סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן אלינג / משוגעת – הטירוף החי בתוכנו
 

 
 
שתי ההצגות החדשות של הבימה מציצות אל עולמם של פגועי הנפש ומעוררות שאלות נכבדות


השיגעון כחומר בידורי
 
צירופן של הביקורות על "אלינג" הנורווגי ו"משוגעת" הישראלי הוא במידה רבה פועל יוצא של הצגתן הבו-זמנית, וסמיכותן, בהפרש של יומיים, של הבכורות לביקורת. אבל בעיקר משום ששתיהן מעלות אל סדר הביקורת מחשבות על נהיית אמנות התיאטרון אל מחוזות הטירוף והשיגעון. אין ספק שאלה נותנים חומרים מרתקים למחזאים המחפשים נושאים ודמויות שיש להם מטען דרמטי בנוי (עיין ערך "האב" של סטרינדברג, לדוגמה) ונותנים הזדמנות לבמאים ולשחקנים להפגין את כישרונותיהם בבניית מערכות יחסים ועיצוב דמויות ותפקידים.
 
התהייה האישית שלי היא בעקבות שתי ההצגות היא עד כמה העניין שהשיגעון מעורר אצל אלה הוא תיאטרלי ביסודו, ובמרבית המקרים תוך שימוש מוקצן בקומדיה, והרבה פחות מזה עניין אנושי וחיפוש אחר שורשי הטירוף. אצל סטרינדברג התשובה ברורה וחד משמעית, אצל מחזאי סוף המאה העשרים ואילך אני כבר אינני בטוח בכך. במילים פשוטות יותר – עד כמה המחזאים והיוצרים מנצלים את הכאב, הסבל, הבדידות  והנתק, ואפילו את רגעי האושר, לטובת משהו שאיננו חרד באמת לעולמם של אלה שנכלאו בתוכם.
 
זו שאלה שיש בה מידה של הסתייגות משני הניסיונות המוצגים עתה בהבימה, לייצג במפורש את נושא מחלות הנפש, או להשתמש בהן כדי לבדר, אפילו אם בידור איכותי.
 
משוגעים בדרגה נמוכה
 
הפער הזה מזדקר כבר ב-"אלינג", עיבוד בדרגה רביעית של סיפור אמיתי מנורווגיה שזכה להתפרסם שם כספר, שעובד לסרט, שיוצריו עיבדו אותו למחזה ומחזאי אנגלי עיבד אותו להצגה בלונדון, שאותה תרגם לעברית טבעית חמימה יוסף אל-דרור. העלילה מתארת מפגש בין שני משוגעים בדרגה נמוכה, שאינם מסוכנים לעצמם או לסביבתם, תחילה בחדר משותף במוסד שבו הם מאושפזים, ואחר כך בדירה שהמדינה מעמידה לרשותם בעיר, במסגרת תכנית "שיקום" תפקודם בחברה.
 
המחזה מתאר באריכות ובחזרה מעייפת, בעיקר במערכה הראשונה, את השיגעונות הקטנים ואת מנהגי-תוצאותיהם המוחצנים של השניים, ואחר כך, במערכה השנייה את ההארות שמבטיחות, אולי רק באופן זמני, את התערותם המוצלחת בחברה. ביארן גדל הגוף והבתול מוצא אהבה אצל צעירה הרה,  ואלינג – שהוא המשוגע העיקרי – מוצא את ייעודו כמשורר בעזרת בוהמיין הנשמע ונראה ומתנהג כמשוגע (איש הרוח, כמובן) לכל דבר ועניין חוץ מזה שהוא אינו זכאי לאשפוז.
 
רמי הויברגר שהיטיב לביים את "תמונות מחיי נישואין" ממשיך להוכיח את כישרונו לעצב דמויות חיות מאוד גם בהצגה הזאת. הוא עושה זאת בעזרתם המצוינת של דב נבון הרגיש בתפקיד אלינג, אורי הוכמן המרגש בתפקיד ביארן ולצדם אהרון אלמוג האולטימטיבי כמשורר הבוהמיין, שמעון כהן קר וענייני כנציג המערכת המשקמת, וקארין אופיר בארבעה תפקידי נשים מגוונים.
 
אבל הויברגר וחבריו כמעט וכשלו בדרכם במערכה הראשונה שהייתה משעממת למדי, הן מבחינת העלילה הנמתחת כמסטיק והן מבחינת הביצוע שהיה מונוטוני ברוב שלביו. קיצורה לשליש והצמדתו למערכה השנייה, שהייתה חיונית, תוססת, מגוונת בדרכי הביטוי, היה מקפיץ את ההצגה כולה לרמה גבוהה יותר, משרת את העלילה, ובעיקר מחזק ומהדק את הישגי המשחק המשובח של נבון, תוך ויתור מסוים על נוקשות בעיצוב הפיזי,  והוכמן, תוך ויתור מסוים על הנחמדות האורנג-אוטנית של עיצוב הדמות.
 
דליה פן עיצבה תלבושות טובות, אריק אביגדור כתב מוזיקה כמעט לא מורגשת, נועה לב עיצבה תאורה פשוטה, ולילי בן נחשון עיצבה תפאורה פשטנית למדי.
 
ארבע צעירות בהפרעה
 
עניין התפאורה מייצג במידה רבה את הפער בין "אלינג" ל"משוגעת" של יעל רונן. בהצגה שלה עיצבה את התפאורה ענת שטרנשוס שהשכילה לתת פתרון בימתי מורכב ומרתק בפני עצמו לנושא השיגעון. התפאורה שלה, המייצגת חדר במוסד לחולי רוח,  מורכבת משלושה קירות לבנים גדולים, הבנויים מריבועים מרופדים. התחושה המיידית היא שנקלענו למקום שבו החולים יכולים "להשתחרר" מכאביהם באמצעות הטחת עצמם בקירות בלי סכנה בגופם. התחושה האחרת היא שבכל ריבוע כזה יש סוד שאמור להיפתח. מבחינה עניינית במהלך ההצגה נשלפות מהקירות המיטות הלבנות, כיסאות, נפתחים ארונות או שולחן, ורק פעם אחת נכנס לבמה אבזר חריג – פח אשפה עגול, גדול ומאיים תרתי משמע.
 
מבחינות רבות כזהו גם המחזה של יעל רונן, המביא לחדר אחד ארבע צעירות בהפרעה (כן, תוך אזכורים סמויים וגלויים לסרט הנפלא "נערה בהפרעה" עם אנג`לינה ג`ולי). את סיפורן – ואת הסיפור האישי שלה מתארת איה, המתאשפזת בעל כורחה לאחר עשרות ניסיונות לחתוך את ורידיה, לא כל כך מתוך כוונה להתאבד, אלא יותר כמחאה נפשית מורכבת כלפי אמה, דור שני לשורדי השואה, שאיננה רואה אותה באמת וחיה על חשבונה את סבל הוריה, מות בתה האחרת ועזיבתו של בעלה.
 
מעלתו של המחזה היא קודם כל במודעותו הברורה להיותו תיאטרון – כפי שזה שב ומודגש היטב בדמותה של איה, שהיא המספרת של פרשת אשפוזה אחרי שכבר נמצא מזור למצוקתה הנפשית. על פניו זה אמור גם להיות האמצעי הנוח למנת ההומור – אם כי זה אינו חסר גם בכל מה שמתרחש בחדר המשוגעות וגם בחדרה של הרופאה המטפלת בהן,  כהוכחה עד כמה קשה לטפל בנושא ההפרעות הנפשיות הכואבות ביותר מבלי לגלוש אל הקומי.
 
מעלתו האחרת של המחזה, ועמו גם מעלת הבימוי של יעל רונן, היא בעיצוב הדמויות כולן. לכל דמות יש את רגע ההתגלות שלה, לכל דמות יש את הכאב התופתי, לכל דמות יש פחד, ולכל דמות יש תקווה לצאת משם. כך גם לדמויות השפויות המלוות את הבנות – האם, המתמחה המסייע לה, והאפוטרופוס של אחת הבנות. הסתייגותי היחידה בתחום הזה היא ביחס לעיצוב פשטני מדי של דמות הרופאה.
 
כל דמות והשריטה שלה
 
המעלה השלישית, המתבססת על שתי הקודמות היא המשחק המרגש והרגיש שרונן הפיקה מכולם. הילה פלדמן מחזיקה את ההצגה כולה בתפקיד איה, המספרת. פלדמן מצליחה לחבר מצוין את עצם היותה בהפרעה נפשית לעובדת היותה המספרת שמצאה את התיקון. היא צולחת בקלילות נכונה המעברים הדקים בין שני המצבים, ובשניהם היא שומרת על זהות אחת מלאה. במיוחד ראוי לציון עיצוב יחסיה עם האם, ואולי לא מעט בזכות העובדה שמולה ניצבת השחקנית טטיאנה קנליס-אולייר שמעצבת במשחק מרתק דמות כואבת. מורכבת ומרגשת ברגעי ההתוודעות המחודשת לבתה.
 
מערכת יחסים אפופה ייסורים מציגה מיקי פלג רוטשטיין בתפקיד ויויאן, שמגדלת חיית מחמד בכלוב (תזכורת ל"על עכברים ואנשים" של סטיינבק) שזיכרונה הקצר בוגד בה, אך זיכרונה ארוך הטווח החי בתוכה מערער את איזונה הנפשי. המשחק שלה נוגע בעצבים הכי רגישים, וגם כאן לא מעט בזכות השחקן מיכאל כורש שמעצב בעדינות רבה את בתפקיד האפוטרופוס שלה, בני, המתפקד כאביה וחורג מכללי האתיקה והמוסר ביחסיו עמה.
 
אסנת פישמן מגישה את משחקה המדהים ביותר בתפקיד טומי, בת דמות מובהקת לדמות שזיכתה את אנג`לינה ג`ולי באוסקר. פישמן מכניסה לדמות הזאת וירטואוזיות דרמטית – היא אולי היחידה שאיננה נוגעת בקומדיה במהלך התפתחות העניינים – ועוצמה פיזית מאיימת הפורצת מתוך נשיות מרתקת. כהיפוך מובהק בולטת בווירטואוזיות קומית רינת מטטוב הצעירה, כיאנה המנסה ליצור קשר עם פוטין ומאמינה שבראשה הושתך צ`יפ המשדר לרופאים ולאחרים את כל מה שעובר במוחה.
 
תומר בן דוד  מצוין כגיא, המתמחה המסייע לפסיכיאטרית. בן דוד מיטיב להתבונן, להקשיב, אך גם לשלוט בעניינים ולתקשר עם המאושפזות. השריטה שלו – שהרי לכל אחד יש לפחות אחת – היא אולי המניע והמנוע להתנהגותו, ובן דוד מעצב בדקות ובאמינות את חשיפתה. ארנה רוטברג זכתה בתפקיד החלש ביותר במכלול, שנגוע מדי בדו-ממדיות של אמהות מלאכותית, או של גננת טרחנית, אך היא ממלאת אותו במשחק טוב של סמכותיות, עם רגעים קומיים במידה, התפרצות דרמטית מפתיעה ומצוינת של השריטה הפרטית שלה ואחר כך עם רגע קטן של אין אונים.
 
אורן דר עיצב את התלבושות הטובות, מאיר אלון עיצב תאורה בהירה מאוד המתחלפת ברגעים הנכונים למעגלי אור אינטימיים, ואריק אביגדור שב ועיטר גם את ההצגה הזאת במוזיקה שמעלתה הגדולה בהיטמעותה הטבעית במכלול ההצגה.
 
"משוגעת" בסופו של דבר היא הצגה בעלת עוצמות רגשיות, עם נגיעות קומיות, לעתים מוגזמות,  וניסיון מעניין להתבונן מקרוב במצוקה ובכאב של השיגעון.


21/07/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. משוגעים?
רחל , באר שבע (19/02/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע