סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: צבי גורן ברק מרשל מרגיש בבית
 

 
 
פסטיבל "תל אביב דאנס" מחזיר אל זירת המחול את הכוריאוגרף ברק מרשל. צבי גורן פגש אותו בין החזרות על יצירתו החדשה


היזון חוזר

"זה היה מדהים" אומר הכוריאוגרף ברק מרשל, בן 39, על כניסתו לאולפן לחזרה הראשונה על יצירתו "מונגר" שתפתח אחרי סוכות את "פסטיבל תל-אביב דאנס". זה קרה אחרי הפסקה ארוכה, של כשמונה שנים רצופות שנכפתה עליו בגלל פציעה. “כמעט שכחתי איך עובדים, איך ליצור עבודה ככוריאוגרף.  איבדתי את הכלים שלי, ממש לא זכרתי הרבה. והלחץ היה להיזכר איך להעביר לרקדנים תנועה, איך להדריך אותם. הדבר השני היה הקשר שנוצר מיד עם הרקדנים. אני מאוד אוהב אותם, סומך עליהם, והם נתנו תחושה של היזון חוזר נהדר. וזה הדדי. כל יום אתם הביא עמו השראה חדשה. הם עוזרים, הם מבינים, הם שותפים בלחץ הזה ליצור במהלך שישה שבועות בלבד עבודה של שעה".
 
ברק מרשל נולד בארה"ב לאב אמריקני, ממוצא אינדיאני, ולאם ישראלית, הרקדנית מרגלית עובד,  ששמה בלבד מעורר זיכרונות של מחול אחר, שנעלם כמעט כליל מהנוף שלנו. היא הייתה הכוכבת הגדולה של תיאטרון המחול "ענבל" מיום היווסדו על ידי שרה לוי-תנאי ז"ל. באותו ימים של העשור הראשון של המדינה הלהקה הזו הייתה שגרירת המחול הישראלית המבוקשת בעולם. באחד הסיורים בארה"ב נוצר הקשר בין עובד למי שנישאה לו אחרי שהחליטה לעזוב את הבית ולהקים משפחה בארה"ב. לימים שבה עובד לארץ, לתקופה קצרה של ניהול להקתה לשעבר, ואז לפני כארבע עשרה שנים זו הייתה ההזדמנות של בנה, ברק, להתוודע מקרוב אל שורשיו הישראליים, ובהמשך אל הגנים היצירתיים שלו.
 
"הייתי אז צעיר, אידיאליסטי, מטומטם, אבל זה השלים חלק מהאופי שלי שהיה חסר לי, כי גדלתי בלוס אנג`לס כבן לאם ישראלית, עם שם ישראלי ותרבות ישראלית, ותמיד הבנתי שמשהו חסר לי. למדתי עברית בקיבוץ, חזרתי ללוס אנג`לס ובביקור הבא, בעקבות מותה של דודתי לאה, התחלתי לרקוד ויצרתי את העבודה – שאני מחדש הפעם בלהקת ענבל `דודה לאה`– ואשר במפתיע זיכתה אותי בפרס של גוונים במחול 1995. מאז אני מרגיש הרבה יותר בבית פה, גם מבחינה אמנותית, ואני יכול ליצור עם רקדנים כאן מה שאינני יכול לעשות שם. מ-95 עבדתי כמו מטורף עד שהגוף שלי לא היה יכול יותר. ואז בו זמנית באה השבירה הכפולה, היצירתית והפיזית, כאשר שתי רגלי נשברו, כאשר ברחתי מפגיעת מכונית כשחציתי כביש  ונתקלתי בשפת המדרכה. חזרתי לטיפול ושיקום בארה"ב, אבל הגוף אמר די, אי אפשר להמשיך ככה, ולא יכולתי יותר לרקוד ולעבוד. לא באתי מהמחול, נכון, אבל גם לא יכולתי ללכת, פשוט מאוד".
 
בחזרה אל ההבטחה שנקטעה
 
עד לאותה פרישה מאונס יצר כאן מרשל יצירות נוספות, כמו "ארץ של תפוזים עצובים", “חתונתה של אמה גולדמן" שזיכתה אותו בפרס הבניולה לכוריאוגרפיה ובפרסים נוספים, "המרפסת של שושנה", ובתחילת 1990, כאשר היה כוריאוגרף הבית בלהקת בת שבע, יצר את  "וכשהתרנגול קרא בקול גדול הכלה הירוקה התעופפה מעל כיכר העיר", בכיכובה של אמו, הרקדנית מרגלית עובד. ביצירה הזאת כבר ניכרה דרך היצירה המיוחדת שלו, שיש בה מתח ומיזוג בין האתני, ישיר או נרמז, לבין התנועה המשוחררת הנסמכת על מרקמי המחול בן זמננו.

בשמונה השנים שחלפו מאז אותה פציעה, ולאחר שהחלים, החל ברק מרשל לפתח קריירה מוזיקלית, כזמר, והופיע עם יובל רן והאנסמבל שלו ועם הצ`לן יו יו מה, כתב סיפורת בדיונית, הגיח לביקורים שונים, באחד מהם גם הכין יצירה קצרה באנסמבל בת שבע, החל ללמד מחול, כפרופסור אורח ב- UCLA, ולפני כשנתיים נענה להזמנתו של יאיר ורדי, מנהל המרכז למחול ע"ש סוזן דלל, ליצור ולנהל תכנית של חילופי כוריאוגרפים, אמריקנים וישראלים. הוא הצליח לשכנע את הגורמים השונים בלוס אנג`לס, ואפילו התמודד על  ניהול להקת ענבל, אך לא קיבל את המשרה.

המגע המחודש עם יוצרים ישראלים הזכיר לו נשכחות, ואת העובדה ש"רק עם רקדנים ישראלים, עם האנרגיות שלהם, אני יכול ליצור באמת". במסגרת התכנית הזו יצר לפני שנה מיניאטורה כוריאוגרפית של שתי דקות, וכאשר ורדי שב ופנה אליו בהצעה ליצור יצירה מיוחדת לפסטיבל "תל אביב דאנס" במסגרת חגיגות מאה שנות העיר וששים שנות המדינה, הבין שזו ההזדמנות שלו לחזור אל אותה אהבה שנולדה בו כאן לפני 14 שנים. "נורא התלהבתי, הסכמתי ואני שמח לעבוד אתו שוב, כי זה היה הוא שדחף אותי ליצור מההתחלה, והוא עוד דוחף ועוזר".
מלחמת ההישרדות
 
"היה לי כבר רעיון ליצירה שאצור, שבא מכמה מקורות. נורא מעניין אותי הרעיון שאדם מוכר את עצמו, כדי לשבור את ההיררכיה, כדי להתקדם בחיים. זה דבר שמעסיק את כולנו. איך להגיע לסוג של חופש מאחרים. אמנים, למשל, איפה שהוא מוכרים את עצמם לתורמים כדי לשרוד. זה מאוד קשה. יחד עם זה התחברתי מאוד למחזה של ז`אן ז`נה "המשרתות", לסרט של רוברט אלטמן "פארק גוספורד" ולסיפורים של ברונו שולץ. כל אלה התבשלו ונולד הרעיון לעבודה ששמה "מונגר", שזה באנגלית "מוכר", והמצב שבו מתרחשת הפעולה של היצירה היה ברורה לי מיד – אנשים שעובדים במרתף של בית של עשירים ולא יוצאים משם. והמחול מטפל בתקוות לצאת, וביחסים ביניהם, וזה בעצם הנושא של העבודה".
 
"בעצם זו עבודה שהחלתי לעבוד עליה בבת שבע, לפני שמונה שנים. התחלתי לחקור את הנושא, והיה לי כבר חלק מהעבודה, וקטעי מוזיקה, מקוסטריצה ועד הנדל, כשהגעתי לכאן. זו יצירה גדולה, כשעה, עם תמונות שונות, דברים תיאטרליים, ויזואליים וטקסטים".
 
היה לך אם כך מושג ברור מה אתה הולך לעשות ואיך תיראה התוצאה?
 
"כן. אני חייב לעבוד כך. אם אין לי משהו ברור להגיד, אני לא אגיד אותו. זה בעיקר אצלי, וגם הרקדנים יודעים. אני מעדיף לא להיות מעורפל. אבל זה נרטיב שנשאר אצלנו. יש קצת טקסט, לא הרבה, של הדברים שנאמרים עם הגברת, בעלת הבית, והקהל יכול לחבר לעצמו את העלילה שלו".

את עשרת הרקדנים אתה בחרת?

"כן. עשינו אודיציה ל-180 רקדנים, וגם שוחחתי עם כמה אחרים שלא יכלו להגיע. מכל אלה בחרתי את העשרה, והתחלנו לעבוד. הרקדנים הישראלים הם הכי חדים בעולם מבחינת האופי שלהם. הם מביאים לעבודה הרבה יותר מאחרים. זה לא רק עניין של הכושר הפיזי אלא היכולת שלהם להביע משהו מאוד חזק על הבמה".
 
יופיו של הערבוב האתני

 
הפגישה עם ברק מרשל הייתה כחודש לפני הבכורה, אחרי חזרה על היצירה החדשה. שוב ושוב חזרו הרקדנים על אותן תנועות, תיקנו, הידקו. פה ושם הזכירו לברק מה כבר נקבע בחזרות קודמות, פה ושם הציעו הצעות חדשות. במהלך החזרה הגיע ידידו, הכוריאוגרף האמריקני דני עזרלו שבאותם ימים ביקר בארץ עם להקתו, ואחרי שצפה בהנאה גלויה באחד הקטעים, יצא עם ברק לפגוש את אוהד נהרין בסטודיו הסמוך של להקת בת שבע. ברק הוא הטירון ביניהם והמפגש עמם, אחרי שנות הניתוק, מרגש אותו. אבל בשובו מהפגישה המשיך את החזרה כאילו לא נפסקה, ממש כמו התחושה שלו כאילו מחק את שנות ההיעדרות מאולפן החזרות.

אתה כבר רואה את המוגמר?

"כן, בהחלט. אבל אני גם יודע שהבכורה זה לא סוף העבודה אלא רק ההתחלה. אני מנסה להגיע אליה עם קו מאוד חד וברור, עם עבודה נקייה ומלאת חיים, אבל אני גם רואה את הבכורה כתחילתו של דיאלוג בין הרקדנים והקהל, והעבודה תשתנה פה ושם עם הזמן".

אתה מאמין שתמונת המחול כאן ייחודית?

"בהחלט ייחודית. כמו החברה הישראלית שבה כל אחד מביע את הדעה שלו בלי שום גבולות. ואתה רואה את זה גם אצל יוצרי המחול כאן, שכל אחד מהם יש לו שפה אישית משלו. זה מאוד נדיר בעולם. בארצות הברית, למשל, הכוריאוגרפים עובדים עם טכניקה ולא עם הקול שלהם. וכאן זה נהדר. אין לנו היסטוריה של הרבה טכניקה, ולצערי גם אין לנו היסטוריה של תרבויות שונות. כל אחד מחפש את הקול שלו כדבר שהוא יכול להישען עליו. אני מקווה שזה ישתנה במשהו, שתהיה יותר פתיחות לתרבויות שהלכו ונעלמו מתחילת קיומה של המדינה. וזה חשוב לי".

יש עדיין בסיס למחול אתני ישראלי?

"ודאי. תסתכל סביבך. תראה את הפרצופים של האנשים שעוברים. אבל יש כאן בריחה מהדבר הזה. ואני לא מדבר על אתניות אחת. כי יש פה כבר ערבוב, וזה כל היופי. חבל שאנשים עדיין לא רוצים בזה".

 

היצירה "מונגר" תעלה בין התאריכים 24 באוקטובר -22 בנובמבר 2008 במרכז סוזן דלל בתל-אביב. היצירה "דודה לאה" תעלה  בין התאריכים 26-19 בנובמבר 2008 במרכז ענבל בתל-אביב במסגרת"תל אביב דאנס"

לרכישת כרטיסים באתר הבמה!  


למועדי מופעים >

15/10/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע