סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן ילד משלי – וזה בכלל לא קל
 

 
 


הצגתו החדשה של התיאטרון העירוני באר שבע, "ילד משלי", מצויה בקו התפר בין הדוקומנטריה לבדיון, ואולי משום כך, היא איננה מצליחה לצבור נפח דרמטי של ממש, כמחזה או כהצגה.

המחזאית והבמאית חגית רכבי ניקוליבסקי בחרה לאגד במחזה שלה, בפרק זמן המוגדר בין ליל הסדר לסוף שנת הלימודים, ארבעה סיפורים נפרדים מתוך הספר "סדר נשים" מאת עמיה ליבליך (בהוצאת שוקן).

חיבור מלאכותי בין ארבעת הסיפורים

ארבעת הסיפורים שנבחרו נעים סביב נושא האמהות, במסגרת מוסד "המשפחה החדשה", שהוא הציר המשותף והמפריד גם יחד בין הנשים שבמחזה.

אחת מהן היא גניקולוגית, ובחדר הקבלה שלה הנשים חולפות זו על פני זו, כשאחת יוצאת מחדר הבדיקות והאחרת נכנסת לשם. סיפורה של הגניקולוגית משמש גם כסיפור מסגרת, אבל זה מקרי ובפועל אין בין הנשים לא דיאלוג ולא קשר ממשיים, או מהותיים לדרמה של כל אחת מהן.

וזאת היא נקודת התורפה של הניסיון לחבר למקשה אחת, באמצעות מחזה אחד והצגה אחת, ארבעה סיפורים ייצוגיים לכאורה. החיבור המלאכותי הזה מודגש עוד יותר על ידי המחזאית שקבעה כי המחזה מתרחש בדירה אחת, שאמנם עוצבה יפה על ידי אלכסנדר ליסיאנסקי, ובתאורה מותאמת של שולי זיו.

גם הבימוי הולך בעקבות הקביעה הזאת, והחל מהפתיחה לצלילי המוזיקה המצויינת של אלדד לידור, אנו עדים לחשיבה בימתית משוכללת המיועדת לחבר את הקצוות הנפרדים בתוך חלל במה משותף לכאורה.

אלא שזה לא ממש עובד. ולא רק משום שהמחזה לא מחבר אותם. ארבעת הסיפורים כשלעצמם, בדרגה זו או אחרת, זוכים לטיפול דרמטורגי נסיבתי בעיקרו, וזה מודגש אף יותר בכך שהסיפורים אינם מתחברים באמת, ואינם מאירים או משלימים אלה את אלה.

למה נסעה אריאלה לברזיל?

הסיפור הראשון, זה סיפור המסגרת, הוא של הרופאה אריאלה, שהיא אם חד-הורית לבת מאומצת בת 15, מברזיל. הנושא בסיפור הזה הוא תחושת הבדידות והניכור שמתפתחת אצל הילדה, והרצון המתעורר אצלה לדעת מי היו הוריה הביולוגיים.

מבחינה מסוימת יש טיפול מעניין בדמותה של הילדה מטופלת באופן מעניין ולא מעט בעזרת גילומה המרגש של עדי זורע. לעומת זאת, דמותה של אריאלה לוקה בחסרים מפתיעים למדי – שאפילו משחקה המשובח של מירב גרי (גם בתמונות עם הנשים האחרות) נפגע מהם.

השאלה הכי מסקרנת היא מדוע , כשהחליטה אריאלה יום אחד להיות אם חד הורית (היא לא נישאה ככל הנראה בגלל מות החבר הראשון שלה), היא לא עשתה זאת באותה דרך כמו לקוחותיה, במקום לצאת לברזיל הרחוקה ולקנות שם ילדה לאימוץ. הרי חייב להיות הסבר, הנמקה, משהו שייתן לדמות הזאת אישיות מורכבת וחיה באמת.

מתנדב אפריקני לאבהות

הסיפור השני עוסק בשחר, חוקרת בריאות בעלת שם עולמי, שבגיל 42 מחליטה להרות ומחפשת מתנדב לאבהות. זה אולי הסיפור המוזר ביותר בארבעה, גם אם מקורו בסיפור אמיתי, ועיבודו המחזאי שטוח למדי.

שחר, בגילומה הבוהמיאני המופגן של אודליה מורה-מטלון, אמורה להינשא בקרוב לאהובה האפריקני שון. היא רוצה להיות אם אבל איננה רוצה לחכות לבואו של שון ישראל בעוד שלושה חודשים. לא, היא לא גזענית, חלילה, אבל היא איננה להרות לו מסיבה בלתי מוסברת וגם איננה רוצה לקבל תרומה מבנק הזרע אלא מגבר מתנדב שיעמוד בכל דרישותיה.

גם הדרישות עצמן מתמיהות: שום קשר אמוציונאלי בינה לבין הגבר, שום מחויבות של הגבר כלפיה או כלפי הצאצא המשותף, ועוד ועוד. ואם כך, לשם מה הרעיון של "מכרז" בין מתנדבים פוטנציאליים? והרי ברור מהרגע הראשון שאין מתנדבים בשטח זולת אחד, ידיד אישי, נשוי ואב, המעוצב במשחק טבעי שובה לב של דני שטג.

עד מהרה מתברר שיש הסבר "מושלם" ודרמטי לכאורה, כי כן שחר נבחרה להיות הגיבורה הטראגית היחידה של המחזה. והטרגדיה הגורלית שלה באה כאשר היא מגלה, לתדהמתה, שידידה הטוב בעצם מאוהב בה, כבר מזמן, והיא מפוצצת את העיסקה. ותוסיפו לזה את האכזבה שלה שגם שון האפריקני מתמהמה מלבוא, והרי לפניכם מצב כואב ומעורר חמלה.

פתרון דרמטי מדהים בפשטנותו

מצטער, אבל גם הסיפור הבא שטוח למדי למרות שהוא מייצג תופעה די נפוצה, בחו"ל בעיקר וגם בארץ: הורות משותפת ופעילה של אישה וגבר הומוסקסואל. בהסכם עם הומוסקסואל. לא מצב של חד-הורות אלא הורות משותפת פעילה. אלא שאצל חגית רכבי (וכנראה גם אצל ליבליך) הסיפור מורכב יותר, כי גם כאן, כמו בסיפורה של אריאלה, לא מדובר בהתמודדות רצינית עם ההורות המשותפת, אלא עם שני נושאים צדדיים.

הנושא הראשון הוא שהאב ההומו, בגילומו של נדב אסולין שהיה די נקי מאיפיונים "גאים" מוחצנים, חי עם בן זוג. ויש בזה משהו שמעורר קנאה גם אצל האם, רחלי, בגילומה הפשוט למדי של ענת זמשטייגמן, וגם אצל בן הזוג.

הנושא השני הוא שהאם, כהגדרת התפקיד, "לא מסוגלת למגע פיזי". על מה ולמה – הס מלדבר או אף לרמוז. אולי היא בעצם לסבית בארון, או אולי זה בגלל ארוע טראומטי באמת מילדותה. חגית רכבי איננה מנדבת אף מילה, בקושי, אולי, בספק, איזה תת-רמז כפי שאזכיר בהמשך.

אבל מה, היא אוהבת את האמהות ורוצה עוד ילד, ואפילו מאותו אב, שבאמת, זה לא כל כך מתאים לו עכשיו, כשהוא בונה את ביתו המשותף עם אהובו. סליחה שאני מגלה, אבל גם כאן יש פתרון דרמטי מדהים בפשטנותו.

חנה רוט בפולניות מופגנת

ואחרון חביב, אולי המורכב והשלם בסיפורים, הוא זה של בוקי, בת 37, לסבית שעם תחילת ההצגה פוטרה מעבודתה, וזה קורה לה בדיוק כשהיא מחליטה להיכנס להריון באמצעות הפריה מבנק הזרע. היא גם נפרדה לא מזמן מבת זוגה, ואם זה לא מספיק קשה לה נוחתת בדירתה תעוקה ישנה נושנה בדמות יחסיה המורכבים הוריה, האב המתנכר, והאם ה"נקרעת" בין בעלה ובתה.

חנה רוט מגלמת בפולניות מופגנת את האם וסוחטת מכל רפליקה צחוק, לעתים של מבוכה. הבעיה בדמות הזאת שהיא כאילו מייצגת את המשפחה ה"ישנה", זו שבה הדברים לא ממש נאמרים אלא רק בצעקות או בשתיקות, בחרם על הילדים ה"סוררים", ובמשבר לעת זקנה.

גם למשפחה שכזאת, אגב, שומרת המחזאית את ההתפתחות ואת הפתרון הראויים לה, מה שהופך את הסיפור הזה למורכב עוד יותר. ואם לא די בכך, הרי שאיכשהו מתברר פתאום שבוקי הלסבית היא גם שכנתה של רחלי, זאת שהרתה להומו ואיננה מסוגלת למגע פיזי. כאן, ברור, יהיה סוף טוב.

שתי נקודות אור יש בסיפור הזה – האחד הוא שרכבי איננה עושה עניין של ממש מהעדפתה המינית של בוקי, וזו יכלה להיות כל אישה אחרת שחוותה פרידה ופיטורים ומבקשת להיות אם. נקודת האור האחרת, ובהתאמה מלאה לדמות הכתובה, הוא משחקה של תמר מיכאל, שמעצבת את התפקיד כמו במשיחות מכחול עדינות של צבעי מים, שקופים, צלולים, ובצירופים יפים.

ללא יסוד דרמטי

אינני מטיל ספק שכוונותיה של חגית רכבי להעביר אל תחום הבמה את החומר הדוקומנטרי של עמיה ליבליך היו כנות וראויות, אך נראה לי כי הייתה מיטיבה להגיע למטרתה ולשרת את נושא המשפחה החדשה בדרך שונה. אולי באמצעות שניים או שלושה סיפורים בלבד, ובחיבור דרמטורגי של ממש בין הסיפורים.

אבל מעבר לכל ההסתייגויות האלה קמה ועולה השאלה מה בעצם רוצה המחזאית להגיד לנו בהצגה הזאת. שהרי אין שום רבותא בכך שיש משפחות אחרות, חדשות או ישנות. מה גם שאין במחזה שום יסוד דרמטי, שהיה הופך אותן לארבע משפחות מיוחדות, או מחדד את בעיית ההורות המאפיינת אותן. שהרי כל דרך להיות אם, המוצגת במחזה, כרוכה במכלול של קשיים, התחבטויות, מאבקים.

ב"ילד משלי" הרושם הוא שזה הדבר הכי פשוט, הכי טבעי, ובמקרה של בוקי אפילו מהיר למדי (בל"ג בעומר היא יוצאת עם הפנייה לבנק הזרע, וכעבור פחות מחודשיים היא כבר בשבוע השישי להריונה).

זה ייתכן, כמובן, אבל בהצגה הזאת זה לא משכנע.

למועדי הצגות


צבי גורן


19/07/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (6 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
6. אתה spoiler
יוסי , (19/01/2005)
5. ראיתי ולא נהנתי הכלל הצגה מפוזרת לא ממוקדת לא ממליץ
צופה מאוכזב , (29/07/2004) (לת)
4.
תמר , (26/07/2004)
3. הפוסל במומו פוסל.
אחת העם , (20/07/2004)
2.
צפונית , (20/07/2004) (לת)
1. הפוסל במומו פוסל.
אחת העם , (20/07/2004) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע