סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: מה יהיה על תיק התרבות?
 

 
 


כל עוד משרד התרבות הוא משרד קטן, נטול תקציבים ומוגבל אפשרויות, הפוליטיקה הישראלית לא סופרת את התרבות. משרת השר שהתפנתה השבוע איננה יותר ממקפצה פוליטית עבור המועמדים של מפלגת העבודה. והתרבות? אסקופה נדרסת.

בלי מילה אחת של צער

ההתעללות בתיק התרבות כבר נמאסה. אין יותר כוח לאי העקביות ולחוסר הרצינות שמפגינה הפוליטיקה הישראלית כלפי המשרד החשוב ביותר שלה, בעינינו. כמשחק בכדור כך הטיפול והיחס של הממשלה במשרד ובתיק, שלא מוצאים מנוח - מתגלגלים מאחד לשני, לא משקיעים בו ושמחים להיפטר ממנו בהזדמנות הראשונה. וספק אם המשבר הנוכחי יביא מזור ליחס המביש של השלטון לתרבות.

הדבר שהכי הכאיב לי בנאום ההתפטרות של אופיר פינס מתפקידו היה שהוא התפטר מתפקידו כשר של מפלגת העבודה ולא מתפקידו כשר התרבות, המדע והספורט. נעלבתי (האמנם, או שזה היה צפוי?) על שלא הזכיר כלל את המיניסטריונים שבאחריותו. בסיבות שהביאו אותו להחלטת ההתפטרות והפרישה לא מצא השר-לשעבר לנכון להזכיר, ולו בשמץ, את התחומים שהיו באחריותו בחודשים הספורים לכהונתו. לא שמענו מלה אחת של צער, התנצלות או בקשת סליחה מאנשי התרבות, המדע והספורט, על שהוא עוזב בטרם עת, בטרם מילא התחייבויותיו והבטחותיו כלפיהם.

פינס לא הוציא הגה על המשרד שלו, לא אמר מלה על המחויבות למנדט שקיבל, לא ספר את "היתומים" שהוא משאיר אחריו. הוא רק התייחס לטובתו האישית והאסטרטגית. והתרבות, כאילו כלום. אוויר. לא הייתה בנשמה שלו, לא ספר אותה, לא התייחס אליה. לא אמירה על משרד מסודר (עם קווי פעולה, תוכניות עבודה, מטרות להשיג וכל הבלה-בלה) שהוא משאיר אחריו. לא תקווה, אפילו קטנטנה, שהתרבות (וגם המדע והספורט) תמשיך ותתנהל בלעדיו. גם אם לא התכוון, כפוליטיקאי נבון היה יכול להוסיף לפחות כדי לחמם את הלב, ליצור מינימום אמפתיה. השר הפורש נהג כאילו רק ניהול המדינה, בטחונה ומשרת ראש הממשלה, עומדים לנגד עיניו. איזו אכזבה.

מעמדה המוזל והמפוחת של התרבות

עם זאת, קשה להתרשם שבמוסדות התרבות, שבעי ההבטחות והאכזבות, הופתעו או הצטערו. פינס לא שונה מפוליטיקאים קודמים שאיישו את התפקיד. כל עוד התרבות הוא משרד קטן, נטול תקציבים ומוגבל אפשרויות, הפוליטיקה הישראלית לא סופרת את התרבות. היא נשארת עבורה מקפצה, אדן זינוק, קרדום לחפור בו התקדמות לתפקידים "נחשבים" ו"ביצועיים" יותר בממשלה ובציבוריות הישראלית. במקרה הטוב היא סרח עודף, משרד ותפקיד לרצות מאוכזבים או מתחילים. במקרה הרע, התרבות היא אסקופה נדרסת, שטיח לניגוב רגליהם של פוליטיקאים במירוצם הלאה. הפאתטיות בהתגלמותה. לזכותו של פינס ייאמר שהוא לא הצליח, ואפילו לא ניסה, להסתיר את מטרתו וכוונותיו. ולכתו, אומרים במוסדות התרבות, היא לא אבדה. בטח לא כזאת שיצטערו עליה.

הצער האמיתי הוא על התרבות. על מעמדה המוזל, המפוחת, מעורר הרחמים. על הפיכתה לנוסחת שלמונים פוליטית, שמתעלמת מהאנשים שעושים אותה, מתרומתם, מצרכיהם וממצוקתם. על היטלטלותה בין שר לשר, ממשפחה אומנת אחת לרעותה, כאילו הייתה ילד מאומץ שננטש סדרתית, בלי שהרשויות ישכילו להעניק לו חום, בטחון ויציבות רגשית וכלכלית של בית קבוע. ואיך זה יכול לקרות בטלטלה הפיסית והרגשית, שבה היא עוברת מיד ליד ככדור משחק, וכל פעם שר חדש נדרש לזמן כדי ללמוד את המערכת, האנשים והחומרים?

הפתרון הרצוי, כמובן, הוא משרד תרבות עצמאי, עם תקציבים משמעותיים, יכולת תמרון ועם שר חזק בראשו. כזה שיראה בתפקיד מטרה ומחויבות, ייעוד ושליחות. לא תחנה בדרך הלאה. אחד שיבוא כדי להישאר. שלא יהסס להרים קול ולהיכנס למאבקים, שיהפוך עולמות ויעורר נרדמים. איש עט וחרב, ספרא וסייפא. כזה שהתרבות מקצועו, מומחיותו ושליחותו. שמעייניו תרבות ועיניו נשואות לעצמאות, להינתקות מניהולו הכובל של משרד האוצר, השחקן הראשי במגרש, ולמרבה הצער, שר התרבות בפועל של מדינת ישראל.

כל מינוי הוא קצוב וזמני

בהיעדר ראיה כזו ואדם כזה במערכת הפוליטית - בטח לא במפלגת העבודה הנוכחית, שתיק התרבות הוא "נחלתה", ובטח לא בשיטה המפלגתית-קואליציונית הנהוגה - שמונעת מראש סיכוי למינויו של מומחה, איש מקצוע ואיש תרבות מחוצה לה - המציאות הקשה מחייבת חבירה מחודשת למשרד החינוך. לאור הניסיון המר ורצוף המאבקים עם משרדי תרבות עצמאיים (להוציא תקופת זוהר ופריחה קצרה, במהלך כהונתה של שולמית אלוני, כשרת תקשורת ואמנויות), מוסדות התרבות מעדיפים לחסות במשרד החינוך. עם התקציבים והגב שלו. כפי שהיה עד לפני פחות משנה, בכהונתה של לימור ליבנת, וגם במשך שנים, לאורך ההיסטוריה, באחריות שרי העבודה ומפד"ל. במציאות הישראלית, חינוך ותרבות הם מותג חזק ביחד. גם בסימביוזה ובקווי הפעולה המשיקים, גם במטרות ובהתנהלות. חיבור עם משרד חזק ועתיר תקציבים, אמנם לא מבטיח מפני קיצוצי-תקציב, אבל מרגיע שיש בית ויש בעל-בית לסמוך עליו.

מינויו המתגבש של מתן וילנאי לתפקיד הוא הרע במיעוטו עבור התרבות הישראלית. הוא, לפחות, מכיר היטב את המערכת מכהונתו הקודמת בתפקיד (לפני לבנת) ולא יצטרך ללומדה מחדש. ולמרות שווילנאי היה הגון וישר וגם מוגבל, שלא באשמתו, בניווט התרבות, אף אחד לא משלה את עצמו שהוא (וגם לא שר אחר) יתמסר כל-כולו לתרבות, מדע וספורט (אפילו יו"ר מפלגתו, עמיר פרץ, לא חושב כך). הוא ימשיך להעסיק את עצמו בענייני מדינה ובחתירה להנהגת מפלגת העבודה. במציאות הנוכחית ברור לכל שכל מינוי של שר תרבות עצמאי הוא קצוב וזמני בלבד. לפחות שימנה מנכ"ל משרד חזק, איש מקצוע ראוי ולא פוליטיקאי בזוי.

הפוליטיקה המקומית לא מבשרת ים שקט לספינת התרבות הישראלית. צפויות עוד שנים לא מעט של סערות, טלטלות ומשברים. עצוב ומבאס.

עמוס אורן


03/11/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. .
. , (04/11/2006)
1. עמוס - אתה צריך להתברג בתפקיד ציבורי משפיע ומשמעותי.
אנחנו , (03/11/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע