תיאטרון - אריק סיני - פשוט נשמע מצוין

קצת מביך להודות, אבל התוכנית "על בטוח" של רשת ג`, ששודרה במשך שנים רבות בשבתות בבוקר (ולא פעם אף התעוררתי לצלילה הרועמים) אחראית לכמה וכמה מהשירים שמתנגנים אצלי בראש עד היום.

הקונספט של התכנית היה ברור – כל דבר שיכול לשמח את האוזן. החל משירי דיסקו ואירווויזיונים, דרך שנסונים צרפתיים ועד מוזיקה ישראלית מגוונת. מכל הבא ליד, אבל תמיד מחניף וקומוניקטיבי להפליא (אולי אמה הרוחנית של גלגל"צ).

אריק סיני, שהיה אחד הכוכבים הגדולים של התקופה ההיא (משהו כמו לפני עשרים שנה), וייצר כמה להיטים אלמותיים (בעיקר מתוך אלבום המופת "צל כבד"), נהנה באופן מובהק מהאופי המחזורי של התכנית שניגנה את שירי הקאונטרי-פופ שלו ללא הרף.

כמו שקורה לא מעט פעמים לזמרים כשהם מנסים לחדש ולהעז, ירדה לקראת אמצע שנות השמונים גם קרנו של סיני, ועל אף כמה אלבומים מצוינים ומיוחדים שהקליט בתקופה ההיא, הוא לא הצליח להחזיר לעצמו את התהילה. למזלו, היה מי שהמשיך להשמיע את שיריו הישנים ולא נתן להם להישכח.

בשנה שעברה, אחרי תקופה ארוכה של תהיה וחוסר הצלחה מסחרית, מצא אריק סיני את הדרך (בסיועו האדיב של אסף אמדורסקי) לחזור ולהיות רלוונטי, בזכות שיר אחד חדש ("מכור") שהוקלט עבור אוסף להיטים. הצלחתם של השיר ושל האוסף גררה אף אלבום חדש שלם ("נאהב עד שנמות"), שלקח את קולו ושירתו למקומות חדשים ומעניינים.

כמתבקש מתשומת הלב המחודשת, חנך סיני לפני כמה חודשים גם סיבוב הופעות שמשלב את להיטיו הגדולים (והפחות גדולים), עם שירים נבחרים מאלבומו האחרון. הצטרפו אליו אשתו הטריה יפעת תעשה (שירה), קרני פוסטל (שירה וצ`לו), יוסי פרץ (גיטרה) ואדם גורליצקי (קלידים).

מועדון "בלה שלומקינס" החדש והטרנדי שקם בבנין המשקיף לאיילון בתל אביב, זכה לארח בשבוע שעבר את אריק סיני וחבורתו בגרסה נינוחה של המופע החדש, כשהפעם הצטרפה אליהם גם ג`וזי כץ. על הבמה, סיני לא מנסה להיות מה שהוא לא היה עד היום. הוא עולה על הבמה חייכן ורגוע, במטרה לעשות טוב לקהל שבא לשמוע אותו. גם דרכו האינטואיטיבית להובלת ההופעה אינה נצמדת לרשימת השירים הקבועה מראש (מה שדורש מידה רבה של גמישות מחבריו לבמה).

הוא נשמע מצוין. הרשימה הארוכה של הלהיטים שידע במהלך הקריירה שלו אינה מצליחה להידחס אל תוך השעתיים של המופע, ומדגישה כמה האיש היה פעם גדול ונשאר כזה. קולו הנמוך והרועם לא נפגם, ואף מודגש בזכות הקונטרסט עם הקולות היפים של שתי המלוות.

ג`וזי כץ, שעולה כדי לשיר כמה משיריה (ודואט אחד עם סיני), מוסיפה טאצ` נעים של נוסטלגיה לערב. בסיום חלקו הרשמי של המופע, מסרב סיני לרדת מהבמה רק כדי לעלות שוב ("זה טריק ישראלי" כהגדרתו), ונשאר שם, כדי לשיר את "בסוף מעגל" – שהוא אולי הטוב והמרגש שבשיריו.

ומשפט אחרון לבעלי ה"בלה שלומקינס". השקעתם במועדון יפה ונעים ובשירות אדיב, השקיעו גם בקהל המאזינים. כדאי מאוד לשפר קצת את מערכת הסאונד, ולהיפטר לאלתר מהזימזום הקבוע והטורדני שבוקע ממנה ופוגם מאוד בהנאה.

כתב וצילם: אורן בר-אל

עוד על המופע