין חיוך קולני לצחקוק של מבוכה ועד לקולות צחוק והנאה - מחדש או לראשונה - את שורשי הכוח, ואת מקורות האנרגיה האמנותיים שקיימים כאן - מלחינים, כותבים, במאים, מעצבי במה, נגנים וזמרים. הנוכחות הישראלית בהפקה הספציפית הזאת קיבלה משנה תוקף וחשיבות כשזוכרים שההפקה תוכננה לפתוח את עונת האופרה ב-8 באוקטובר 2023.

חנוך לוין נוכח, נכון להיום, ברפרטואר של האופרה הישראלית בשתי יצירות שלמות: "הילד חולם" למוזיקה של גיל שוחט ו"שיץ" שהלחין יוני רכטר. במופע הפעם העיבודים לטקסטים של חנוך לוין נעים בין מופע קברטי/בידורי לבין קטעים אופראיים, ביחוד כששומעים את האנסמבל, שנוכחותו מגיעה לשיאה בשיר האחרון "מה אכפת לציפור".

הצוות - עידו ריקלין עורך הליברית, שירית לי וייס הבמאית ודוד זבה המנצח - רגיש מאוד לאיזון שבין התזמורת לזמרים. הקטעים נבחרו מתוך מחשבה על מה שקורה ביניהם, כך שכל קטע ממשיך לכאורה את הקטע שקדם לו, למרות שהטקסט הוא ממחזה אחר. זהו האיזון או בלשונו של זבה, 'הפסיפס החנוך-לויני', שמעורר הרבה רגש. 
 

 

בצל המלחמה  
 
הסצנה שבה יש לכאורה התחלה של סצנה של מיטה עם שמיכה שנפרשת על המדרגות - ולתוכה מצטרפת המוזיקה של "את ואני והמלחמה הבאה" כרצף הופכת למעשה את המלחמה לישות שלישית, נוכחת, שלאחריה התינוק שייוולד, ייוולד בצל המלחמה. וכל זה כשעל הבמה נוכחת חולצה צבאית. ואם צבא אז גם שירי הילדים, שהלחין יוסי בן נון, מבוימים כלהקה צבאית. צבא הוא ישראליות, וישראליות חזקה, המאופיינת גם בלהקות הצבאיות שהיו לסמל תרבות ישראלי. 

ומכאן קל לחוש ש"חנוך לוין – האופרה" רוויה תחושה של ישראליות. בזכות הביצוע ומתוך תפיסת הרקע של התחושה הזאת, אנחנו - ואולי רק אנחנו - מבינים את הפזילה לכיוון המלכותי: החיבור בין מלכת אנגליה והכלבים, בינה לבין מי שנראית כאצילה צרפתיה שעומדת לאבד את ראשה בגיליוטינה, אבל קודם יש לה חשבון עם מחזר מלפני עשרות שנים שנמצא על קו הטלפון ומנסה לבדוק אם ארנק שהוא טוען ששכח אצלה עדיין נמצא, שלעת הזאת הוא, אם תרצו, רמז לניתוק בין המציאות שבה אנו חיים, לבין השליטים של כאן ועכשיו.

למי שצפה בשעתו במחזותיו של חנוך לוין, "חנוך לוין – האופרה" היא בהחלט הזדמנות לשוב ולראות את גדולתו. מי שבזכות האופרה יפגוש בטקסטים של לוין בפעם הראשונה, תהיה זו הזדמנות פז עבורו לפגוש את היופי של מחזאי ענק שיודע לבדר ולעורר רגשות קשים ודרמטיים בו זמנית. להיות בעת ובעונה אחת מצחיק, עצוב, אבסורדי, טריוויאלי, משמעותי וריאליסטי. 
 


חנוך לוין - האופרה, צילום: יוסי צבקר

תנו לנו שעמום שוויצרי!
 
התלבושות הצבעוניות בהפקה מושכות לכיוונים אבסורדיים - הבגד שמבליט את שריריו של הגבר המגחיך את הגברים, או הקטע המצוין של יעל לויטה - שבולטת בנוכחות בימתית חזקה ושיריו של לוין מתלבשים עליה מצוין, לא רק בהומור אלא גם באיכויות משחק קומיות, כמו למשל ב"הג'יגולו מקונגו" - שני גברים נכלמים ואישה עצבנית שמשחררת לבה רותחת ונטולת עכבות ומעצורים כאשר בעלה מבקש ממנה להעביר מלח לאורח שיושב אתם לאכול. וכמובן כרוּת שָחַש (בּיג טוּכֶעס) לצדו של עודד רייך (איתמר יעקובי)  ב"יעקובי וליידנטל".  

גם אם נזכרים בשחקניות שגילמו את התפקידים בשעתן (תיקי דיין, זהרירה חריפאי). בסיכומו של דבר הטקסט של חנוך לוין, גם בעיבוד הזה, לא איבד כהוא זה מכוחו והלקט מתוך המחזות "סוחרי הגומי", "יעקובי וליידנטל", "הג'יגולו מקונגו", "קטשופ", "פופר", "רווקים ורווקות", "אורזי מזוודות", "שיץ", "את ואני והמלחמה הבאה", ובנוסף שירים שהיו ללהיטים עצמאיים, עושים שירות מעולה לטיפוח המורשת הענקית שהשאיר חנוך לוין.

אבל עד לטיפוח המורשת נחזור לבקשה מתוך המחזה "רצח": "תן לנו חודש אחד של שעמום! שעמום טוב. אמיתי. שוויצרי". מגיע לנו.


חנוך לוין - האופרה, צילום: יוסי צבקר

לרכישת כרטיסים