תיאטרון - פותח קופה חורפי: מנת נוסטלגיה וזיכרון

חורף הוא עונה יפה להופעות חיות. כשהקיץ נאסף, מתמעטים הפיתויים, מצטמצמות האפשרויות, מגיע תורם של אמיצים ומוכשרים באמת. המופעים הגדולים יורדים מהבמה, מתפרקים או מתכנסים לתנומה עונתית.

בחורף, גודל ופירוטכניקה אינם נחוצים. אפשר ללכת בקטן ובאינטימי. לא חייבים לזגזג כמו שלמה ארצי - אולי היחיד בסביבה שמתאים את עצמו (ואת קהלו) לעונות השנה - מקיסריה לצוותא ומהאמפי לזאפה, אבל אפשר לנגוע מקרוב ולהגיע רחוק גם באולמות. רצוי בלי עשן סיגריות.

נוסטלגיית פופ 1

כמו יגאל בשן, בן דורו של ארצי ואחד השרידים מתופעת "גזור את האליל" של שבועון הפופ המיתולוגי "להיטון". למי שאינו מאזין לתוכנית הרדיו השבועית שלו ברשת ב`, נדמה אולי שבשן כבר לא קיים, נעדר, או במקרה הטוב נוכח-נפקד. אבל הרושם מוטעה. בשן, מהכוכבים הגדולים בתור הזהב של הלהקות הצבאיות של סוף שנות השישים, לא חדל להקליט לאורך השנים, ואף צבר הספק לא רע. גם לפני וגם אחרי פרק הילדים הסופר-מצליח שלו עם "הופה היי" ו"כמו צועני".

העובדה שלא הירבה להופיע מעידה כי הבעיה של בשן היא שלא טרח להתעדכן לאורך השנים, אלא התמיד בהתעסקות ובהתבצרות בצליל ובאמירה מאוד אישיים ואף מופנמים. המופע הנוכחי שלו, "בואו נעשה לנו חג", שרק באחרונה תפס תנופה לאחר חודשים ארוכים שבהן הועלה טיפין-טיפין ורק לפי דרישה, מוכיח שלהיטיו הגדולים, הנכס הרציני ביותר שלו, נמצאים הרחק מאחור.

"בואו נעשה לנו חג" מתמקם כמופע נוסטלגי נטו - לא רק בשירים, אלא גם בעיבודים שלמרות התאמתם ל-14 נגנים ולשלוש זמרות-ליווי (גם בשיא הקריירה שלו לא ידע בשן הפקה גדולה ורחבת יריעה שכזאת!), נשארים קרובים באופיים למקור דאז וכמעט ולא מתכתבים עם ההווה. שירי פופ קצרים ומזוקקים, ללא תובנות חדשות ו/או עכשוויות. מופע של כיף והתענגות על העבר, כשניסיון הרדיופוני שצבר, רק מוסיף ומסייע לבשן בסיפורים ובאנקדוטות בין השירים.

נוסטלגיית פופ 2

גם ל"הכל עובר חביבי" מופע נוסטלגיה מוצלח ביותר. אמנם יובל דור, עמי מנדלמן וקיקי רוטשטיין, שנודעו בראשית השבעים כשלישיית "אף אוזן גרון", הם "רק" האורחים של שלומית אהרון במופע החדש שלה, אולם השילוב ביניהם הוא לב ההופעה וגונב על נקלה את ההצגה.

שילוב של שלאגרים "לועזיים" עם להיטים מקוריים, הרמוניות קוליות מופלאות, בימוי קליל ומדויק, הומור בשפע ואנרגיות מלאות תקווה ואופטימיות, מזכירים מדוע "חביבי" היא הלהקה הווקאלית הטובה ביותר שעשתה אי עם פופ בעברית. גם הוא לא הכי מעודכן (על אף ההפקה המוזיקלית המצוינת של עמוס בן-דוד), אבל מה-זה נעים להיזכר ולהכיר.

האיחוד עושה רק טוב לאהרון. ממקם וממקד אותה. ומנדלמן עושה בית ספר לכולם, ומוציא אצבע משולשת לכל חקייניו ב"ארץ נהדרת". חיילים ותיקים לא מתים. רק שצוק העתים מצמצם את הזדמנויותיהם. וחבל, כי "חביבי" מספקים תענוג מזוקק ובידור מצוין. חובה גם לצעירים, שספק אם יטריחו את עצמם. הפסד שלהם.

תרבות רוק 1

היבט נוסטלגי משמעותי מרכיב גם את המופע החדש שמעלה הזמר-נגן-יוצר אלי מגן, בעקבות "אדם", אלבומו הראשון מזה שנות דור, שכולו מבוסס על שירים של מירון איזקסון. מגן, מוזיקאי עסוק שמדלג בין הרוק`נרול למוזיקה קלאסית וקונצרטית כנגן הקונטרבאס של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, עושה זאת בחדווה ובהנאה עם שלושה נגנים מובילים" עמוס עבר-הדני בגיטרה, עדי רנרט בקלידים ואיתן איצקוביץ בתופים.

במופע שראיתי, בפסטיבל הפסנתר לפני חודשיים (אולם ענבל בנווה צדק), התארח גם נגן הגיטרה האגדי יצחק קלפטר (צ`רצ`יל), והסשן עמו הפך למסע נוסטלגי אל "אחרית הימים", הלהקה מראשית השבעים. אל הטקסטים הזוויתיים אך הבשרניים של חנוך לוין ואל המוזיקה הלופתת של זוהר לוי. כמעט קאמבק ואיחוד מחדש לאחד ההרכבים המיתולוגיים והנחשבים של הרוק הישראלי. עם "התעמלות בוקר", "העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת", "אין מקום לשניים על עמוד החשמל", וגם "יש לי יום הולדת" ו"יליד הארץ" (של אהוד מנור), השיר שגילה את מגן לדור של "כוכב נולד", ואולי אף החזיר אותו לבמה (אם לא השירים של איזקסון).

לנוכח עיסוקיו ומחויבויותיו לפילהרמונית, הופעותיו של מגן נדירות, רק כשמתאפשר. אבל אם אתם נופלים על הופעה שלו, אל תהססו. תזכו לערך מוסף ולהסבר מדויק מה פירוש תרבות רוק. טקסטים עמוקים (טוב, לא להגזים), מוזיקה ירוקה לנצח ומוזיקאים מעולים. וכל זה שווה אפילו כדי ללמד את כוכבי המחר שקריירה בונים לאורך זמן, ושירים טובים מחזיקים לעולם. והלוואי על דרדקי "כוכב נולד" להיטים שיחזיקו מעמד 35 שנים.

תרבות רוק 2 (או אריה בחורף)

ז`אן ז`אק גולדברג ראוי להיקרא אגדת רוק. האיש שייזכר לנצח כמתופף של להקת "הקליק" היה המוזיקאי הישראלי הכי קרוב למודל המתופף האולטימטיבי ברוק`נרול - לאו דווקא בגלל מידות גופו, אלא בזכות היכולת, הגינונים והמופע שהיו חלק בלתי נפרד מדמותו.

מעט מתופפים בסצנה המקומית, אם בכלל, היו הצגה, דמות שרק בעבורה שווה ללכת להופעה. ז`.ז`. היה כזה. גדול, דובי, מרוכז ודומיננטי, איש מצחיק, מלא הבעות ושופע העוויות. שחקן שהתופים לא הצליחו להסתיר. אחד הבודדים שהלך עד הסוף עם דרישות התפקיד והצליל, מאופר כשצריך, ובעל מכה חדה, מאופיינת ומזוהה.

בגופו ובנגינתו הוא יצק פרשנות מיוחדת לרוק. הוא היה ה"רוק" של הרוק`נרול. איתן, עצום וחזק כמו סלע. כל חבטה בתופים הייתה חדה כתער וכל מהלומה ניחתה כאבחת קורנס, חד-משמעית ומרעידה אולמות הופעה וחדרי בטן. מתופף רוק`נרול גדול.

ותרבות עוּד אַין

ומילה חורפית אחרונה: מתמיה שבניגוד להצהרת הכוונות של יזמי תחרויות האביב (בחורף?!) -קרן תרבות אמריקה-ישראל, מינהל התרבות, מוזיאון תל אביב לאמנות והמרכז למוסיקה ירושלים - לא נמצא מועמד ראוי להתמודדות בקטגוריית נגינה וביצוע בעוד. מתמיה ועצוב. הספק הזה - לא היו ראויים מספיק או לא נרשמו מספיק (אם בכלל)? - אסור שירפה. מארגני התחרות היו אמורים להפוך עולמות, לפרסם בכל כלי תקשורת ובכל מוסד מוזיקלי, יהודי וערבי, לגרד ולמצוא נגני עוד. לא עשו זאת? הם נכשלו במשימת העידוד והתמיכה ובמתן הזדמנות שווה לעוד, אם לא להעלותו בדרגה. גם הוא לאומי. עם כל הכבוד, לא חסרים אנחנו נגני ויולה, מנדולינה וגיטרה. העוד הוא בנפשנו.